באסה או קלאסה

מעולם לא רציתי לזיין אף אחת מבנות הספייס גירלז. למעשה, מעולם גם לא הבנתי את מי שכן חשק בהן. חמש הגאחבות האלה - רמה סטנדרטית של בנות מתוך הממלכה המאוחדת שמשופעת בפרות שיכורות – מותגו אמנם ככוסיות וסמלי מין, אבל כשמדקדקין בהן למדים מיד שאין בהן טיפת קסם או ייחוד.

הספייס גירלז התנהלו לכאורה על פי ספר הוראות ההפעלה ללהקות שנוצרו במעבדה, כאשר כל חברה בתמהיל פונה לקהל יעד שונה, ומעוררת אמפטיה לא בשל היותה נשגבת, אלא דווקא בגלל הארציות שכל אחת מהן שדרה, עם שיק של ארוחת בוקר אנגלית קומפלט – בייקון, נקניקיה, תפוחי אדמה, ביצה ועגבנייה מטוגנים בשמן עמוק - כולל השעועית. בייבי ספייס, שישבה על משבצת הבלונדינית, לא היתה זוהרת בשום צורה; מל סי, הספורטיבית שחומת העור, שהגיעה על תקן האפליה המתקנת, לא באמת היתה אקזוטית בשיט; ג'רי האליוול, הג'ינג'ית השמנמונת, שהפכה לאנורקסית עם סינוסים משויפים מקוקאין, להטה בערך כמו אנונה; פוש ספייס, לימים הגברת בקהאם, הזכירה את הבחורות האלה שיודעות איפה לקנות את הבגדים, לאיזה קוסמטיקאית ללכת ואצל איזה ספר לעשות פן, אבל מקרוב מגלים שהן לא יותר מחדיפות; ומל בי, הספייסית המפחידה, באמת הפחידה מרוב שהיא מכוערת. ההשערה שלי היא שהומוסקסואל ליהק את הספייס גירלז, כאשר הוא מסתמך על מוטיבים שגברים לכאורה מפרשים כסקסיים, אולם חסר לו הפינס הדרוש, הרעב הגברי האמיתי, בשביל ללהק חבורה מושכת באמת.

השיר הראשון של הספייס גירלז, "Wannabe", הצליח, בעזרת גרוב הבטטה של הבנות, לגרור אחריו היסטריה רבתי, שלא הסתיימה בגבולות בריטניה. בדרך קסם, השטיק הכל כך אנגלי שלהן חדר גם לשוק האמריקאי, מה שמלמד שחוסר טעם לנצח יהיה מטרד גלובאלי. "וונאבי" היה שיר התעצמות ואחווה נשית בפאונד; הוא דיבר על חשיבותן של החברות של בת הזוג בתוך מערכת היחסים, ועד כמה חשוב שבן הזוג יסתדר איתן, בגלל שהחברות ביניהן תישאר לעולמי עולמים. כנראה שלא רק המלהק של הספייס גירלז היה הומוסקסואל, אלא גם כותב השירים שלהן – מי שבאמת מכיר בחורות יודע שבשנייה שיש להן בן זוג הן נוטשות מיד את כל החברות שלהן, שוכחות מקיומן, הופכות לשעתוק נקבי של הגבר שבחייהן, ונזכרות שוב באותן חברות רק כשנשבר להן הלב. איזה אחווה ואיזה נעליים (במקרה של ויקטוריה, נעליים של גוצ'י).

מעבר לתמה השקרית הזו, שהיא אמנם מה שבחורות היו רוצות לחשוב על עצמן (בדיוק אותן אשליות שהספייס גירלז חיו בהן כשהן חשבו שהן מושכות), כדאי גם להתרכז בביצוע. אם הבאתם חמש צ'חלות, הן לפחות יודעות לשיר, לא? ובכן, לא ממש. בעוד הפלייבק של "Wannabe" הוא פופ יעיל למדי (והרבה פחות מזיק ממה שחשבתי, בוודאי אם מתחשבים בתקופה), שהליין המלודי בו נסמך על "Summer Lovin " מתוך גריז – איפה אסף אמדורסקי כשצריך אותו? – הביצוע של הבנות, הוא, איך לומר, תואם את כל החזות והקריירה שלהן, כלומר בינוני. אין כאן איזו הרמוניה קולית שתופסת את האוזן, או וירטואוזיות של אחת הזמרות שמתעלה מעל לשאר. החלוקה שמתעקשת להיות שוויונית בין רגעי הסולו, הופכת את "Wannabe" לשיר שיותר מכל מזכיר קטע מהצגת סיום של בית הספר, כשכל זמרת נכנסת ויוצאת בתזמון הנכון, אבל הכל מרגיש נורא סכמתי, אפילו הפזמון שהוא הרגע החזק בשיר (ובאמת מזל שיש הרבה ממנו).

מי שלא בדיוק עוזרת להרים את האווירה היא מל בי, שמשום מה פוצחת בקטע ראפ לקראת סוף השיר – זה שאת שחורה עוד לא הופך את זה לבסדר – ומשתווה ברמת העצבים שהוא מעורר במאזין רק ל"I wanna realy realy realy wanna zig a zig ah". מה זה זיג אה זיג? האם יש כאן רפרור לסרט הקנדי הוותיק "סיפור בזיג זג?", או שמא טריק בסגנון "ביפ" של הג'ינג'יות, כאשר הזיג הוא בכלל איזו מילה מטונפת שאסור לומר, והיא-היא מה שהספייס גירלז באמת רוצות. ובכן, זה לא באמת משנה, בדיוק כמו האיחוד הקרב של הספייס גירלז, עליו אני שם "זיג א זיג אה".