אוצר בלום

עקב הגילוי המדהים והבעיקר מאוד רווחי של אוצר הטמפלרים האגדי ב"אוצר לאומי" קרו שני דברים חשובים: הראשון הוא שבנג'מין פרנקלין גייטס (ניקולס קייג') הפך למגלה האוצרות המפורסם בתבל; השני הוא שג'רי ברוקהיימר השתכנע להשתמש שוב בבמאי ג'ון טרטלטאוב ("ג'מייקה מתחת לאפס", "בזמן שישנת"), יקיר חברת דיסני, עבור החלק השני בסדרה, "אוצר לאומי: ספר הסודות", שבתקווה יהיה רווחי גם הוא.

התסבוכת ההיסטורית התורנית של גייטס מתחילה כאשר במהלך הרצאה משותפת לו ולאביו (ג'ון וויט) אודות יומנו של ג'ון ווילקס בות', רוצחו של הנשיא לינקולן, מועלות האשמות – מגובות בידי דף שנקרע מיומנו של בות' - כנגד הסב הגדול של המשפחה. אותו דף, שלכאורה מרמז על הקשר לקונספירציית רצח לינקולן, גם מצפין בתוכו רמזים לאוצר גדול. בכל זאת, אוצר לאומי, או לא אוצר לאומי? עתה, בעזרת אביו, שותפו ההאקר (ג'סטין בארת'ה) חברתו (דיאן קרוגר) אימו (הלן מירן) סוכן FBI (הארווי קייטל), נשיא ארה"ב (ברוס גרינווד) ושלל פיתולי עלילה בלתי הגיוניים בעליל, חייב בן למצוא את "ערי הזהב הנסתרות" (בחיי!) ולא, ייחשב סב-סב-סבו לבוגד מדינה היסטורי.

אפשר להבין די מהר ש" אוצר לאומי: ספר הסודות" הוא סרט לילדים (מינוח פוליטקלי קורקט: לכל המשפחה), סיפור הרקע - המניעים ההיסטוריים להסתרת האוצר - מופרך למדי, אך הוא מפורט בדיוק במידה שלא נתעניין באמינותו החסרה, אלא רק נתבשם מהריח ההסטורי שהוא מדיף.

יש משהו כמעט שיכור בדיאלוגים של "א.ל: ס.ה" - לפעמים נדמה שלדמויות חסר חמצן במח ויש כל מיני ג'סטות, פרצופים וחילופי דברים בין השחקנים שפשוט אין בהם שום הגיון. כאשר שחקנים כמו הארווי קייטל, הלן מירן וג'ון וויט מעורבים בכאלו מחוות מגוחכות (ועוד עם ארשת פנים פסבדו-רצינית), פעמים רבות (מדי) זה מצחיק מאוד.

הרמזים בסגנון "הגוניס" פוגש את "אינדיאנה ג'ונס" מוגזמים במופרעות ברוקהיימרית אופיינית; ההפקה (הכוונה היא גם לסרט וגם לחיפוש האוצר בתוך הסרט) גרנדיוזית ומוגזמת, האלימות אינה גרפית מדי ומלווה בהרבה מורשת קרב וגבורה, (המלחין טרוור רבין, ניצל את איחודם של ה"יריבים" ניקולאס קייג' ואד האריס וציטט מעט מפס-קולו של האנס זימר ב"הפריצה לאלקטרז", גם הוא הפקה של ברוקהיימר), והסוף, איך לא, טוב.

כיף חסר מחויבות לכל המשפחה (כלומר לילדים)? תחשבו שוב – "א.ל.ס.ה" אורך כ-125 דקות; בעוד שתי המערכות הראשונות מתזזות בין מדינות שונות, משרדי ממשלה חשובים ומספקות מלוא החופן אקשן, חצי השעה האחרונה די משמימה. היות והאמינות לא נמצאת בראש מעייניו של ברוקהיימר – למעשה היא מעולם לא היתה – לא מפתיע לגלות בו גם עוד איזה אקסטרה טמטום על הדרך, בשביל הכיףף שלאו דווקא היה חיוני לו (בניגוד לסרטים כמו "הגוניס" ו"אינדיאנה ג'ונס" שמצליחים לשמור על חינניות בתוך כל המופרכות), לסוגו, "אוצר לאומי: ספר הסודות" הוא לא סרט גרוע, הוא פשוט סרט לא משהו.

מי שבכל זאת הופך את החוויה הכללית של הסרט לחיובית (הכל יחסי) הוא ניקולס קייג'. אין אפס, הבן אדם גאון ואני מתחיל לחשוב שכל תפקידו ביקום הוא למצוא סרטים גרועים, טיפשיים, או מיותרים ולהפוך אותם לכיף גדול. ברגע שהדמות חסרת אמינות ולוקה בחסר קייג' משתלט על המצב והתוצאה לרוב היא נורא מצחיקה, בין אם זה ב"כן, גבירתי הנשיא" המרגיז, "זנדאלי" המחרמן או הסרט המאוד טיפשי ומעט מהנה הזה.