וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הבת של הדיקון

שרון קנטור

21.12.2007 / 5:20

אחרי ההופעה של דן דיקון בלונדון, שרון קנטור הפנימה שלהעריץ די ג'יי זה הכי ניינטיז. עכשיו הוא מדיום שכלום לא עובר דרכו

"איזו ספרות ואיזו שירה יכתבו הילדים שנולדים לתוך העולם הזה?", שאל בשבוע שעבר דרור בורשטיין, ברשימה שפורסמה במוסף הספרים של "הארץ". ובכן, התשובה לשאלה של בורשטיין היא המוזיקה של דן דיקון. החור שנפער עם שקיעת הדתות התמלא על ידי המדע. החור שנפער עם שקיעת המדע התמלא על ידי הפופ, ודיקון הוא מדען פופ משוגע.

בדומה לברלין, חממת האלקטרו והקברט, גם בולטימור היא עיר גדולה, ריקה וזולה למחיה. יותר ויותר דיווחים על מוזיקה חדשה נושבים מכיוון בולטימור, רובם ככולם נובעים מקבוצת האמנים הפורה Wham City והמועדון שלה (ובקרוב גם תוכנית הטלוויזיה). דיקון, יליד 1981, בעל תואר בקומפוזיציה ואלקטרו אקוסטיקה, הוא החבר המצליח ביותר - עד כה - שיצא מ Wham City. האלבום האחרון שלו, "Spiderman of the Rings", קיבל 8.7 בסולם פיצ'פורק, מצליח מאוד, בעיקר בזכות כך שדלף לאינטרנט כמה שבועות לפני צאתו. משלל ההגדרות והסאב-ז'אנרים שניסו ללכוד באופן מדויק את הז'אנר בו פועל דיקון, אמן פופ אלקטרוני אקספרמנטלי, ההגדרה "הלם העתיד" (כשם ספרו של אלווין טופלר מ- 1971) היא ככל הנראה הקולעת ביותר. אולי רק "הלם ההווה" היה ביטוי מדויק יותר. ההלם המתוק שהוא המוזיקה - ויותר מכך, ההופעה החיה האינטנסיבית של דיקון - הוא גם תוצאה, וגם פתרון. מה לעשות? לזוז, לרטוט, לבחוש ללא הפסק, בתנועות רכות ומעגליות מבחוץ תוך פרכוס פנימי עצבני. מה לעשות? לכתוב שירי פופ.

הגולגולת השמחה היא הכרחית

"ואולי באמת, אם אפשר לנסות לאפיין את הספרות ואת האמנות בימינו, הרי זה בדיוק כספרות וכאמנות שנועדו לתודעה נטולת כושר ריכוז, לתרבות של הפרעת-קשב תמידית", ממשיך בורשטיין, בנימה שבצדק מסוים חוזה שחורות לאמנות. הפתרון שהוא מציע: "הם יצטרכו להתנגד בכוח רב מאוד לרעש הזה, או למצוא דרך ליצור ממנו ומתוכו סוג חדש של פואטיקה, של דיבור ספרותי, לזקק את הרעש המטורף הזה למוזיקה".

קל יותר להבין את ההווה בכלים של ההווה. מוזיקה חדשה היא כמו תורה חדשה, או הצעת פרשנות למצב. כשמוזיקה חדשה היא טובה, המאזין מקבל אותה כמו תיאוריה שפונה ישירות לרגש, כמו אמונה. ואמונה, גם אם הקשר שלה למציאות אינו גלוי, מסבירה הרבה דברים. רוב ההופעה של דיקון מתנהלת בעלטה, כשרק גולגולת אדם זרחנית על מקל נראית מעבר לראשי האנשים, הפונים כולם למרכז. הגולגולת שמחה כמו מארדי גרא על אסיד. לפני מספר חודשים נגנבה הגולגולת בהופעה בשיקגו. מסע תחנונים של דיקון ומגזין פיצ'פורק: "לא נשאל שאלות.. נשלם 2000 פאונד..." הביא להשבתה?. והגולגולת השמחה היא הכרחית. מצד אחד היא מתפקדת כחפץ קדוש, כאביזר פולחן, מצד שני זה אינו פולחן לשום דבר ספציפי, לא לגולגולת ולא לשום דבר גדול שמעליה. כולם יודעים שהאייקון ריק, שהטוטם אינו מייצג דבר. כולם אוהבים את הדי.ג'יי, אף אחד לא מעריץ אותו. לסגוד לדיג'יי זה ניינטיז, כאן יש לנו עסק עם סוג חדש של סגידה. דן דיקון הוא מדיום שדרכו לא עובר כלום חוץ משמחת הרגע.

שכולנו נמות ונשאיר את הארץ לבד

זו תקופה נהדרת, בה מי שלבוש הכי רע נראה הכי טוב, ודיקון, שמנמן ולבנבן בטי שרט צמודה עם הדפס אייטיז, משהו טרופי על כחול פטרול ומכנסי טרנינג צמודים לטוסיק, משקפיים גדולים עם מסגרת אדומה דקה, זקן מדובלל וקומץ שערות רטוב מזיעה נראה מקסים. המעגל הפנימי של הצופים, מואר, מלמטה, על ידי המנורה של השולחן ואחראי גם לתפעול הגולגולת, שעוברת מיד מורמת לאחרת. ידיים נוספות מושטות כדי לאחוז לה בלסת, אולי למזל, אולי כדי לאחוז לה בלסת. בשלב מסוים עוברת ההופעה, בניהולו של האמן, לסוג של "גולם במעגל", שסוחף את רוב הקהל למשחק שמסתיים במרוץ סוסים של 200 איש, דוהרים במעגלים סביב העמדה. היפסטרז ג'אסט וואנה הב פאן, מסתבר. אבל אם הם היפסטרים, הם היפסטרים של היפר-ריאליטי, או ויקידס, wikids)) ילדי עודף המידע, או tube babies, ילדי המבחנה של יוטיוב.

כל תחום שמכבד את עצמו מתהדר עכשיו בכמויות גדולות של פסיכדליה. זה נכון לגבי אופנה, טלוויזיה, פיזיקה תאורטית ובטח לגבי מוזיקה. הפסיכדליה החדשה לא קשורה לטשטוש חושים בכוח (סמים וזה) אלא לטשטוש החושים הפסיכדלי שהוא הקיום היומיומי. אמנם יש לה, כתנועה אמנותית, מאפיינים פסיכדלים: הרבה צבעים, אולטרה, דיליי, טקסטים על חיות, מסכות של חיות, אבל היא אינה מעונינת להציע בריחה, אלא הטמעה עד גוויעה אפשרית. הפסיכדליה של ילדי האייטיז, הדור שנולד לתוך ההעתקה הדיגיטלית והפרידה מהטוטאליטריות של האוריגינל, היא הנכונות להתיישן, להיכחד, להתאפס בחדווה בשם חוסר ההבדל. כמו שמוכיח ההמנון של וואם-סיטי, שמסיים את רוב ההופעות של דיקון בשירה של הקהל, עם שירונים:

אני מקווה בליבי שכולנו כאחד
נמות ונשאיר את הארץ לבד
רק חיה ודבורה ועץ ודגה
ועוד משאלה תתמלא יום אחד
שבקטריה אכלה את שיירנו
וכל הידע עלינו נכחד
עולנו הוסר
העולם משוחרר
הארץ חוזר ליבשת וים
הבנינים שרופים, הכבישים הגדולים אינם
אני אוהב את החברים שלי ואת כולם
אבל כבר הייתה לנו הזדמנות
בואו נתפנה, ניתן לזמן לשטוף אותנו עם הגאות


דן דיקון בהופעה, 7.12.07, דה דום, לונדון

  • עוד באותו נושא:
  • דן דיקון

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully