נושאים חמים

האמן 17: אבישי סיון

הוא מצייר את אבא שלו ישן בתנוחות מוזרות, אמנות טובה תלויה, לדעתו, במצב הרוח, ובסופו של דבר הוא טכנאי של דימויים

"טלנובלה של קולנוען בהקפאה", יצירתו אבישי סיון, תוקרן בסינמטק ביום שבת, 29 בדצמבר (בשעה 17:00), לצד תערוכת רישומים פרי עטו.


.

סרטי VOICE OVER

הפער שבין התמונה לסאונד כערך קולנועי רב עוצמה. כשהתמונה מציגה כביכול את הפעוט והסתמי, ואילו בקול ישנו רצף תודעה עמוס בדרמה. ההבדל בין דרמה למלודרמה היא היכן מתרחשת העלילה – בתוך נפשו של הגיבור או מחוצה לה. כאמור, מלודרמה מתרחשת מחוץ לנפש, ודרמה בתוך הנפש.

מה אם הדרמה תתחולל מחוץ לנפש והמלודרמה תתחולל בתוך הנפש? הגדלת הפערים והרחבת נבזיות הדמיון הינה ערך קולנועי מרתק. פערים ומשחקים קטנוניים בין הפסקול לתמונה, בין הסימן למסומן, בין ה-"point of view " לשוט הנייטרלי, בין הבמאי לצופה, הקרע והקונפליקט בין הרצוי למצוי, במרחב טריוואלי, בזמן טריוויאלי, במציאות פשוטה – שם גם החולין והתפל הם ענקי הקולנוע.

אמנים אהובים

מה שעולה לי כעת בזכרון ואני לא מתחייב בעומק אהבתי אליהם: ג'ף וול, מוריס פיאלה, רובר ברסון, יאסזורו אוזו, יאן פיטרס, ברונו דומון, ג'ורג' פסמור וגילברט פרוסץ', זביג, מוש קאשי, אלברכט דירר, עילית אזולאי.

רישומי שינה

מודלים בחינם! אבא הוא דמות ענקית להשראה אמנותית (אני מצלם אותו המון בפולורואיד) – ראשית בגלל שהוא אניגמה לא מפוענחת, שתקן ומופנם – ושנית, יש לו לוק שמתאים הארד-קור לרישום. הוא גם נרדם בכל מקום אפשרי בצורות ותנוחות שונות ומשונות, מצחיקות ומוזרות. בגלל אבא התחלתי לצייר אנשים ישנים. אני תמיד מקפיד לפרט ברישום את שעת הרישום ומתי הדמות זזה, מין נתוני מחקר הזוי ודימיוני כמו המחקרים בסרטים של פיטר גרינוואי.

פורנו

בשדה האינטרנט נמצאת השירה הקפיטליסטית אודות דיל/חופשה מדהימה שכנראה לעולם אפספס. באסתטיקה פשוטה וברורה של גופות, המציגות אפשרויות לחיוניות מינית או קיומית, היד הכועסת/מאוננת/רושמת מובילה סטיות-קו או טיפטוף טיפות אדומות המטרידות את רישומי "הטבע הדומם" בשדה המדומה.

אמנות טובה

אי-נחת אשר חושף את חולשתי, מערפל את ידיעותיי וגורם לי לרעב. הדבר תלוי גם בתקופות שונות בחיי ורמת הסבלנות באותה תקופה. ישנן תקופות שהכל נראה ראוי, טוב ומהפנט, וישנן התקופות שהכל רע, משעמם ונראה כאילו שלא די בכך, ועוד עונה שלמה של שיממון אומנותי בפתח. אם כן, הסובייקט (שלצורך העניין הוא אני) עם נטיה למצבי צבירה שונים ומשתנים, תמיד יעדיף להזהר ולא לפסוק בהגדרת "אמנות טובה". קטונתי.

אמנות גרועה

פיהוק, אדישות, עושה ממני סנוב, מנייאק או סתם שחצן – בקיצור, מפעילה אצלי חומרים רעילים. עם כל ההגדרה הארסית שלי לאמנות גרועה, אני חייב לציין שאני די ליברל שנותן לאמנות המון צ'אנסים, חופר ומנסה להוציא, גם מאמנות בינונית או גרועה, את מעט הטוב שיש בה.

למה אין במדור הגדרה לאמנות בינונית? רוב העבודות שאני נתקל בהן אינן גרועות ואינן טובות הן סתם בינוניות, כאלה שאני לא נופל מהן ולא מתכחש אליהן.

תיק עתונות:

"אחרי שסיימתי עבודה אין לי צורך, אסור לי לפרש אותה. ליצירה יש חיים משלה. להגיד איזה רוח שרתה עלי בזמן היצירה זאת עבריינות מטורפת", מצהיר אבישי סיון, שמעדיף לפעול בשירות העבודה שלו מאשר לצפות שהיא תשרת אותו.

סדרת היומנים המצולמים שלו, "טלנובלה של קולנוען בהקפאה" מוגדרת כקולנוע אקספרימנטלי, והפרק השני מתוך הסדרה "האיש עם מצלמת ה-dv עושה פאדיחות לאיש עם מצלמת הקולנוע" זיכה אותו בפרס היוצר בווידאו אקספרימנטלי בפסטיבל הקולנוע בירושלים. היומנים המצולמים הם פרי תהליך בן שבע שנים, בהם הוא המתין לשווא לסיוע מקרנות וגופים האמורים לתמוך ביוצרי קולנוע.

היומנים מלווים בחלקם ב"voice over", שהוא מעין זרם תודעתי פואטי של סיון, ובכך הופכים לאו דווקא ליומנים המתעדים התרחשויות קונקרטיות על ציר זמן, אלא לכאלה המתארים הלכי נפש, מחשבות והרהורים, בעוד שהאירועים שמתרחשים במציאות נותרים במידה מסויימת לא מפוענחים. הגיבור של היומנים הוא לא סיון האדם, אלא תודעתו המשתנה והדינאמית של סיון האמן והקולנוען.

למרות שהוא מציב את עצמו במרכז היצירה, אקט שיכול להתפרש כנרקסיסטי, אך נובע כנראה מתוך תפישת עולם שבה עולמו הפנימי של הפרט יכול להשליך על מצבים רבים, הוא מסרב להיות תחת אור הזרקורים לאחר מעשה היצירה, ולכן אינו מציין בסוף הסרט את רשימת הקרדיטים. "אני מנסה להעמיד את היצירה בפני עצמה, להעמיד אותה במבחן הכי גס ומנוכר", הוא מסביר, "קולנוע הוא אמנות היפר-קפיטליסטית, מפעל. הבחירה שלי יכולה להתפרש כצדקנות נטו או סתם אופנה, אבל אני מאמין שזה משקף אמת כלשהי, אני בא מתוך תפיסה תפיסה אידאולוגית".

הדבר הכי טוב שהוא יכול עשות עבור היצירה שלו, לפי השקפתו, הוא לספק פרטים טכניים הקשורים לתהליך העבודה. את הפרק השני של היומנים, שמצולם במשך שעות הלילה בעיר הולדתו אור יהודה, הוא מתאר כ"סדרה של שוטים עוקבים. שוט אחד, והשוט שלאחריו עשרה מטר קדימה". סדרת השוטים נשנראים לעיתים כסדרה של תצלומי סטילס המתעוררים לחיים, משרתים את הנסיון שלו "לתפוס את הבו-זמניות של אור יהודה. פנסיונרים גרוזינים, נרקומנים שאין להם מה לאכול, ובמקביל דובר קוסשווילי מצלם סרט".

לאחר הצילומים באור-יהודה חזר סיון טעון בהרהורים ומסקנות, שהפכו לטקסט המלווה את הסרט. "האופן שבו כתבתי את הטקסט הזה, נובע מהנגיעה שיש לי לשירה", מסביר סיוון, "אני כותב שירים מאז שהייתי ילד, נוטה לחבר בראש לכל דבר דימוי. סוג של טכנאי".

שירים שכתב פורסמו במגזין "מעיין", לצד צילומים שלו. סיון כותב, מצייר ומצלם, אבל נתפש בעיקר כקולנוען. בכל הנוגע לאמנות הוא סובל מסינדרום ה"לא מהתחום": "אני מצייר מגיל ארבע, מסתובב הרבה בגלריות, קורא מאמרים על אמנות. אוצרים תמיד אומרים לי, אתה קולנוען, לא צייר. בקרנות קולנוע, כשאני מגיש סרטים שיש בהם ציורים, אומרים לי שאני צייר. יש משהו מאוד מזוייף - לא להסתכל על יצירה כמו שהיא אלא מתוך קולקטיב".

הציורים שלו סובבים סביב שני נושאים עיקריים: רישומי פורנו ורישומי שינה. רישומי הפורנו המבוססים על צילומי פורנו מהאינטרנט, ונראים כמתענגים לא מעט על העירום, אבל סיון רואה את היחס שלהם לפורנו כ"אבסורדי ואולי קצת מטופש. הציורים האלה מצחיקים אותי, הם כמו קומיקס עבורי" ולא מתעקש לחלץ מהם שורה תחתונה: "אני לא מנסה לתת פאנץ' אמירתי בציורים. זה נובע מגיחוך זדוני על מצבי כאמן. כל ההתעסקות בפורנוגרפיה, היא ההתנזרות שלי מפורנוגרפיה".

לסיון עמדה אמביוולנטית ביחס לקולנוע: מצד אחד, הוא מגדיר את יחסו לקולנוע כ"התמכרות", ומצד שני הוא מתקנא באמנים שעובדים לבד בסטודיו ומייצרים עבודה ללא מאבק. בשונה מהם, "כל סטודנט שעושה סרט נמצא במצב מלחמתי". הקולנוע בעיני סיון הוא מדיום אגרסיבי, קפטיליסטי ולא מוסרי. "קולנוע עושים בהרבה כסף, לפעמים שלא לצורך. הקולנוע בארץ נחשב קולנוע בתקציב נמוך, ועדיין מבזבזים לא מעט כסף. לעשות קולנוע פירושו לבזבז בלי בושה את כספי האנושות החולה. אם אי פעם תהיה שנת שבתון בהוליווד וכל הכסף שיועד להפקות יעבור לאפריקה- היא תהיה מעצמה מטורפת".