יאללה ביי, 2007

בשירות הוד מלכותן

החלק השני בסיכום השנה של אמיר אגוזי רוקד על החיבור בין היפ-הופ ודאנס, ההייפ של הדאבסטפ, ובעיקר עם שלישיית יו-מאג'סטי

אמיר אגוזי
27/12/2007

אם כן, ההיפ-הופ שעשה לי את השנה הלך לשני כיוונים מנוגדים לכאורה - הדרומי והאיטי מצד אחד, והדאנסי מצד שני. בזה האחרון, התיחום הז'אנרי רק הלך והיטשטש, כאשר המגמה כולה חבה חוב גדול להתפתחות הטכנולוגית: האינטרנט, שיתופי הקבצים, ותוכנות תיקלוט כמו סראטו ופיינל סקראץ' מחד, ולדיג'ייז מובילי דעת-קהל כמו A-Trak (הדי ג'יי של קנייה ווסט), דיפלו וסינדן; הרכבים כמו ספאנק רוק ושאר פייבוריטים אצל בלוגרים למיניהם. אבל לא רק בהם ובטכנולוגיה טמון השינוי, שכן אלו רק מאפשרים את ניידותם ותפוצתם המהירה של מגמות והתפתחויות אזוריות, שהיו מנת חלקו של ההיפ-הופ מאז ומתמיד. מעל לכל, הנכונות של הקהל שקיבל ואפשר את כל השילובים הנ"ל הוא הגורם המשמעותי ביותר במשוואה. כל עוד הוא רוקד, כבר לא ממש איכפת לו מה ההגדרות האלה, שרק מסבכות ומעייפות אותו.

קטע שמקומו בעצם בלהיטי ההיפ-הופ של השנה, הוא "Watch My Feet" של Dude n’ Dem, הרכב שיקגואי שמחבר בין היפ-הופ כייפי וקליל עם סגנון שנקרא Juke, שהוא גרסה מהירה של שיקגו האוס, ודומה לגטו-טק מדטרויט. המקצב המהיר של "Watch My Feet", הנע הלוך ושוב בין 150 בי.פי.אם לחצי הקצב, הוא בדיוק קו התפר שבין עולם ההיפ-הופ לז'אנרים הדאנסים הגואים של התקופה (מה שמקוטלג לרוב כ-Booty Music). חיבור כזה לשמוע גם בלא מעט מיקסטייפים שיצאו שנה, כמו "Dirty South Dance" של A-טראק (האלקטרואי מדי לטעמי, שגם מאפיין את החולשה המסוימת של אמריקאים בהבדלה בין איכות לזבל בדאנס, כפי שנוכחנו בסט של דיפלו באומן השנה), וכייפי ממנו בהרבה, "The Rise & Rise of Orgasmic" של הדי ג'יי הצרפתי אורגזמיק (לבית TTC, שבעצמם הוציאו אלבום מגניב).עוד כדאי לציין אינספור מיקסטייפים קונספטואליים של דיג'יי בנזי האמריקאי, חובב הפפראצי, שעשה מיקסטייפים שהן גרסאות חדשות לאלבומים מצליחים, ודחף מאוד את החיבור בין היפ-הופ לג'וק עם גרסאות מהירות לכל להיט אפשרי.

המסלול שלך

A-טראק הקנדי, שהוא גם אחיו של דייב 1 מ-Chromeo, הקים השנה לייבל בשם Fool’s Gold (יחד עם העיתונאי/די ג'יי האמריקאי ניק קאצ'דאבס), שבו יצאו שני הסינגלים של מושא הבלוג-הייפ הבולטת של השנה – Kid Sister, ראפרית צעירה שכבר זכתה לשערי מגזינים והכתרות לרוב, כשבאמתחתה בסך הכל 4 קטעים רשמיים ברזומה. אמה-מה? כל קטע שלה הוא פגז ובמיוחד "Damn Girl" ו"Pro Nails". המפיקים שמאחוריה – A-טראק עצמו, XXXChange מספאנק רוק, די ג'יי גאנטמאן והצמד Flosstardamus (בו חבר אחיה הקטן) – מערבבים בין Juke, אלקטרו, היפ-הופ, מיאמי בייס, ואחד הרמיקסים אפילו כולל בית אורח של קנייה ווסט בכבודו ובעצמו, שבעצמו זיהה את הקו ההולך ומטשטש (כב-"Stronger").

הלייבל Mad Decent של דיפלו תרם גם הוא לערבוב ההולך וגובר בין הסגנונות, ומלבד הפודקאסט הישראלי שרקח עבורו די ג'יי סאבו מסוליקו, הגיח ממנו גם האמן שיכול לקחת את סגנון הבולטימור-קלאב את הצעד הנחוץ אל מעבר לפונקציונליות הרחבתית שלו – DJ Blaqstarr; האי.פי המעולה שלו כלל את "Shake it to the Ground" עם הזמרת הקטינה Rye Rye - קטע יוצא דופן בתוך הז'אנר ומחוצה לו. את השפעתו של הבולטימור קלאב מחוץ לגבולותיו הצרים ניתן היה לשמוע גם בקטעים כשל פארל וטויסטה, "Give It Up", שלא מימש את הפוטנציאל שלו, וכן במספר הפקות דאנסיות, כמו חורך הרחבות של המפיק הוותיק ארמן ואן הלדן, "This Ain’t Hollywood". בלאקסטאר עצמו מוביל אותנו לאלבום של M.I.A, "Kala", שעבר בהצלחה את מבחן האלבום השני וביסס אותה כאמנית שיכולה להישאר איתנו עוד זמן רב. בו, בין הפקותיהם המדוברות של סוויץ' ודיפלו, מתחבאת גם פנינה קטנה ומהפנטת בהפקתו, "The Turn".

הממלכה

ואחרונות חביבות בהקשר זה: הן לא ממש הוציאו כלום באופן רשמי מלבד אי.פי, שיצא על גבי דיסק בלייבל עלום, והתארחו בקטע הנושא באלבומו של המפיק הגרמני בן מונו, "Hit the Bit"; ובכל זאת שלישיית הבנות מטאמפה, פלורידה, הנקראות Yo Majesty (ששמועות טוענות שכבר שבו להיות צמד כפי שהיו בתחילה), הם האחריות ל"הקטע" ששינה את מצב הצבירה של כל מסיבה בה תיקלטתי מאז הקיץ. הסיפור שלהן עד כה מאפיין היטב את רוח וקצב התקופה, כשמוזיקלית הן תערובת של אולד-סקול אלקטרו/מיאמי-בייס עם נגיעה Pאנקית המתבטאת באגרסיביות של הראפ שלהן. שני הקטעים הבולטים שלהן, "Club Action" ו"Kryptonite Pussy" הם פצצות שיקרעו כל רחבה (ולכל אחד מהם גם מגוון רמיקסים). בינתיים הן כבר חיממו את סיבובי ההופעות של CSS והגוסיפ, וממש לא מזמן הוחתמו בדומינו רקורדס, והרמיקס שלהן ל"Doing it Right" של הגו! טים הוא ערבוב ז'אנרים והשפעות שאפילו לי קשה לקטלג. מה לחשוב על נטיות ההתערטלות של אחת מהן בזמן הופעות אני משאיר לכם.

צעד קדימה

אין ספק שדאבסטפ התפוצץ השנה מעבר לכל ציפייה, כאן בישראל כמו במקומות נוספים בעולם. הז'אנר, שבתחילה נולד כגרסה דאבית ואפלה של ה-2-סטפ המהיר, צלל וכמעט נבלע במהלך השנה ומשהו האחרונות לתוך תת-זרם שהתפתח בתוכו, המכונה Half Step, שנטש את הוויב ה-4 על 4 הקופצני והברייקביטי שאפיין אותו בתחילה (אותו אולי זוכרים ברי המזל שנכחו בסטים בארץ של זד ביאס בסופהביט וקוד 9, שהיה פעמיים בערבי של"ג בתמרז' לאונג', ב–2001 ו-2002!). ה-Half Step לעיתים סקסי יותר ומתקרב לקראנק באווירתו, אך מנגד גם יכול לשעמם טיכו ותקוע יותר מדי על שטאנץ אחד של בייסליין מבעבע כאלמנט קתרטי בודד.

כמעין ריאקציה שמחזירה את הגאראג' למקורותיו ההאוסיים, בצפון אנגליה צמח וצבר פופולריות בשנה האחרונה תת-ז'אנר המכונה בייסליין האוס, שהוא סוג של אנטיתזה לדאבסטפ. הוא בנוי מביטים 4 על 4 ומשופע ווקאלז נשיים, לעיתים ממש צ'יזיים, באווירה שמזכירה קצת את צלילי הרייב המוקדמים, וכמו דאבסטפ והרבה מהפקות ההאוס האלקטרואי לבית סוויץ' ורעיו, נשען על באסים שמנים ובולטים. ז'אנר זה חדר השנה גם ללונדון ואפילו הנפיק להיט שהגיע גבוהה במצעד הפופ האנגלי, כאשר הדיבור עליו הוא של "מחזיר הבנות והכיף למועדונים". אך אל דאגה, הסיכוי שכאן זה יתפוס נראה אפסי, ייתכן שלטובה.

שניים אחורה

אך למרות הנאמר כאן וההתייחסות לבעיותיו של הז'אנר, הייתה לו שנה עם כמות אדירה של ריליסים, בהם כיכבו מפיקים כמו בנגה, טס לה רוק, מאטי G האמריקאי ועוד כמה, כשמבין אלו הפועלים בתוך גבולותיו הצרים של הז'אנר, בלטו במיוחד קוד 9 שהוזכר מעלה (עם שני קטעים מדהימים בלייבל סול-ג'ז, וכל מה שיצא בלייבל שלו Hyperdub, כולל את האלבום של בוריאל), וילד הפלא סקרים, שלאחרונה הולך בכיוון טכנואי מרתק ועל הדרך גם מרשה לעצמו לדפוק רימיקסים שגורמים לכמה ממעריציו לעקם את האף. חפשו את D-2 מ"סקרימיזם 4" החדש, קטע שגם בלט בסט שהוא נתן בארץ, ואם לא עף לכם הראש אז או ש: א)תנקו את האוזניים ב) אתם חרגולי דאבסטפ.

החיבור היותר מעניין שקורה הוא בפריפריות של הז'אנר, שם מפיקים עם רגל אחת בפנים ורגל שנייה שמטיילת במחוזות אחרים, כמו המפיק חובב ציון דה באג והקנדי ג'ישלאן פורייה, שהוחתמו השנה בנינג'ה טיון. ממה שנשמע בינתיים מהחיבור הזה – שלושה סינגלים מאלבומו של דה באג ואלבומו השלם של ג'ישלאן - יש עוד למה לצפות. אולי טוב מכולם הוא החיבור של השניים – הרמיקס של דה באג לסינגל הראשון של ג'ישלאן – "Blazin", שמבצע את החיבור, הלא-חדש-כשלעצמו, בין דאבסטפ ודאנסהול באופן מושלם. שניהם כבר פעילים עוד מלפני ימי הדאבסטפ, והם פורסים את אסתטיקת הבאס שלהם על מגוון רחב של בי.פי.אמים, ובעצם מרחיבים עבור כל הצעירים את גבולות הז'אנר, ונראה שמפיקים צעירים נוספים קולטים את העניין (כמו Rustie ו-Bass Clef המעניינים שהגיחו לאוויר בשנה האחרונה).

ואם כבר דאבסטפ וסיכום שנה, אזכיר גם ביקורו בארץ של דיג'יי שף, שאינו ממש מפיק (ולכן הסיכוי שהיו מביאים אותו לכאן קלוש למדי), אך בגלל בעיות בדרכון של בנגה הוא הגיע ארצה כמחליף, ונתן את אחד הסטים הכי מקפיצים ושמחים שנשמעו בז'אנר.

  • דאבסטפ
  • היפ הופ

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully