פרק ראשון

ביום השני של חודש ינואר, יום סחוף רוחות וצח, השליך אדם בשם סמי זנב-נמר, בן תערובת שבעורקיו זורם דם אינדיאני של שבט הסמינול, את גופתו של אדם מת לתוך מימי נהר לוסטמנז. טמפרטורת המים היתה חמש-עשרה מעלות צלזיוס, קריר מדי בשביל כרישים או תנינים.
אבל אולי לא ממש קר כשמדובר בסרטנים, חשב לעצמו סמי זנב-נמר.
בעודו מתבונן בגווייה השוקעת לתוך המים, הוא הרהר בטיפשותם של האנשים הלבנים. האדם הזה, למשל, כינה את עצמו וילסון כשהגיע לשמורת "הברוש הגדול". הוא הסריח כולו מאלכוהול ודרש לצאת לשיט בסירת ביצות. הוא דיבר על כך שאת ראש השנה העביר במלון ובקזינו "הארד רוק" בבעלות בני שבט הסמינול, במתחם הממוקם על שטח של שלוש מאות ארבעים וארבעה דונם בין מיאמי לפורט לודרדייל. וילסון אמר לסמי זנב-נמר שהוא התאכזב עד עומקי נשמתו מכך שלא מצא אפילו אינדיאני אחד בקזינו, וכי לאחר לילה שלם של שתייה, שרלילות שוות ופוקר פתוח עם שבעה קלפים, הוא יצא לנסיעה ארוכה לכיוון "הברוש הגדול" כדי להצטלם עם סמינול אותנטי.
"אהבל אחד התערב איתי שאני לא ימצא אפילו אינדיאני אחד," אמר וילסון וכרך זרוע רופסת סביב גופו של סמי זנב-נמר. "אבל הנה מצאתי אותך, אחי. היי, איפה אני יכול לקנות איזו מצלמה זולה?"
סמי זנב-נמר כיוון את וילסון לחנות נוחות. האיש חזר עם מצלמת קודאק חד-פעמית, שקית עם בשר בקר משומר ושישייה. מזל שהמנוע של סירת הביצות היה רועש כל-כך ובלע לתוכו את מרבית סיפור חייו של וילסון. הספיק לסמי זנב-נמר מה ששמע כדי לדעת שהאיש מתגורר באזור מילווקי, רחב הידיים, ושהוא מתפרנס ממכירת מנועים לגרירת חכות ורשתות דיג לדייגים הלוכדים דגי פרקה.
לאחר ששטו עשר דקות, הפכו לחייו של וילסון ורדרדות כתוצאה מן הצינה, עיניו האדומות החלו לדמוע, וכתפיו התגבנו עם היטלטלות הסירה. סמי זנב-נמר עצר את סירת הביצות והגיש לו קפה חם מתוך תרמוס.
"אז מה עם התמונה שהב-בטחת לי?" שאל וילסון. סמי זנב-נמר עמד על ידו בסבלנות כשהאיש מתח את זרועו וכיוון אליהם את המצלמה. סמי זנב-נמר לבש אפודת פליס רכוסה עד למעלה, תוצרת חברת פטגוניה, מכנסי חאקי כבדים שנרכשו מחברת הענק לציוד ולבגדי טיולים אדי באואר, וחבש כובע גרב צבאי שנקנה (בדואר) מקטלוג של אל. אל. בין. דבר מכל אלה לא יכול להיחשב כלבוש מסורתי של בני סמינול. וילסון שאל את סמי זנב-נמר אם יש לו ז'קט מקושט בחרוזים בהירים כמו שאינדיאנים לובשים, ואולי גם זוג מוקסינים מעור צבי. האינדיאני אמר שאין לו.
וילסון הורה לו לא לחייך וצילם מספר תמונות. לאחר מכן הסיט סמי זנב-נמר את ארכובת המנוע כדי לפעיל את סירת הביצות, ויצא לדרך במטרה לסיים את הסיור בביצה במהירות האפשרית. בגלל מזג האוויר הקריר לא היה זכר לנציג מעולם החי, אבל נראה שלווילסון לא היה אכפת. הוא קיבל את מה שרצה. הוא מצמץ בעיניו אל מול הרוח, כרסם שיפוד עם בשר בקר קר ולגם בירה הייניקן פושרת.
סמי זנב-נמר השתמש בקיצור דרך שחצה שטח שטוח ובוצי, משופע בצמחייה עשבונית גבוהה שהשתופפה תחת חרטום הסירה כמו חיטה מתחת לגלגלי קומביין. ללא כל אזהרה קם וילסון ממקומו והפיל את בקבוק הבירה, שתוכנו ניתז על משטח הסירה. סמי זנב-נמר משך את המשנק לאחור וראה שווילסון מתחיל להתנועע מצד לצד ואף לופת את גרונו. סמי זנב-נמר חשב שנתקעה לו חתיכת בשר משומר בגרון ושהוא מנסה לפלוט אותה, אבל לאמיתו של דבר הוא ניסה להסיר מעל צווארו הבצקי נחש מים קטן ומפוספס, שהצליח לפלס דרך מבעד לקני הסוף שבביצה.
היצור הקטן היה בלתי מזיק בעליל, אבל היה ברור לחלוטין שווילסון לא היה בשום מצב שאפשר לו להיות מופתע ממראהו של זוחל מעופף. הוא התפגר מהתקף לב עוד לפני שהמדריך הסמינולי שלו הצליח להביא את הסירה לכלל עצירה.
הדבר הראשון שסמי זנב-נמר עשה היה להרים את הנחש הקטן מעל התייר חסר רוח החיים ולהטילו לתוך מימי הביצה. אחר-כך הוא נטל את פרק ידו השמאלית של וילסון ומישש אותה כדי למצוא את הדופק. סמי זנב-נמר הרגיש שאין לו ברירה וכי עליו להתיר את כפתורי חולצתו של האיש ולחבוט על חזהו מנומר הכתמים במשך מספר דקות. האינדיאני בחר לפסוח על ההצמדה של פה-אל-פה מכיוון שהיה לו ברור שזה חסר טעם; משנגע בו, היה וילסון קר כמו בטנה של צפרדע-שור.
בכיסו מצא הסמינולי מצלמה חד-פעמית, 645 דולר במזומן, ארנק, מפתחות של קרייזלר שכורה, טלפון נייד, שני ג'וינטים של מריחואנה, שלושה קונדומים וכרטיס ביקור של סוכנות הליווי הדולפין הכחול. סמי זנב-נמר החזיר כל דבר למקומו, כולל המזומן. לאחר מכן הוא שלף את הטלפון הנייד שלו וצלצל לדודו טומי שיעץ לו לסלק מן השמורה, מהר ככל האפשר, את גופת האדם הלבן.
בהיעדרן של הוראות ברורות מעט יותר, הניח סמי זנב-נמר בטעות שכוונת דודו היתה שהוא ייפטר לחלוטין מגופתו של וילסון, ולא רק יעביר אותה למיקום ניטרלי. סמי זנב-נמר חשש שהוא יואשם בגרימת מותו של התייר, ושסמכויות-העל בשבט לא יצליחו להגן עליו מפני קצפם של התובעים במחוז קולייר, שאף לא אחד מהם היה יליד אמריקני.
כך שסמי זנב-נמר השיט בחיפזון את סירת הביצות חזרה אל מעגן הסירות ונשא את גופתו של וילסון אל המכונית השכורה. איש לא היה ע?ד למעשה ההעברה, אבל לו? היה מזדמן למקום עובר אורח – ובמיוחד לו? אותו אדם היה עומד בכיוון הרוח באופן שצחנת האלכוהול שהדיף וילסון היתה עולה באפו – הרי שמסקנתו היתה ללא צל של ספק כי מדובר בשיכור מוזנח שקיפד את חייו בשיט ביצות.
משהניח את הגופה כשהיא זקופה במושב האחורי, נסע סמי זנב-נמר היישר לאוורגליידס סיטי השוכנת בלב לבם של "עשרת אלפי האיים". הוא רכש שם ארבעה עוגנים, שכר סירה לדיג סרטנים ושם פעמיו לעבר נקודה בנהר לוסטמנס ששימשה כאתר דייגים סודי ומועדף.
רק בועה בצבע אדום-נחושת סימנה את הנקודה במים שבה שקעה הגווייה. סמי זנב-נמר נעץ את מבטו במים החומים והעכורים, בחילה אחזה בו והוא חש גלמוד. זה היה יומו הראשון כמפעיל סירת ביצות, ווילסון היה הלקוח הראשון שלו.
וגם האחרון.
לאחר שהחזיר את הסירה, התקשר סמי זנב-נמר לדודו טומי ואמר לו שהוא מתחפף מן האזור לזמן מה. מבחינה רוחנית, הוא לא היה ערוך להתמודד עם תיירים.
"חבוב, אתה לא יכול להתחבא מפני העולם הלבן," אמר לו דודו. "אני יודע את זה כי כבר ניסיתי."
"האם סוכנות הליווי הדולפין הכחול היא בבעלותנו?" שאל סמי זנב-נמר.
"אני לא אהיה מופתע אם כן," אמר לו דודו.

בדיוק באותו זמן, בקרוון לא הרחק ממעגן הדגה, נשא ילד בשם פ?ר?יי את מבטו מן הצלחת שעליה הונחה ארוחת הערב שלו ושאל, "מה זה החרא הזה?"
זאת לא היתה שאלה בלתי הגיונית.
"קציצת סולסברי קנויה," ענתה האני סנטאנה. "זה יותר טעים מאיך שזה נראה."
"שוב פעם פיטרו אותך?"
"לא. עזבתי את העבודה," אמרה האני. "עכשיו תהיה בשקט ותאכל."
כמו שבנה ידע יפה מאוד, היא הגישה לו ארוחות מוכנות רק כשלא היתה לה עבודה.
"מה קרה הפעם?" הוא שאל.
"אתה זוכר את הצ'יוואווה של דודה רייצ'ל? הנבלה ההוא?"
"זה שמת, נכון? ההוא שניסה להיכנס ברקון."
"כן, זהו. ככה גם מר פייג'ק," אמרה האני, "רק יותר גדול."
היא נגסה בבשר האפור והקשה. זה היה מבחיל, אבל היא הצליחה להעלות חיוך על פניה.
פריי משך בכתפיו. "אז הוא ניסה או לא?"
"אפשר להגיד שהוא ניסה."
מר פייג'ק היה הבעלים של שוק הדגים, והוא רחרח אחרי האני כבר מספר חודשים. הוא היה נשוי ומצויד בעוד מספר תכונות דוחות.
"אתה מכיר את פטישי העץ שאנחנו מוכרים ליד הקופות?" אמרה האני.
פריי הנהן בראשו. "כדי לבקע צבתות של סרטני סלען."
"נכון. ועם זה הפלקתי לו."
"איפה?"
"איפה אתה חושב?"
פריי קם מהשולחן והאני מיהרה להסביר.
"הוא תפס לי את הציצי. זאת הסיבה שעשיתי את זה."
בנה הרים אליה את מבטו. "את רצינית? את לא ממציאה את זה?"
"את הציצי הימני שלי, אני נשבעת באלוהים." האני הצליבה ברצינות יתרה את כפות ידיה מעל האובייקט שהיה מושא תשוקתו של מר פייג'ק.
"איזה דפקט," אמר פריי.
"לגמרי. אחרי שהרבצתי לו הוא התגלגל על הרצפה, נהם וקיטר, ואז הוצאתי מהמקפיא נתח של טונה ושמתי לו את זה על המכנסיים, אתה יודע, כדי להוריד לו את הנפיחות באזור."
"איזה סוג של טונה?"
"טונה צהובת סנפיר," אמרה האני. "שמכינים ממנה סושי."
פריי חייך. "הוא יכניס את זה בחזרה לקרח וימכור את זה לאיזה תייר מעצבן מהצפון שבא לחופשה בפלורידה."
"תפסיק כבר," אמרה האני.
"על מה את רוצה להתערב?"
"היי, אולי אני אכין לך מרק?" היא קמה והטיחה את חתיכות קציצת הסולסבירי לתוך פח הזבל. "מיניסטרונה, או מרק עגבניות מוקרם?"
"מה שאת רוצה." פריי קירב את הכיסא חזרה אל השולחן. לפעמים חשב שאמא שלו עומדת לצאת מדעתה, ולפעמים חשב שהיא האדם השפוי ביותר שהכיר בחייו.
"ומה יהיה עכשיו, אמא?"
"אתה מכיר את החברה שלי בוני? היא מתעסקת עם סיורים אקולוגיים; לוקחת תיירים בקיאקים לאי קורמורנט קי," אמרה האני. "היא אומרת שזה מהנה נורא, וגם הכסף לא רע. בכל אופן, כשחזרתי הביתה אחרי הצהריים ממרקו, ראיתי שיירה של קיאקים בצבע צהוב בהיר חוצה את המפרץ וחשבתי: איזה דרך נהדרת להעביר את היום, לדווש בשמש בין המנגרובים!"
"קיאקים," אמר פריי בחשדנות. "זאת אותה בוני שיש לה מכונת תפירה שמופעלת על אנרגיה סולרית?"
"אתה נשמע כמו אבא שלך לשעבר."
"הוא לא אבא שלי לשעבר, הוא הבעל שלך לשעבר. בכל אופן, אמרתי משהו לא בסדר?"
"לא, פשוט המבט הזה שיש לך על הפנים." האני הורידה את הסיר מהגז. "מה הייתי אמורה לעשות, פריי? הגבר ההוא מחץ לי את השד. הגיע לו שאכניס לו פטיש לביקוע סרטנים לתוך האשכים, או לא?"
"כמה עולה קיאק?"
האני הניחה שתי קערות על השולחן. "אני לא ממש יודעת, אבל בהתחלה נצטרך לפחות שניים או שלושה."
"ולאן תיקחי את האהבלים האלה בסיורים האקולוגיים שאת מתכננת?" שאל פריי, "הרי בוני כבר לקחה לעצמה את קורמורנט קי."
האני צחקה. "מתי הסתכלת פעם אחרונה החוצה דרך החלון? לא ראית את כל האיים הירוקים הנהדרים?"
הטלפון החל לצלצל. פניה של האני התכרכמו.
"כל ערב," היא אמרה. "כמו שעון."
"אז אל תעני," אמר לה הבן שלה.
"לא, נמאס לי מהליצנים האלה. מספיק כבר עם זה."



"ילדת טבע" מאת קרל היאסן. הוצאת ספרית מעריב