פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ידע וו כוח

      שש שנות שתיקה של הוו טאנג קלאן מסתיימות עם "8 Diagrams" . איל רוב מוציא את חרב הסמוראי שלו

      "באנו לתת חיים בחסרי החיים", כך מסכם יו-גוד - מי שיוצא כאן הכי גבר - את כל מה שהקלאן, או ליתר דיוק ריזה, ניסה לעשות ב-"8 Diagrams" האלבום החמישי של השבט. אלבום שמתחנן - מה זה מתחנן, יורד על שתי ברכיו ממש - שיקטלו לו את האמאמא. בשמיעות הראשונות הקלישאה מהדהדת בראש יותר משמונת הראפרים שהתכנסו כאן לאחר 6 שנים ארוכות - כגדול הציפיות, גודל האכזבה.

      והמטרה מיד מסומנת; היא סומנה על ידי רייקוואן וגוסט, שניים שסוחבים את שק השלדים המקרקש המכונה "הקלאן" על גבם; המטרה היא ריזה. השניים, כל אחד בתורו, נכנסו באיש שהמציא אותם וטענו כי הוא איבד את הכיוון באלבום הזה, כשריי הולך צעד קדימה ומכנה אותו "היפ-הופ-היפי". הסמוראי הראשי הרכין ראשו ושינן את המנטרה שהוא כל כך אוהב לסמפל - מניעת הקרב הוא הניצחון הגדול ביותר. בואו נמשיך.

      אז כן, ריזה חתך לכיוונים אחרים, וטוב שכך. עוד אלבום לואו-טק בסגנון הבכורה זה כבר לא לעניין; לאגד 8 אנשים שהקשר ביניהם הפך לרופף במקרים הקרובים ולא קיים בשגרה, זו משימה שרק אדם אחד יכול אשכרה להאמין שהיא אפשרית; סמוראי שהולך בשלג כי המטרה שלו היא החום. המטרה היא האלוהים, והדרך חשובה יותר מהיעד. ולריזה יש ייעוד, לא יעד. הוא לא התכוון למכור מיליונים בעזרת להיטונים (אין אחד כזה כאן), אלא אשכרה להחזיר עטרה ליושנה. ועטרת ראשו של ריזה, מלבד האפרו החביב שהשוויץ בו ב"אמריקן גאנגסטר", היא חדשנות. אצל ריזה זה תמיד כמה צעדים שמאלה וזינוק אחד קדימה ואחורה. קונג פו של היפ הופ בצבעים שחורים. בואו נמשיך.

      שלום לבוא שבט

      כדי להחזיר חיים לאלו שכבר איבדו אותם אתה חייב להיות קוסם. ריזה היה כזה. לתקופה, הוא היה האיש שכולם רוצים את מה שיש לו בערמות. אלא שהתקופה חלפה והדברים השתנו: הקלאן הם כבר לא קונגלומרט ההיפ הופ שהיו. ממש לא. עבור אנשים שרוצים לעשות קסמים, זוהי נקודת מצב אידיאלית שמחזירה להם את הרעב. וכשאתה רעב - תשאלו את נאס, לודקריס, ג'יי זי וסנופ - יוצאים לך האלבומים הטובים של החיים שלך.

      כשכולם במצב שלך - שמונה אנשים בפוקוס, רעבים, מושחזים, שיוצאים כמו שמונת הסמוראים לעשות סדר באימפריה יוצאים לך אלבומים שמשנים לאנשים את החיים. "Diagram 8" אינו כזה. הוא מתעתע כמו נינג'ה, עובד עליך כמו האסלר מהרחוב, מעיף לך את הראש לסטלה קצרה כמו דילר ומבטיח לך הבטחות כמו הזונה הכי יקרה, רק כדי לגלות שמה שיש לה בין הרגליים די דומה למה שיש לך בבית. סליחה על הבוטות, אבל זה היפ הופ כאן. בואו נמשיך.

      הנה וו טאנג קלאן, הנה מלכת אסתר

      מילים. מאז ומתמיד היה קל יותר לכתוב מילים מאשר לעשות. הנה כתבתי את זה. אבל היו גם כאלו - ממש כמו הריזה רק בגראנג' - ששרו "מי צריך מעשים כשיש לך מילים". וגם הם שינו את העולם. אצל הקלאן, במיוחד אצל ג'יזה וריזה, בני דודים שחוללו מהפכה, המילים היו העיקר. ריזה גם הצמיד להם יופי של מעשים כדי להעיף את המלחמה הזו לשמיים. מת'וד, גוסט, רייקוואן, יו-גוד וקאפדונה הסתכלו, הצטרפו ויחד הם היו בלתי ניתנים לעצירה. באלבום הזה ריזה נתן עבודה. החזון של האיש - לטוב ולרע - ניכר בכל ביט. הצרה שהחזון הזה לא יצר שום חיזוי אצל הפיות שנותרו אילמים, עילגים ועייפים כמו פקיד הבנק שלכם, שמסתכל על רשימת הטלפונים שיש לו לעשות היום ולכולם הוא יגיד בדיוק את אותו הדבר. משעמם טילים. במיוחד השמנמנים שבהם - אלו שעובדים ביום יום במיזמים פרטיים; אלו שהוציאו אלבום ענק בדיוק באותו שבוע. כן, גוסט וריי יוצאים מעפנים מהתחת באלבום הזה.

      על ג'יזה אין טעם להרחיב, מפאת כבוד לאיש. העובדה שהוא נשמע לראשונה רק בשיר הרביעי אומרת דרשני. יו-גוד למשל, אחד שלא שמענו הרבה מאד זמן, מחזיק את האלבום הזה כמו שמת' עשה בראשון. הוא רעב וממש רוצה להמשיך ולהסתער על הביט הבא; מכריח אותך להמשיך ולחזור ולהאזין, לקלף את הקליפות היבשות ולהגיע לליבת החזון שאכן קיימת באלבום הזה. היא פשוט מונחת במקום אחר. בדיוק כמו אול' דירטי, אללה ירחמו. ובשבילו חייבים להמשיך. בואו נמשיך.

      וו תלייה

      מתמטיקה. מילה חביבה על אנשי הקלאן. עם מתמטיקה קשה להתווכח וגם החופרים הגדולים מכולם יודו בזה בסוף כל משפט מסורבל שיכתבו. 9 מתוך 14 זה יופי של תוצאה. בכל קנה מידה שהוא. בסופו של אלבום, אין הרבה שמגיעים אליה; הרוב נופלים אחרי הרביעי. הקלאן אף פעם לא היו רוב. הם היו מיעוט עצבני, קיצוני ורציני. מגרעתו העיקרית של האלבום הזה נמצאת, אם כן, בכלל ברף הצפיות המטורף ממנו. זה לא האלבום של הקלאן, אלוהים יודע שאפילו "Iron Flag" חרף חנפנות הרדיו שלהם יותר טוב, ובוודאי שיותר קלאני ממנו.

      "Diagram 8" הוא אלבום טוב ויציב; אלבום שהמוח מאחוריו - ויש כאן מוח - אתגר את עצמו ולא עשה את מה שהוא רגיל לעשות. שאר חלקי ה"וולטרון", כמו גם כמה מהמעריצים, פשוט לא מתחברים יותר. זה קורה גם המשפחות הכי טובות. מה שכן, כשמישהו מת זה מתחבר הכי טוב שיש. פתאום, ממש בסוף האלבום, אתה מבין כמה כוח יש בסינרגיה עם "Life Changes" השיר שמסכם, יחד עם השורה ההיא של יו-גוד את מה "8 Diagram"ומוקדש לאיש שחסר כאן, אול דירטי. ממזרים לא חייבים להמשיך, הם עושים מה שבא להם.

      וו טאנג קלאן, "8 Diagrams" (הליקון)