וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

סול בלו

אמיר אגוזי

28.12.2007 / 6:57

מה צריכה נערה עברייה לסוף השבוע מלבד שני סיכומי השנה של אמיר אגוזי? החלק הראשון כל כך שחור, שלא רואים את האור

סיכומי שנה הולכים ונהיים קשים יותר עם כל שנה שחולפת, בין אם בשל כמות המוזיקה הבלתי נתפסת שזורמת מכל כיוון ובכל פורמט, או אולי בגלל ההבנה שסיכום שלם וממצה כבר אינו ממש אפשרי.

ובכל זאת, הנה כמה אמנים ומגמות שנראו לי ראויים להתייחסות, חלקם מסיבות ברורות, כמה שלא זכו לתשומת הלב הראויה, וכמה שפשוט היו אלה שעשו לי את 2007 המתחלפת כעת.

כשהFאנק פוגע במאוורר

לכל מהללי קותימאן והתפוחים, שכידוע דפקו שנה מדוברת ובת זונה, ייתכן שגם תתעניינו בסיפור הבא: הם קבוצה לא גדולה של מוזיקאים ניו-יורקרים, המרוכזים סביב הלייבלים Truth & Soul ו-Daptone, ומרבים לשתף פעולה במסגרת הרכבים שונים (El Michels Affair, ה-Budos Band, Menahan Street Band, ה-Dap-Kings ועוד). בשנים האחרונות הם מפיחים חיים חדשים בהסול ובFאנק, עם וריאציה שיש בה מן הרטרו והמודרניות כאחד. 2007 הייתה עבורם פורה ביותר, וכללה ערימת סינגלים נאה (רובם בפורמט "7), אלבומים שלמים, הוצאות מחודשות לאמני עבר עלומים ובעיקר המון שיתופי פעולה ונקודות מפגש עם אמנים שמחוץ למעגל היצירה המצומצם שלהם, דבר שהביא אותם אפילו עד אל ליבו של המיינסטרים, מבלי שזה יהיה מודע אליהם בכלל.

ה-Dap-Kings, נגני הבית של הלייבל Daptone, הם חבורת הנגנים שגיבתה את הפקותיו הבומבסטיות של מארק רונסון כמו אלבומה השני של איימי ווינהאוס (שאמנם יצא בסוף 2006, אך השנה הפך אותה לאחת הנרקו-סלבס המדוברות בממלכה), וכן באלבום הקאברים של רונסון עצמו, "Versions", שהפך גם אותו ממפיק מעניין במידה סבירה, לכוכב עולה במדורי הפופ (מה שעדיין לא מקנה לו את תואר "זמר השנה", כפי שהועמד במצעד גלגל"צ - מהסיבה הפשוטה שהוא אינו שר בכלל).

נקודת השקה נוספת היתה קטעם ההורס של המנהן סטריט באנד (רובם גם חברי הדאפ-קינגז), "Make the Road by Walking", שסומפל בסופה עבור הסינגל הראשון מ"אמריקן גנגסטר" של ג'יי-זי, "Roc Boys"; ה-El Michels Affair המשיכו את סדרת הקאברים שלהם לשירי הוו-טאנג עם שיתוף פעולה עם רייקוואן ומסע הופעות בו שימשו כלהקת הליווי של הקלאן כולו; הצלע השיקגואית של החבורה, ה-Hypnotic Brass Ensemble, הוציאו את "Brass in Africa" (מחווה ל"שאפט אין אפריקה", שגם הוא סומפל על-ידי ג'יי זי), ואת "War" (שבעצמו זכה למאש-אפ עם ג'יי-זי), כשלאחרונה הם גם יצאו לסיבוב הופעות כלהקת הליווי של מוס דף; ואם הסצינה, שרון ג'ונס, הוציאה באוקטובר את "100 ימים, 100 לילות", אלבומה השלישי והמעולה, שמומלץ לכל מי שסול-פאנקי קרוב לליבו, אך ציד ברשת אחר כל המוזכרים מעלה כבר מעבר לכוחותיו.

היי דרומה

ואם כבר הזכרנו את ג'יי-זי, שלמרות הבטחותיו הוציא השנה אלבום נוסף כמו גם רבים אחרים מגוורדיית ההיפ-הופ הישנה - טאליב קוואלי, קומון, פרועה מונץ', רדמן, גוסטפייס, הוו-טאנג קלאן, דווין דה דוד, פרסי P (עם אלבום בכורה אחרי 20 שנות פעילות), ביני סיגל, פרייוואי, 50 סנט (שלולא "I Get Money", המסמפל את אודיו 2 מלפני 20 שנה, לא היה שווה אפילו פרוטה) וטימבלאנד (שאמנם מראפרפ קצת פה ושם, אבל כבמקרה מארק רונסון, זה עדיין לא מקנה לו מועמדות ל"זמר השנה" במצעד גלגל"צ); אפילו קיבלנו חומרים חדשים של ג'יי דילה, שנפטר לפני שנה, וכמובן קנייה ווסט, עם אלבום שרק הלך וגדל עליי - השנה הזו בהיפ-הופ, לפחות מבחינתי, לא הייתה של אף אחד מהם ולא של כל אלה יחדיו. מה שכן היה מרתק, הוא שני הכיוונים המנוגדים שבו ההיפ-הופ הלך והתפתח, שבסופו של דבר גם התחברו יחד והשלימו אחד את השני לתמונה אחת מרתקת, שמתאימה לרוח התקופה.

הקראנק הדרומי וגרורותיו המשיכו בשלהם, והולידו להיטים רבים שדפקו נוכחות מתמדת על הרחבות ובמצעד האמריקאי – "Pop Lock & Drop It" של Huey ו-"Throw Some D’s" של ריץ' בוי הם שתי דוגמאות בולטות, שגם זכו לגרסאות בסגנונות דאנספלוריים כבולטימור-קלאב ודאבסטפ. החיבור הזה, בין היפ-הופ מסורתי למוטציות שמגיחות מתוך הגטאות הוא אמנם גם טכני, אבל בעיקר מגיע מתוך הקשר תרבותי – מחד, סגנונות דאנסיים שמתאימים לדור שעבורו היפ-הופ הוא לא עוד ז'אנר אלא עולם תרבותי שלם ושעבורו דאנס נחשב במשך זמן רב לקשקוש המסחרי ששומעים בתחנות הרדיו האזוריות; מצד שני, דאנס שהוא היפ-הופי מאוד באופיו, ומחזיר צבע וכיף לעולם הדאנס, שעבור רבים מהבליינים והמאזינים נהיה יותר מדי מינימליסטי ומנוכר בשנים האחרונות.

קטעי היפ-הופ נוספים שראויים לציון הם "International Players Anthem" של UGK (שחצי הצמד, Pimp C, הלך לעולמו לא מזמן, קצת אחרי צאת אלבומם "Underground Kingz", בעוד שותפו Bun B נתן שנה אדירה), בו הם אירחו את אאוטקאסט בגרסה מחודשת ל-"Players Anthem" שלהם – קטע בשיוף 3-6 מאפיה שמסמפל את ווילי האץ'. השני, אמנם הרבה פחות מצליח ממנו, אבל אחד האהובים עליי השנה, הוא "Circles" שלCrime Mob, הרכב דרומי ותיק נוסף, שכמוהו נשען על סימפול סול כבד - אייזק הייז במקרה זה - והוא ללא ספק אחד הביטים הכי מגניבים שנעשו השנה. אאוטקאסט עצמם, כמו ליל' וויין, הראפר הבולט של השנה, לא הוציאו יותר מדי באופן רשמי, אבל התארחו במספר רב של קטעים של אחרים וכיכבו במיקסטייפים.

sheen-shitof

גם בגוף וגם בפנים

פיתוח ישראלי: פתרון מדעי לאקנה עם מעל 90% הצלחה

בשיתוף מעבדות רבקה זיידה

מכורים לקראנק

אבל מעל כל אלה, היו אלה הימנוני הקראנק-טיפש-עשרה ששיגעו את ארה"ב ורחבות ההיפ-הופ בעולם. קטעים אלו התאפיינו גם בקצב איטי קיצוני למדי, לוו בהוקים קלילים ורפטטיביים, מלודיות אינפנטיליות שלא רק מוכנות לשיווק בפורמטים סלולרים אלא כנראה גם הולחנו בהם, וכבשו את לב הצעירים עם צעדי ריקוד ייחודים שהולידו שלל סרטונים מקצועיים וחובבים כאחד. קשה היה להישאר אדיש אליהם.

כמה בולטים מביניהם: "Party Like a Rockstar" של השופ בויז, שכמו שהשם מרמז נשען על ריף גיטרה מטאליסטי (וקריאת "Totally dude" ממכרת); "Lip Gloss" של ליל' מאמה, עם ביט מינימליסטי נוסח "Tipsy"; דיג'יי Unk שהיה אחראי ל-"This is Why I’m Hot" של מימס, "Walk it Out", "2 Step" וה-"Cupid Shuffle"; הוריקן כריס עם "A Bay Bay" ו-"Handclap"; ומדבק, מטומטם, מטונף ומצליח מכולם, Soulja Boy, עם "Crank Dat (Superman)".

  • עוד באותו נושא:
  • היפ הופ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully