פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: בגין

      ב-1992, מנחם בגין הלך לעולמו, והותיר אחריו הרבה סימני שאלה. מתוך הביוגרפיה "בגין" מאת אבי שילון

      1

      זאב-דב, עסקן ציוני בן ארבעים וארבע, קפא סמוך לאשתו חסיה, בת עשרים ושבע, שהיתה שרועה על מיטה בבית-חולים ובהתה בערפול חושים בבתם הבכורה שאך נולדה. זה קרה בקיץ 1909, בבית-החולים בבריסק. זאב-דב הסב את ראשו מעיניה של האם הצעירה, כמו לא רצה לחלוק עמה את אכזבתו. לאחר רגע התעשת: "אולי בכל זאת? אולי נקרא לה הרצליה?"
      חסיה, פניה חיוורים, ש?ערה אסוף לאחור, סירבה. עיניה הכהות הביעו נחרצו?ת, למרות חולשתה. "נמתין לפעם הבאה," אמרה. זאב-דב התרצה: הבת הבכורה נקראה על שם סבתה?, רחל. תקוותו של העסקן המקומי לקרוא לבנו הראשון על שם תיאודור הרצל, המנהיג הנערץ עליו, נגוזה. כעבור שנתיים, ב-1911, כשנולד בנו השני, הגשים זאב-דב את חלומו וקרא לו הרצל. לבן הזקונים, שנולד שנתיים לאחר מכן, בחרו בני הזוג בשם מנחם, שנלקח מהפרשה שקראו בבית-הכנסת בשבוע שנולד.
      דמותו של מנחם עוצבה בין כותלי בית שהתמזגו בו מסורת ישראל והציונות בחיתוליה. לאביו לא היתה הציונות רק בבחינת אידיאולוגיה - זאב-דב, ששלט בארבע שפות, התפרנס ממנה, בעיקר מכתיבת מכתבי שתדלנות לשלטונות לטובת הקהילה היהודית בבריסק. עשייה למען הקהילה ופעילות לקידום הרעיון הציוני היו מ?טה לחמו, ובד בבד הזינו את נשמתו.
      חייו של מנחם לא יכלו להתנהל אלא במסלול אחד, שכ?ן אביו הדומיננטי בלט בפעילותו הציונית בימים שבהם עדיין לא חדרה רוח החילוניות וההשכלה לעיירה בריסק, שבראש קהילתה עמד הרב הנודע חיים סולובייצ'יק. סולובייצ'יק חשש מפני פגיעה במסורת ישראל, ומשום כך התנגד לניצני הלאומיו?ת היהודית שניכרו בעיירה.

      ברסט-ליטובסק, בריסק בפי היהודים, נוסדה בסוף המאה התשיעית. במאות הארבע-עשרה עד השבע-עשרה היתה מרכזם של יהודי ליטא. בשנת 1388 ה?קנה ויטולד בן קיאיסטוט, נסיך ליטא, ליהודי בריסק אוטונומיה בניהול קהילתם וזכות לרכוש קרקעות. עד 1495, השנה שבה הוציא הנסיך אלכסנדר קז'ימייז' צו לגירושם, שלטו היהודים, סוחרים ברובם, בכלכלת העיירה, אך כאשר גורשו ממנה נגזל הרכוש הרב שצברו. שמונה שנים לאחר מכן התירו יאן אולברכט, מלך פולין, ואחיו אלכסנדר, נסיך ליטא, ליהודים לחזור לבריסק ורכושם הושב להם, בעיקר משום שהיו בקיאים בשיטות המסחר המקומי. ב-1516 מו?נה חוכר המ?סים מיכל יוזפוביץ' לראש הקהילה של יהודי ליטא.
      בשל מקומה, בין רוסיה לפולין, עברה בריסק מיד ליד פעמים רבות.
      ב-1569 הוכרזה בירת ליטא. ב-1595, בעת חלוקת פולין, סופחה לרוסיה. בימי גז?רו?ת ת"ח ות"ט רצחו קוזקים אוקראינים שמרדו בשלטונות פולין אלפים מיהודי הקהילה וסביבתה, והפולנים לא נקפו אצבע להגן עליהם: נשים נאנסו, גברים נרצחו, ואלפים נדדו למערב אירופה והיו לפליטים.
      במרוצת המאה השבע-עשרה קמו ערים חדשות בסביבת בריסק, והועם זוהרה בתור מרכז מסחר ופיננסים. על קשיי הקהילה מעידה סגירת בית-הכנסת ב-1648, משום שלא עמדה בתשלומי המ?סים.
      במחצית השנייה של המאה השמונה-עשרה שוב הורע מצבם של יהודי בריסק, הפעם בשל מדיניותו של סטניסלב פוניטובסקי, מלך פולין, שיישם את חוקיה של קיסרות רוסיה בקהילות פולין בימי הצארינה יקטרינה.
      במ?פקד שנערך בבריסק ב-1897 נמנו בה ארבעים אלף תושבים, ובהם כשלושים אלף יהודים, שרובם עסקו במסחר זעיר. באותה העת היו בעיירה בית-חולים יהודי ובתי-ספר יהודיים. ב-1921 סופחה לתחום פולין, ב-1940 סופחה לתחום ברית המועצות, שנה לאחר מכן כבשו אותה הנאצים, וב-1943 שחרר אותה הצבא האדום.

      ב-1865, כשנולד זאב-דב, הבכור בתשעת ילדיו של דוד-אליעזר, סוחר עצים שהגיע לבריסק מפולסיה, התפרנסו מרבית יהודי העיירה בדוחק מקמעונאות.
      קודם שמלאו לזאב-דב שבע-עשרה שנה יצא לעולם הגדול והמפתה שמחוץ לעיירה. הוא שאף ללמוד רפואה בברלין, אבל אביו לא רווה נחת מהדרך שבחר בנו הבכור, בעיקר משום שייעד אותו לרשת את עסקיו. זאב-דב נכנע ללחצ?י אביו הדומיננטי, וכאשר שב לבריסק החל לסייע לו במסחר בעצים. בד בבד למד בישיבה שבראשה עמד הרב חיים סולובייצ'יק.
      אף-על-פי שהשלים עם הוויתור על לימודי הרפואה, לא חדל זאב-דב הצעיר לחפש את ייעודו בחיים, וח?ווה תהפוכות רגשיות רבות. נישואיו הראשונים הסתיימו חודשים ספורים לאחר תחילתם - דבר לא שגרתי בימים ההם. פרק הנישואים הקצר מעולם לא נדון בהרחבה בחוג המשפחה שהקים מחדש עם חסיה קוסובסקי (ברוסית כונתה "רסקשצ'יצה", "מספרת"), גם היא בת למשפחה של סוחרי עצים, מאזור וו?לין, שהיתה צעירה ממנו בשבע-עשרה שנה. את חלומה להיות שחקנית תיאטרון לא ניסתה להגשים מעולם. בעיקר שאפה לגלם את דמותו של בר-כוכבא, אך נאלצה להסתפק בתפקיד אחר - של רעיה ואם.

      זאב-דב התקשה להשתלב במלאכת המסחר, וה?רבה לצאת עם חבריו הקרובים, בן ציון ניימרק ומרדכי שיינרמן (סבו של אריאל שרון), לאס?פות שהטיפו בהן לציונות. לא היה זה דבר של מה בכך, שכ?ן הרב סולובייצ'יק, שעדיין היה הסמכות העליונה בבריסק, יצא חוצץ נגד הציונות. זאב-דב לא נרתע מהעוינות שהביע הרב בשל פעילותו, ואף הקים ארגון להגנה עצמית. מלאי הנשק של הארגון, שהשתמשו בו רק באימונים ספו?רדיים, אוחסן בביתו.
      עד מלחמת העולם הראשונה נחשבה משפחת בגין משפחה אמידה. בני המשפחה התגוררו בדירת ארבעה חדרים רחבי ידיים, ושתי עוזרות, פולנייה ויהודייה, סייעו בניהול משק ביתם. לעוזרת היהודייה התירו להסב אל השולחן במחיצתם, אך העוזרת הפולנייה אכלה אך ורק במטבח. הילדים לא ראו בכך שום פסול - הם חונכו להפרדה בין יהודים לגויים.
      כאשר בגרו אחיו הצעירים של זאב-דב נענה האב לתחינותיו החוזרות ונשנות לחדול מהעיסוק במסחר בעצים, משום שממילא לא הצטיין בו. זאב-דב החל לעסוק בעבודות פקידו?ת, בעיקר בניסוח מכתבים למוסדות, ובשל שליטתו בשפות נבחר למזכיר הקהילה. בתפקידו זה החל לקדם את הרשת הציונית שנטוותה בבריסק אט-אט, בעיקר ביוזמתו, ובין השאר נמנה עם יוזמי הקמת בית-הכנסת העברי העממי "התחייה" והגימנסיה העברית "תרבות". מכיוון שבריסק רחשה פעילות חסידית, והציונות נחשבה א?יום על אורח החיים הדתי, היה מעורב לא אחת במעשי אלימות. בתחילת 1904, כאשר סירב הרב סולובייצ'יק לפתוח את שערי בית-הכנסת כדי לקיים אזכרה להרצל, שבר זאב-דב את המנעול בגרזן. האזכרה התקיימה! כאשר בגר הבן מנחם שב וחזר על הסיפור הזה, משום שראה בו מופת של התעקשות האופיינית ליהודים.
      בשנות העשרים של המאה העשרים היה זאב-דב כתב בעיתון היהודי היינט. ב-1922, כשנחנך סניף של "קרן היסוד" ברחוב טופולובה, פקד אותו בקביעות, וב-1923 התמנה ליושב-ראש הוועד של קן "השומר הצעיר", התנועה הציונית היחידה שפעלה בבריסק באותה העת.
      ב-1924, כשנסגרו המיניסטריון לענייני יהודים ומוסדות ממלכתיים אחרים, והחלה ה?פרה הדרגתית של הזכויות שהוקנו ליהודי בריסק במסגרת האוטונומיה, הוחמר המצב הכלכלי בבית בגין, ועל המצוקה הכלכלית נוספה תחושת המחנק ששררה בקהילה: סמוך למלחמת העולם השנייה גברה התעמולה האנטי-יהודית ברחבי ליטא, ויהודים רבים הותקפו. בתגובה חזר זאב-דב והדגיש את הצורך לעלות לארץ ישראל, אך בפועל הוסיף לעסוק בפעילותו הציבורית.
      לזאב-דב יצא שם של קפדן בכל הנוגע לכללי טקס - כל טקס, לאו דווקא יהודי. כאשר הזדמן לבריסק שגריר ארצות הברית בתורכיה באותה העת, הנרי מורגנטאו, ניגש אליו זאב-דב, התכופף, והסיר במרץ את האבק מנעליו.
      במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר נכנסו יחידות של צבא פולין לעיירה, בראשותו של מרשל יוזף פילסודסקי, וש?חררו אותה, ציוו לעצור את מנהיגי הקהילה היהודית בטענה שיש קשר ביניהם לבין הבולשוויקים. זאב-דב התעקש שיציגו לו "פקודת מאסר חוקית", והחיילים הנבוכים לשמע הדרישה הניחו לו. מנחם ישן כאשר התנצח אביו עם החיילים, אולם הסיפור סו?פר בחוג המשפחה פעמים רבות כל-כך עד שדימה שהיה ע?ד לאירוע וה?רבה לספר עליו.
      החיילים הפולנים השתוללו ברחובות בריסק ופגעו ביהודים, ובאחת התקריות כיוון אחד החיילים את רובהו לראשו של זאב-דב, שכהרגלו, ניסה להרגיע את הרוחות. החייל החטיא, אך עד מהרה נפוצה שמועה שזאב-דב מת. בגין היה בן שמונה כשחש בפעם הראשונה תחושת יתמות, אם כי רק כמה שעות. ב-1977, כשהיה לראש ממשלה, התכוון בגין לתקרית הזאת כאשר אמר שאביו הוא "האדם האמיץ ביותר שפגשתי".

      במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר נכנסו הגרמנים לבריסק ב-15 בספטמבר 1939 - הפעם בחסות צבאו של היטלר - הציג זאב-דב תעודה שהעידה שתרגם בעבור צבא גרמניה בעת מלחמת העולם הראשונה ודרש לקבל מידע על גורלם של היהודים שנעצרו. הגרמנים ראו בדרישתו חוצפה, ויהירותו הכעיסה אותם, אך בחרו להתעלם מהן. שבוע לאחר מכן נכנס הצבא הסובייטי לבריסק, סילק את הנאצים מן העיירה, ונשאר בה עד יולי 1941.
      אמו של מנחם, חסיה קוסובסקי, מיעטה בפעילות ציבורית. היא העדיפה למשול בין כותלי הבית ולגדל את ילדיה. לימים, כשהתבקש בגין לתאר את דמותה, תיאר אישה פסיבית שהעדיפה לדאוג יותר מאשר לכ?וון ולהדריך: "אמא תמיד סבלה מבלי להתאונן ובכך שימשה לנו מופת, לא היתה שתלטנית, לא התערבה, לא שאלה שאלות מביכות. הרגשנו מאוד חופשיים בבית. היא היתה משענת, לא שליטה; מנחמת, לא מקנטרת."
      ב-22 ביולי 1941 כבשו הנאצים את בריסק בפעם השלישית. באותה העת חלתה חסיה, אמו של מנחם, בדלקת ריאות והיתה מאושפזת בבית-חולים. כשבועיים בלבד לאחר כניסת הגרמנים לבריסק נרצחו הא?ם ושאר החולים שהיו מאושפזים בבית-החולים. חודשים ספורים לאחר מכן סיכלו הנאצים את תוכניתו של זאב-דב לעלות לארץ ישראל. לימים סיפר בגין כי אביו ואחיו הרצל, ועמם חמשת אלפים מיהודי בריסק, נורו והושלכו אל הנהר בעיר, וכי ברגעיו האחרונים צעק האב, "יום נקם ושילם יבוא גם עליכם." ג?רסת אחותו של בגין, רחל הלפרין, שונה מגרסתו: עוד קודם שנרצח אביהם החליט לצאת בלא אישור מהתחום שרוכזו בו היהודים כדי לקבור כהלכה את אחד מחשובי היהודים בבריסק, שמת מוות טבעי. כשנתפס אמר זאב-דב לקצין נאצי שתהה על מעשהו, "כך אני צריך לעשות," ובתגובה ירה בו הקצין. מה שברור הוא שהוריו ואח?יו של מנחם נרצחו בידי הנאצים. באותה העת שירת מנחם בצבא אנדרס הפולני, אחרי שחרורו מהכלא בברית המועצות בעוון פעילות ציונית, והיה יכול רק להעריך על-פי שמועות כי גם בני משפחתו נמנו עם קורבנות הנאצים. מנחם מעולם לא חזר לבריסק. בשנת 1954 הצהיר כי מחה את זכר עיר הולדתו: "לא אבוא עוד בשערי העיר בה נולדתי, חלמתי, סבלתי ושמחתי, כי איננה. לא, לא אלך אחר הצללים, בתוכי המה."
      האובססיה של בגין כלפי גרמניה והגרמנים לא שככה מעולם. ואולם לא כך חונך בביתו. לפני מלחמת העולם השנייה הקפיד אביו להנחיל לבני משפחתו את אהדתו לתרבות הגרמנית, והיה מנוי על המגזין הגרמני ברלינער טאגבלט. הוא סיפר לבתו בפרוטרוט על ההערכה שהוא רוחש לגרמנים, התקשה להאמין שהנאצים יעוללו מה שעוללו ואף המתין לבואם. זאב-דב בטח באצילות הגרמנים כפי שהצטיירה בעיניו גם לאחר עליית הנאצים לשלטון, ואף ניסה לשדל חיילים גרמנים להתייחס באופן ראוי יותר לשבויים יהודים. הוא האמין עד יומו האחרון ביכולתו לר?צות את הנאצים, אם כי לא היה תמים כלל: את הפולנים תיעב וגידף בכל הזדמנות. שלא כאחיה מנחם, שהעדיף להצניע את הפרט הזה, הודתה אחותו, "אבא שלי פשוט אהב את הגרמנים, כשטייל אתי אמר 'חכי, הגרמנים עוד יבואו'. עד היום, הנאצים - זה לא גרמנים בשבילי." העובדה שבסופו של דבר דווקא בני התרבות שהעריץ אביו הם שרצחו את בני משפחתו לא הרפתה מבגין עד יום מותו.

      מנחם בגין נולד בערב שבת, 16 באוגוסט 1913, לעידן של מלחמות עולם. כבר כשהיה בן שנתיים וחצי שכב מתחת לעגלה בשעה שאמו גוננה עליו מפני הפגזות הגרמנים בעת מלחמת העולם הראשונה. בימי הקרבות פונתה משפחתו לעיירה קוברין, ובה התגוררו זוג ההורים ושלושת ילדיהם במטבחון זעיר. רק לאחר חתימת הסכם ברסט-ליטובסק, בין גרמניה לרוסיה,
      ב-1918, חזרה המשפחה לבריסק. את הרצל שלח האב ללמוד בחדר ואת רחל לבית-ספר יהודי, אך לא דתי.
      בכל הנוגע לחינוכו של מנחם פ??סח האב על שתי הסעיפים. כשהיה בן שלוש נשלח ללמוד ב"חדר", ולאחר שנה בלבד העבירו אותו הוריו לבית-הספר העברי-דתי "תחכמוני", שהיה מעין פשרה בין ה"חדר" לבית-הספר העברי-חילוני "תרבות". באותה העת לא היתה הפשרה הזאת יוצאת דופן בבריסק, שהתמזגו בה חסידו?ת ומתנגדו?ת, אידיאולוגיות חדשות ותפיסות חברתיות מהפכניות.
      בב?ית בגין שררה אווירה של לאומיות אך נשמרה המסורת היהודית. בכל שבת התפלל מנחם בבית-כנסת, ובביתו עשו "קידוש". אבל בית-הספר התיכון שלמד בו היה בית-ספר ממשלתי, ובגין נמוך הקומה היה שם מטרה נוחה להתעללויות הילדים הפולנים, שהושפעו מאווירת הלאומנות ששררה בימי שלטונו של מרשל פילסודסקי. "פשוט חטפנו מכות," ת?מצת את נעוריו. סביר להניח כי גופו הצנום של הילד השקוע בספרים והמשקפיים שהרכיב הוסיפו להצקות שהיו מנת חלקו, אבל הוא עצמו הסתייע בקומתו הנמוכה כדי לשכלל את תגובותיו. בעבורו היו הקנטות הילדים הפולנים תוצאה של סיבה אחת: שנאת יהודים באשר הם - ודאי פתרון נוח יותר מנבירה במניעי נפש נסתרים ובחריגותו לעומת יתר הילדים.
      שנאת הגויים היתה חלק בלתי נפרד מחינוכו של האב הקפדן. לבגין הילד היתה משנת אביו מ?פלט ממצוקותיו האישיות. עם ילדיו מעולם לא שוחח זאב-דב על בחורות או על השתובבויות של צעירים. אדרבה, גם לאהבה הציב גבול. "בבית שמעתי שאם אחד מבני הזוג רוצה לעלות לציון והשני לא - מותר לבקש גט כי יהדות זה מעל כל האהבות," סיפרה רחל. שפתו של זאב-דב היתה מצוחצחת בכל עת - לעולם לאומי, לעולם רשמי ומליצי, וגם כשהבריק לחברו מברק ברכה לרגל נישואיו שילב באיחוליו נושאים מדיניים. בשפתו באה לידי ביטוי גם גאוותו של מי שיודע עברית על בוריה? בימים שהיידיש עדיין שלטה בפי יהודי העיירה. מבחינה כלכלית כבר לא היתה לו סיבה להתנשא. משפחת בגין, חמש נפשות, התגוררה בדירת שני חדרים. בשל עיסוקו של האב פקדו את ביתם אורחים רבים, והילדים התרגלו להחריש ולא להתבלט.
      המצוקה הכלכלית שליוותה את תחושת הרפיסו?ת הלאומית ביססה את תפיסת עולמו של בגין הנער על שלושה דברים: "לאהוב יהודים, לא לפחד מהגויים וכי טוב לגבר לשאת עול בנעוריו". בנושא התרבות שרר בבית מתח "בין שני העולמות". מושאי ההערצה של רחל, שגדלה בעיירה שעברה מיד ליד, היו גיבורי ספריו של צ'כוב. חברי כיתתה העריצו דווקא גיבורים פולנים. ואילו זאב-דב סירב ללמוד פולנית והשתדל ככל האפשר לדבר עברית בביתו ומחוצה לו. מקור השם בגין הוא המילה "ב??גו?ן" ברוסית - "רץ" - והאב הקפיד לציין את המקור הרוסי של שם המשפחה, כדי להביע את סלידתו מהפולנים.
      זאב-דב הקפיד להנחיל לבני משפחתו גאווה ביהדותם גם בימים שבהם נאלצו להסתירה?, ובכך באה לידי ביטוי נטייתו להתריס, שתאפיין גם את בגין המנהיג. בעת הארוחות שאל את ילדיו מדי פעם בפעם, "מי יודע מדוע לבן, שרצה לחסל את עם ישראל, לא נכנס להיסטוריה כרשע?" הילדים למדו להשיב, "משום שכשרוצים לחסל את כל המשפחה, כל העם, כשהוא מאוחד, אי אפשר."לא ייפלא אפוא שכאשר היה ראש ממשלה אמר בגין שהחלטתו החשובה ביותר במרוצת חייו הבוגרים היתה "מניעת מלחמת אחים בעת הס?זו?ן".
      זאב-דב ה?רבה לדבר על סולידריות בקרב יהודים, אך כאשר חלקו עליו לא בחל בביטויים נוטפי ארס גם כלפיהם. גישתו הנחרצת, מלאת הפאתו?ס, באה לידי ביטוי במכתב זועם שכתב לרבני העיירה ועסקניה הלא-ציוניים, שבו כינה אותם "זבובי המוות, חיידקי הרעל". באווירה זו התגבשה תפיסת עולמו של מנחם הילד, שמעולם לא העז להמרות את פי אביו. זאב-דב הקפיד על חינוך תקיף, שעורר יראה גם אצל מתנגדיו בקהילה, אבל כבר כשהיה בן עשר נוכח מנחם לדעת שיש פער גדול בין נוקשותו ותפקידו, מזכיר הקהילה, לבין מעמדו בעיני החיילים הפולנים: כאשר נטפל אליו חייל פולני וניסה לגזוז את זקנו הניף זאב-דב את מקלו על החייל, אך בסיום העימות בין השניים היה מוכה וחבול. כששב לביתו התקשו ילדיו לראות את האב בקלונו. "אמנם היינו מודאגים," הודה בגין לימים, אך הדגיש כי אביו הקפיד על "מצב רוח טוב" וציין שתגובתו היתה סמל של זקיפות קומה. על ההשפעות שהשפיע האירוע על נפשו של הילד שחזה באביו המושפל העדיף לא להרחיב את הדיבור.

      בשנת 1925 הצטרפו שלושת ילדיו של זאב-דב לקן "השומר הצעיר" - באותה העת תנועת הנוער הציונית היחידה בבריסק. וכך, למרבה האירוניה, החלה פעילותו הפוליטית של מנחם דווקא ב"שומר הצעיר".
      מנחם חי בצ?לם של רחל והרצל לא רק בשל גילו: רחל היתה צמודה לאביהם ונחשבה הדומיננטית שבאחים. הרצל נחשב גאון במתמטיקה. ואילו מנחם שקע בקריאת ספרים בעוד חבריו עוסקים בפעילויות חברתיות. בשל ראייתו הלקויה הרכיב משקפיים כבר כשהיה בן שמונה. הוא לא היה יפה במיוחד. הוא היה בעל שיניים בולטות, ובין הקדמיות שבהן נפער רווח. בנעוריו, בשל רזונו וחיוורון פניו, היו שסברו כי חלה בשחפת. אבל אלה העצימו את שאפתנותו. שלא כאח?יו, שאב את כוחו בין השאר מבורא עולם, ותמיד התנדב ללוות את אביו לבית-הכנסת. גם לאחר הבר-מצווה הוסיף להניח תפילין, ובבחרותו, כשהיה למעשן כבד, נהג להימנע מעישון בשבת. הוא הקפיד על כשרות גם מחוץ לכותלי ביתו, וה?רבה לשלב בדבריו את המילים "אם ירצה השם".
      בקרב בני גילו ניכרה נטייה להפנות עורף לחינוך הדתי, ואילו הוא ראה במסורת, ובעיקר בסממניה החיצוניים, דרך חיים. המתח בין הציונות לערכי הדת היה זר לו, והוא לא ה?פנה עורף לחינוך הדתי גם משום שבאביו, שלא כמו במי שנמשך אחר הציונות באותה העת, התמזגו דתיו?ת ולאומיו?ת.
      ב-1926 התאחדו קן "השומר הצעיר" ותנועת "הצופים טרומפלדור", שהוקמה חודשיים קודם לכן - איחוד שבזמנו היה טבעי אך כעבור זמן לא רב היה חריג עד מאוד. שנה אחר-כך התפרקה התנועה בגלל חילוקי דעות פוליטיים. כשהוחלט להעדיף את המאבק הסוציאליסטי על המאבק הציוני הורה זאב-דב לילדיו לפרוש מהקן. בני משפחת בגין הצטרפו לסניף החדש של תנועת בית"ר בבריסק, שהוקם ב-1929, שש שנים לאחר הקמת הסניף הראשון של תנועת הנוער של בית"ר בריגה. הדגש שש?ם זאב ז'בוטינסקי, ראש תנועת בית"ר העולמית, במאמריו - שהופצו באמצעות מ?נשרים ופורסמו בעיתונים - בצורך של היהודים לזקוף את קומתם, דרישתו לגנוז רעיונות סוציאליסטיים ולהתמקד בעניין הלאומי והתרסותיו כנגד ראשי "ההסתדרות הציונית" היו קרובים ללבו של הנער החיוור והממושקף.
      באותה שנה, 1929, ח?ווה את החוויה המכוננת הראשונה בתחום הפוליטיקה. ז'בוטינסקי התעתד לנאום באולם התיאטרון שבבריסק, ולאחר שכל הכרטיסים אזלו במהירות החליט שעליו לראות את המנהיג הנערץ עליו בכל מחיר והצליח להידחק אל מתחת לבמה, למקומה של התזמורת. ז'בוטינסקי כבר היה אז מה ששאף להיות אביו העסקן: נואם נודע, הדור בלבושו, תקיף בדבריו. היהודים שהאזינו לו הוקסמו מהבטחותיו בדבר עתידם בארץ ישראל, אבל בגין גם ח?ווה התעלות אישית. עוצמת העם היהודי שז'בוטינסקי דיבר עליה כמו נסכה בו ביטחון עצמי, שחסר לו כל-כך. את הקשר שרקם בלבו עם ז'בוטינסקי דימה לברית נישואים. ואחרי שהאזין לנאומו של ז'בוטינסקי החליט כי הוא רואה את עתידו בתנועת בית"ר.
      ב-12 ביוני 1931 הוענקה לבגין תעודת הבגרות, שנכתב בה כי "ס?יים את המגמה למדעי הרוח וראוי ללימודים במוסדות להשכלה גבוהה". הוא לא הצטיין בלימודיו - ממוצע ציוניו היה "טוב" - אבל בהיסטוריה ובלימודי הדת קיבל "טוב מאוד", ולמזלו, שני התחומים האלה ע?ניינו את אביו יותר מכול. במתמטיקה קיבל "מספיק", ואף-על-פי-כן נרשם ללימודי משפטים באוניברסיטת ורשה כאשר היה בן שמונה-עשרה.
      בעת לימודיו של בגין באוניברסיטה היה המצב הכלכלי בבית אביו בכי רע. מאז נטש האב את עסקי המסחר התקיים מק?צבה של מוסדות הסעד, שלא תמיד שולמה במועד או הגיעה לידיו, ולא אחת הגיש בקשה לדחיית התשלומים של שכר הלימוד. ב-15 בפברואר 1932 פנה האב עצמו לדיקן הפקולטה וביקש לדחות את התשלום - חמישים ושלושה זלו?טי. בערבים התפרנס בגין משיעורים פרטיים.
      בשנות לימודיו לן בגין במעון של סטודנטים יהודים שניהלה הקהילה. הוא התפרסם בעיקר בזכות ויכוחים פומביים בבית האקדמי שניהלו הסטודנטים. חב?רה לחיים לא מצא, וגם לא התעניין בפעילויות האוניברסיטה שלא נגעו לעניין היהודי-ציוני. הסטודנט הצעיר בגין התמקד בעיקר בפעילות בבית"ר, בתחום שהיה יכול להצליח בו - עסקנות ציונית. איש אינו זוכר שכיכב בפעילויות ספורט או בפעילות חברתית כלשהי. את ביטחונו העצמי שאב בעיקר מעקשנותו ומהשימוש בקולו המתכתי להבעת עמדותיו. בימים שבהם הרצאות היו גם בבחינת בידור, ואנשים שילמו כסף תמורת האזנה להן, היתה הרטוריקה של בגין סוג של תוכן.
      בזכות ידידיו הפולנים באוניברסיטה התוודע בגין לתרבות פולין: באוזני יצחק שמיר, מצעירי בית"ר דאז, התוודה על מה שלא הרשה לעצמו לספר לאביו, שתיעב את תרבותה של פולין - הערצתו לתעוזתם הרומנטית של המשוררים הפולנים שהביעו התנגדות לש?עבוד ארצם. בעיקר אהב את פן טדיאוש של אדם מיצקייביץ', שבמרבית שיריו עסק בפולין הנלחמת בכובשיה. בעיני רוחו בגין תרגם את שירתו למונחים ציוניים, והיא סימלה בעיניו את מלחמת הקיום הפרטית והלאומית כאחת. כמו כן ה?רבה להסתמך על שירו של מיצקייביץ' על אודות נפילת מבצר גרנדה ועל אודות נקמת מג?נו אלמנזור בכובשים הספרדים:

      עצמת המאורים עד הרס נרעדה
      ישאו ברזלם עדי שבר
      אך עוד מתגונן המבצר בגרנדה
      אולם בגרנדה הדבר (מחלה).
      (ת?רגם: שלמה סקולסקי)

      בניגוד לז'בוטינסקי, ששאב את השראתו מן הלאומיות הליברלית האירופית ומהדמוקרטיות המערביות, בגין ובני דורו בבית"ר בפולין, ילידי השנים 1920-1910, הושפעו עד מאוד מן התנועה הלאומית הפולנית בראשות מרשל יוזף פילסודסקי, שעשתה ח?י?ל ברחבי המדינה וקסמה לחברי בית"ר. בין השאר, ראתה התנועה הלאומית הפולנית בפולחן המנהיג ובצבאיו?ת אמצעים להסרת מכשולים מדרכה של האומה לניצחון. גם מטרתה העיקרית של תנועת הנוער של בית"ר היתה חינוך לצבאיו?ת, כדי שחבריה ייהפכו לחיילים מקצועיים בשירות המולדת. הצבאיו?ת באה לידי ביטוי גם בכך שתנועת בית"ר הקנתה לעומד בראשה, זאב ז'בוטינסקי, מעמד-על כמעט בלתי ניתן לערעור, ואף כאשר חלקו עליו חברי בית"ר לא העז איש להרהר באפשרות להחליפו.
      כדי להבין את היסוד הנוקשה, הלא-סובלני שבלאומיות הפולנית יש לציין את הדיכוי הממושך שדיכאו הפולנים את שכניהם. וגם את שיעורם של העמים הזרים באוכלוסיית פולין - כשלושים אחוז - שה?עצים את ההיבט הלאומי בתפיסתו של המרשל פילסודסקי. המרשל הקים בשנת 1914 את "הארגון הצבאי הפולני". הרחבת פולין היתה בשבילו מטרה לאומית ראשונה במעלה: כדי שתחזור להיות מדינה ריבונית בגבולות שלפני חלוקתה (1772). בשנים 1921-1920 הצליח להרחיב באמצעים צבאיים את שטחה של פולין מעבר למה שקבעו המעצמות, ובעיני חברי בית"ר בפולין הצלחתו היתה הוכחה שאת שחרור האומה יש להשיג בכוח הזרוע. קשה להתעלם מן הדמיון שבין שמו של הארגון הפולני לבין השם שנבחר למחתרת שהקימו צעירי בית"ר בארץ, "הארגון הצבאי הלאומי". מבחינות רבות יישם בגין את מושגי הלאומיות הפולנית בתפיסתו בדבר הלאומיות היהודית - בעיקר בנוגע לחשיבות הרחבת שטחה של פולין באמצעים צבאיים - ועליהם הוסיף את העוגן הרוחני של הלאומיות שלו, המסורת היהודית.
      על ההשפעה שנודעה ללאומיות הפולנית - כפי שהתרשם ממנה בנערותו - על תפיסתו הלאומית-יהודית לא אהב בגין להרחיב את הדיבור כשהיה למנהיג בישראל. אולם אף-על-פי שהושפע, כפי שהעדיף ואהב להדגיש, גם מכ??תבי הרצל, שזיהה בו את בסיס תפיסתו של ז'בוטינסקי, ברור כי ההוויה הלאומית שערג אליה היא ההוויה שאפיינה את שיריו של מיצקייביץ', שבאה בהם לידי ביטוי רוח רומנטית, משיחית כמעט.
      מה שא?פיין את בגין הוא שהתמזגו בו לאומיות וזיקה לתחום המשפט, וכך נימק את תמיכתו במאבק להקמת מדינה יהודית בלהט רגשני המבוסס על הצורך להשיג את הסכמתן של אומות העולם, צורך המנוגד ללהט הרגשני הזה. מכל מקום, ברור כי מאווייו הלאומיים של בגין היו גם משאלה פרטית - להיחלץ מן הבדידות ומן המצוקה החומרית שאפיינו את חייו.
      בתום לימודיו הוכתר בגין בתואר "רגיסטר למשפטים", ובשנת 1933 הועלה לדרגת קצין נציבות והיה לאחד מתשעת החברים של מ?פקדת בית"ר בפולין. "עלינו לירות," הסביר בגין לאחר מינויו את תפיסתו בדבר הקמת מדינה יהודית, "עלינו לירות, גם אם יכניסו אותנו לכלא, וישפטו אותנו למוות."
      בגין הצעיר לא הושפע רק מהרומנטיקה הלאומית הפולנית, אלא גם מדמותו של המנהיג האיטלקי ג'ו?זפה גריבלדי, שהיה בו שילוב של הוגה דעות ושל מצביא. בעיקר התרשם מההישג שבשחרור עמו בעיצומה של מלחמה. בגין, שביישנותו הקשתה עליו ליצור מגע עם בחורות ושיהדותו חצצה בינו לבין הסטודנטים הפולנים, הושפע מגריבלדי - שאף-על-פי שהיה רפובליקני, הסכים לכונן משטר מלוכני רק כדי שאיטליה תאוחד - גם בצורך לוותר על עמדות מפלגתיות לטובת האומה כולה.

      בינתיים הצטרפו לקן של בית"ר בבריסק חברים חדשים, ובתוך שנתיים מיום הקמתו גדל מספר הפעילים בו ממאה וחמישים לשמונה מאות. חברי הקן הצהירו כי בדעתם לעלות לארץ, אך מעטים בלבד השיגו ס?רטיפיק?טים.
      ההוראה הראשונה שהורה בגין כשהחל לכהן בתפקיד ניצב הממונה על ענייני הארגון היתה לארגן תהלוכה. לבקשתו, צעדו חברי בית"ר במדים, מצוידים בנשק, ולא היה גאה ממנו למראה הצועדים זקופי הקומה בתהלוכה שתכנן. לימים, כאשר נבחר לראשות הממשלה ועשה את צעדיו הראשונים בתפקיד, הורה לחדש את המצעד הצבאי ביום העצמאות. אך למרות חיבתו למצעדים ולהצגה ראוותנית של כלי נשק, שראה בהם אמצע?י הבעה של קוממיות היהודים, התמקדה פעילותו האישית בתעמולה. קולמוסו היה זמין בכל עת: הוא כתב מאמרים בעברית, ביידיש ובפולנית. בד בבד סובב בעיירות ונשא הרצאות בנושאי ציונות באוזני יהודים. במסעותיו לן לא אחת על ספסלים בגנים ציבוריים, משום שסירב להתארח בבתי זרים בלא תשלום, אם כי היה מקובל לעשות כן. השמועה על כישוריו הר?טו?ריים עשתה לה כנפיים בפולין, ולהרצאותיו, ששילב בהן טיעונים נוקשים, משפטיים, ולהט רגשני, היה ביקוש רב.
      בדומה לאביו, ד?קדק בענייני טקסים, דרגות ונהלים. בישיבת מפקדים במרס 1933 בוורשה לא ה?רפה מנושא אחד: ניסוח הגדרות מדויקות של מבנה הארגון. "בדנציג קיבלנו מודוס של גדודים, והגדודים צריכים לכלול את כל שלוש הדרגות... החלטה זו לא התגשמה," נזף בחבריו. באותה שנה ניהל ויכוחים סוערים גם על אודות נוהל אחר. הוא הציע כי תוטל חובה לעמוד דום לכבוד מפקד בית"ר ומפקד אצ"ל בפולין, והתעקש שיקבלו את הצעתו. הצעתו אכן התקבלה, אבל בקרב החברים היו שחשדו שהוא רוחש חיבת יתר לגינונים.
      בחוברת הסברה שפרסם ב-1934 הציג עיקרון שהיה לאבן יסוד ברטוריקה שלו: השחרת פני יריבו לפולמוס. הוא כינה כל תפיסה חברתית שהיתה מנוגדת לתפיסותיו "רעל אדום", וקרא לחדול ממלחמת המעמדות המלאכותית ולהתמקד במאבק הלאומי-יהודי. זו היתה דרכו להבחין את בית"ר מתנועות השמאל, והתוקפנות המילולית הזאת, שהזכירה את התבטאויות אביו כלפי מתנגדיו, אולי היה בה גם צורך להסתיר את מגרעותיו הפיזיות.

      במרוצת הזמן החריף בגין את דבריו ואת תביעותיו. בוועידה העולמית השנייה של בית"ר, שהתכנסה בקרקוב בינואר 1935, התנגד להסכם שחתם ז'בוטינסקי עם בן גוריון, מזכ"ל "הסתדרות העובדים הכללית" דאז, על הכרה ב"הסתדרות העובדים הלאומית" ועל התחייבות להימנע מלהפעיל כל אמצעי לחימה החורג מוויכוח פוליטי לגיטימי. ז'בוטינסקי ביקש לאשר את ההסכם שחתם עם בן גוריון כדי להפיג את המתח בתנועה הציונית לאחר רצח ארלוזורוב, מנהיגה העולה של מפא"י, שהואשמו בו שני רוויזיוניסטים, ולאחר התקריות האלימות שחולל בין שני המחנות בארץ. בגין בא לוועידה עמוס ספרים והסביר כי בדעתו לנצל כל רגע ללימודי היסטוריה. חבריו לכנס התרשמו עד מאוד, ויש להניח שהתרשמותם לא נעלמה מעיניו, אך בסופו של דבר תמכו רוב הצירים בהצעתו של ז'בוטינסקי.
      אך בחודש מרס דחו חברי "הסתדרות העובדים" את ההסכם, והרוויזיוניסטים התכנסו שוב באביב 1935. בדיונים תיעל בגין את זעמם של חברי המפלגה לעימות האישי בין ז'בוטינסקי לבן גוריון, ואמר, "אולי שכח אדוני שבן גוריון קרא לו ולדימיר היטלר, אבל זיכרוננו טוב יותר." ז'בוטינסקי מיהר - לראשונה, ולימים מתוך הרגל - לנזוף בבגין: "לעולם לא אשכח שאנשים כמו בן גוריון, בן צבי, גולומב, לבשו את מדי הגדודים, נלחמו יחד אתי, ואני בטוח, שאם תדרוש זאת הציונות, לא יהססו שוב ללבוש את המדים הללו ולהילחם." עמדתו התקיפה של בגין, ויותר ממנה האופן הנחרץ והמתריס שבו הביע אותה הבחור בן העשרים ושתיים, העידו כבר באותה העת על הפער המעמיק והולך בין המורה לתלמידו. ז'בוטינסקי, מצדו, נחרד מפולחן האישיות המתהווה, ואף כתב לאשתו יוהנה באירוניה עצמית, שתכין לו לנסיעה לארצות הברית עוד חליפה, גדולה ממידותיו, בגלל התדמית ה"אגדית" שמש?ווים לו.
      בגין לא הצטיין באירוניה עצמית. הוא שאף להעצים ככל האפשר את מיתוס המנהיג, ולימים, כאשר עמד בראש "תנועת החרות" בישראל, היה רגיש לכבודו שלו כשם שהיה רגיש לכבודו של ז'בוטינסקי כאשר היה ראש תנועת בית"ר העולמית.
      בשל התנגדותם של חברי "הסתדרות העובדים הכללית" להסכם והחלטת "הוועד הפועל הציוני" לאסור על מפלגות ציוניות לקיים פעילות פוליטית עצמאית החליט ז'בוטינסקי לפרוש מן ה"הסתדרות הציונית" ולקיים בווינה את כנס היסוד של ה"הסתדרות הציונית החדשה" - הצ"ח.

      3

      בעודו עושה את צעדיו הראשונים בפוליטיקה עשה בגין גם את צעדיו הראשונים בתור צעיר המחפש את דרכו בחיים. חב?רה עדיין לא היתה לו, והוא לא היה מוקף חברים רבים. כאמור, את עתידו ראה במסגרת בית"ר, ולאחר הוועידה ב-1935 חש כי הנתיב שבחר הוא הנתיב הנכון. אבל בעצם הצליח להרשים יותר את אוהדי בית"ר הזוטרים - מקצת חבריו לנציבות התאכזבו ממנו: בגין נחשב כמעט בטלן, מי שכוחו במילים ולא במעשים. סמכויות תפקידו לא ממש הוגדרו, והוא לא התאמץ ליצוק בו תוכן אלא העדיף להתרשם מהתגובות הנלהבות על נאומיו. בדוח שכתב אייזיק רמבה, המ?שנה לנציב בית"ר בפולין, אהרון פרופס, הודגש שבגין ממונה על פעילות שטרם הובררה. "מעטים המעשים במשרד זה," ציין רמבה, והשתדל לא להאשים את בגין באופן ישיר. ייתכן שזו הסיבה שבשנת 1935 הועבר מתפקידו לתפקיד ממלא מקומו של נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה. לכאורה היה בכך קידום, אך למעשה היתה פעילות הארגון שם מרכזית פחות משהיתה בפולין. בגין בחר ללוות בעצמו מעפילים בדרכם לספינות, ולימים אמר לבנו, בני, כי ליווי המעפילים היה מעשהו החשוב ביותר בתקופת היותו קצין בית"ר. מעבר לכך, גם בצ'כוסלובקיה הסתפק בעיקר בהרצאות, הפעם בערי השדה, משום שהתברר לו כי אין מקיימים את ההבטחות בדבר הסמכויות והתקציבים שיקבל עם מינויו לתפקיד. הוא נהג כמעין מרטיר, ולא בפעם האחרונה, כמו קידש סבלו את פועלו: במסגרת סבב הרצאותיו שוב בחר ללון בגנים ציבוריים, ולעתים אף ויתר על ארוחותיו. אבל הוא התקשה להסתיר את התמרמרותו: לוועידת היסוד של ה"הסתדרות הציונית החדשה" שכינס ז'בוטינסקי בווינה לא הופיע.
      ב-1937 שב לכהן בתפקיד קצין נציבות בפולין, ובמסגרת אירוע של בית"ר בלודז' ציטט בפאתוס שהיה אופייני לו משיר של המשוררת הפולנייה מריה קונופניצקה: "לא נשליך מנגד את האדמה שהיא צור מחצבתנו, כה יעזור לנו האל." אך כמו בשנתו הראשונה בתפקיד הממונה על ענייני הארגון, שוב ניכר פער בין דבריו למעשיו. בדוח שהגיש לז'בוטינסקי ציין שלום רוזנפלד, חבר בית"ר, כפי שדיווח רמבה שנים קודם לכן, כי בגין, כמו שאר הנציבים, ממעיט בפעילות, וכי "דרוש זעזוע". התחושה היתה כי תפקיד הנציב הוא תפקיד יוקרתי ונוח, וכי הקצינים לא ממש כורעים תחת הנטל. את תרומתו של בגין תיאר רוזנפלד ביובש: "הקצין בגין מסתובב בערי השדה."

      כושר הארגון של בגין לקה בחסר, וכישוריו הרטוריים הם שביססו את מעמדו. בגין לא רק ידע לדב??ר, אלא בעיקר אהב לדבר, וכמעט לא החמיץ שום הזדמנות לעשות זאת. באחד הימים בחורף צעד לא?טו, עוטה מעיל צמר, ל"אולם פילהרמוניה" בלודז', שנישאו בו הרצאות באוזני יהודים בימי ראשון. לודז' היתה אז עיר פועלים סוציאליסטית, ובגין ידע זאת ובכל זאת התעקש להגיע לשם כאשר שמע שדרוש מרצה מחליף. המתווכים בין המרצה המחליף לבין בעלי אולם ההרצאות היו חברי "הציונים הכלליים", והם לא טרחו לעדכן את הקהל באשר לשינוי. כאשר הכריז הכרוז, "מגיסטר בגין, בבקשה," קמה מהומה באולם ונשמעו הקריאות: "רמאות! בולדה! תחזירו את הכסף."
      מראהו של בגין, שגופו נבלע בחליפתו המהוהה, רק העצים את אכזבת הקהל. בצר לו הסתייע בתכונה טבעית מרשימה: מיתרי קולו. העוינות ה?מריצה את בגין, שנהג להלהיב את עצמו באמצעות הטלת ח?צים באויב דמיוני. ככל שהאריך בדבריו כן שככו והלכו הטרוניות כלפיו, ומחוו?תיו הדרמתיות כבשו את מאזיניו. הוא הסתייע במ?גוון אמצעים, ובעיקר בשאלות רטוריות, בהפסקות מתודיות ברגעי השיא, בהנפות ידיים ובטון פסקני. את הטקסטים לא כתב מראש אלא הכין ראשי פרקים, על פתקים קטנים, והיטיב להשתמש בהגיון ההמונים - הרגש - עד כדי כך שבתום דבריו נפוצה שמועה כי התגלה "נואם טוב מז'בוטינסקי".
      כישרונו להתסיס את מאזיניו זימן לבגין גם היכרות עם בית-כלא.
      ב-1937, לאחר שהופצה שמועה כי "הסוכנות היהודית" מעכבת הענקת סרטיפיקטים לחברי בית"ר, עמד בגין בראש הפגנה ונשא דברים מול שגרירות בריטניה בוורשה, ומקצת מאזיניו החלו להשליך אבנים על הבניין. בגין נעצר בעודו נואם, הואשם בהסתה ונשלח לשישה שבועות בכלא במחיצת פושעים פליליים.
      ידידיו החדשים בכלא לא היו קהל היעד הרגיל שלו, אך הוא מצא שפה משותפת עם העבריינים. דומה שדווקא עקשנותו וההדר שהתגדר בו התקבלו באהדה בקרב האסירים הפליליים - אחרי ככלות הכול גם שפתם היתה חריגה, בעלת קודים שהיו מובנים רק להם. אך עם האסירים הפוליטים, ובעיקר עם הקומוניסטים שבהם, ה?רבה להתעמת, והקפיד להתנשא עליהם בגלל "רמתם התרבותית הלא גבוהה". במעצר נ?מנם רוב הזמן, וכשהשתחרר נזקף לזכותו ניצחון משום שלא נרתע גם מלשבת בכלא כשנדרש לדבוק בעקרונותיו. השמועות שנפוצו על אודותיו ביססו את מעמדו בתור מי שעתיד להנהיג את תנועת בית"ר, וסיפור המאסר אישש את מה שנאמר עליו ב-1935 - הנה אדם שאינו חושש להתווכח גם עם ז'בוטינסקי.

      את תקיפותו שאב בגין גם מפעילותו של ארגון המחתרת אצ"ל, שהוקם בארץ ישראל ב-1931. למרות הזיקה האידיאולוגית בינו לבין תנועת בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית, אצ"ל לא צמח מהן. הוא נוסד כאשר מקצת אנשי ארגון ה"הגנה", בראשות אברהם תהומי, פרשו ממנו והקימו את ארגון ה"הגנה ב'", שבמרוצת הזמן היה לארגון נפרד ושמו "הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל". תהומי מינה את ז'בוטינסקי למפקד הראשי של הארגון, אך תפקידו היה בעיקר סמלי.
      ב-1937 התייאש תהומי מהעדר האמצעים בארגון ה"הגנה ב'" ושב ל"הגנה", ודוד רזיאל מונה למפקד ארגון ה"הגנה ב'". בארגון נותרו אקטיביסטים קיצונים, ובהם אברהם שטרן, הלל קוק ויונתן רטוש. את כרוז הפילוג ניסחו בבית-קפה ברחוב נחלת בנימין בתל אביב. פעילותו של אצ"ל עוררה הדים גם בקרב חברי תנועת הנוער של בית"ר בפולין. הלל קוק, באותה העת חבר מ?פקדה, בא לפולין כדי לגייס צעירים לארגון בארץ, וז'בוטינסקי הבין כי הנהגת הרוויזיוניסטים שצמחה בארץ ישראל אינה מייחסת חשיבות רבה כל-כך לעמדותיו המתונות - הוא עצמו הוסיף לצדד בזיקה לבריטניה בתור מנוף להקמת מדינה, וראה במרד רעיון עקרוני, עדיין לא מעשי.
      בגין התלהב מפעולות אצ"ל, אבל לא העז להתנתק מבית"ר, אם כי יכולתו לזהות את הלך הרוחות בקרב צעירי בית"ר הניעה את גלגלי העימות הגדול והמשמעותי שלו עם ז'בוטינסקי בספטמבר 1938, בעת הכינוס השלישי של תנועת בית"ר העולמית בוורשה.
      באותה העת הידפקה על דלתה של ההיסטוריה מלחמת העולם השנייה, ורוח הלאומיות שהחלה לנשב בקרב הערבים בארץ ישראל ובאה לידי ביטוי בפעולות טרור בשנים 1939-1936 - שכונו "המאורעות", ובפי הערבים "המרד הערבי הגדול" - החריפה את המחלוקת הפנימית בבית"ר. מקצת הרוויזיוניסטים צידדו במדיניות ההבלגה של מוסדות היישוב על פעולות הטרור של הערבים, אך רבים מהם צידדו בפעולות תגמול.
      בינתיים תכפו והלכו פעולותיו של אצ"ל נגד הערבים. ביולי 1938 פקד דוד רזיאל להניח פצצה בשוק הירקות הערבי בעיר העתיקה בירושלים. מספר הנפגעים היה רב ממה שתוכנן - בשל טעות בכמות חומר הנפץ נהרגו עשרה ויותר משלושים נפצעו. שלמה בן יוסף, חבר הארגון, ירה ממארב ליד צפת על אוטובוס שבו נסעו ערבים, על דעת עצמו, ולאחר שנתפס הוצא להורג בתלייה. הוא היה "ראשון הרוגי המלכות" - כך כינו אותם חברי בית"ר - ואף-על-פי שפעל בלא אישורו של רזיאל, תלייתו ה?תסיסה את בני הנוער של בית"ר בארץ ובפולין. ז'בוטינסקי נמנה עם המצדדים בהבלגה, כדי לעורר את תמיכת הבריטים והעולם ביישוב היהודי ואת הצורך להגן עליו, והתנגד לפעולות נקם מעין אלה, אך בעצם נלכד בצבת אידיאולוגית: מצד אחד הוסיף לדבוק בלחץ מדיני על בריטניה, והתנגד לרצח ערבים בלא הבחנה, ומצד שני אהד את חברי אצ"ל, שרובם היו חברים בבית"ר אך לא חשו מחויבות להוראות הנהגתה.
      רוח המיליטנטיות שאפיינה את אנשי אצ"ל בפלשתינה חדרה גם לכנס העולמי של בית"ר בפולין, ובגין, שהתקשה להיפרד מהתנועה ולהצטרף לאצ"ל, העדיף פתרון משלו: הוא הציע להקצין את עמדותיה ולצדד בפעולות צבאיות. בינו לבין ז'בוטינסקי, שבתפקיד מנהיג של מפלגה חוקית לא היה יכול להרשות לעצמו להתייצב בפומבי לימין המחתרת, חצץ עתה מסך - אם כי שקוף. בנאומו הציג בגין תפיסת עולם קודרת, תוצאת המשבר באירופה והמצב בארץ ישראל. על הציונות אמר שהיא "עומדת לפני חורבן", ותבע כי כל הכספים שתאסוף בית"ר יועברו רק לתושבי ארץ ישראל הלוחמים. הנאום נתפס כציון דרך במאבק הבין-דורי בתנועת בית"ר: בגין קרא תיגר על מנהיגותו של ז'בוטינסקי, שלדעתו היתה פשרנית יתר על המידה, ומנהיג בית"ר התקשה להתאפק ושיסע את דבריו כמה פעמים. ואולם בגין התעקש: "השאלה היא לא מה, אלא כיצד? בא?ילו אמצעים נשיג את המטרה? אנו רוצים להילחם, למות או לנצח?" כמו בתנועה הלאומית האיטלקית, חילק בגין את המאבק לשחרור לשלושה שלבים: "התחלנו בציונות המעשית, אחר כך באה הציונות הפוליטית, וכעת אנו על מפתן הציונות הצבאית. המזיגה תבוא אחר כך, בין הציונות הצבאית והמדינית."
      בעימות האידיאולוגי שהתחולל לא התקשה ז'בוטינסקי להבחין בניצני הערעור על סמכותו. הוא לעג לבגין על חוסר הפרופורציות ועל ההתלהמות שבדבריו והבהיר כי יש הבדל בין התנועה הלאומית באיטליה לבין התנועה הלאומית היהודית, ולו מבחינת שיעורם של היהודים בארץ ישראל לעומת שיעור האיטלקים באיטליה: "יזכור נא אדוני את אחוז האיטלקים והבלתי איטלקים באיטליה."
      בגין השיב: "אנסה להביא דוגמה ממלחמת השחרור של האירלנדים. אפשר להילחם בארץ אחרת בשביל המולדת."
      ז'בוטינסקי: "יגיד נא לי אדוני איך יכניס את החיילים הבית"רים לארץ בלא חסדי זרים."
      בגין: "אם יווצר הכוח, תבוא גם עזרת הגולה..."
      ז'בוטינסקי: "הש?ם אדוני לב לפרופורציה של הכוח הצבאי העברי בארץ והכוח הערבי."
      בגין: "אנו ננצח בכוחנו המוסרי."
      בסיום דבריו אמר בגין, "מצפונו של העולם חדל מלהגיב," ובכך הביע את התנגדותו להישענותו של ז'בוטינסקי על תמיכתן של בריטניה והמעצמות ביישוב היהודי, ואף ביקש לשנות את המילים "ולא אשא זרועי אלא להגנה" שבסעיף ד' בנדר של בית"ר ל"הגנת עמי ולכיבוש מולדתי".
      דרישתו של בגין לשנות את הסעיף בנדר והתרשמותם של הנוכחים מלהטו המיליטנטי הן שערערו את שלוותו של ז'בוטינסקי. בנאום תגובה טען כי בגין מנותק מן המציאות, וכי רק לחץ דיפלומטי על בריטניה יביא לידי הקמתה של מדינה עברית, והוסיף בזלזול שנאומו של בגין מיותר וצורם כמו "רעש של חריקת הדלת". בדבריו נשמעה גם נזיפה: "מותר, כמובן, לכל אחד מאתנו להביע את דעתו, אבל יש גבול. המושל בעולם זהו המצפון. אני מכבדו. לעשותו ללעג ולקלס - אסור." לסיום אמר, ספק בסרקזם ספק בסלידה, כי אם בגין אינו מאמין במצפון העולם, לא נותר לו אלא להטביע את עצמו בנהר הוויסלה. העימות בין התלמיד לרבו היה עתה לקרע גלוי.
      בוויכוח בין השניים ניכרו בבגין שתי תכונות שיאפיינו אותו בדרכו הפוליטית: מצד אחד אומץ, ואף עזות פנים, בהתייצבותו נגד המנהיג, ומצד שני יכולת מרשימה להבחין בהלך הרוח של הציבור, היינו צעירי בית"ר, שצידדו בפעילות הטרור של אצ"ל.
      הצעתו של בגין לשנות את הסעיף ב??נדר התקבלה ב??הצבעה, והוא נקלע למצב מוזר: בשוך הסערה הבין כי ניצחונו הושג בטרם עת, ובעוצמה רבה יתר על המידה, וכי הושפע מהד?י הפעילות של אצ"ל בלי שיכלכל את צעדיו כראוי. הוא נבהל מהסערה שהתעוררה בכנס, ומיהר לאשר את מינויו של ז'בוטינסקי לתפקיד ראש בית"ר, אם כי לא היה צורך בכך כלל, ואף ציין בחגיגיות, "כולנו לפקודתך!" תומכי בגין חשו כי מעתה לא יוכל גם ז'בוטינסקי להתעלם מהעוצמה שצבר בגין בכנס. אך תקוותו של בגין להחליף את אהרון פרופס, נציב בית"ר, שהזדהה עם עמדות ז'בוטינסקי, ולקבל לידיו את ראשות בית"ר בפולין, נכזבה.
      ז'בוטינסקי התרשם מלהיטותו של בגין ומיכולתו הרטורית, אך הסתייג מעמדתו, והעדיף לצנן את התלהבות תלמידו ולעכב את קידומו. ואילו בגין לא העז להתלונן בפומבי על אודות מעמדו האישי, ובינתיים חיזק אותו באמצעות פעילותו ונאומיו. רק במרס 1939, כשהיה ברור שהבית"רים בפולין מעדיפים את בגין, התרצה ז'בוטינסקי ותמך במינויו לראש בית"ר בפולין, תפקיד רב-עוצמה בארגון שמנה שבעים אלף חברים. הישגו הגדול ביותר של בגין בתנועת בית"ר, מינויו לנציב, היה אפוא תוצאה של פשרה פוליטית.למרות האי-נחת של ז'בוטינסקי מ?דברים שאמר בגין, פרופס נתפס כמתון יתר על המידה, ולבגין נודעת חשיבות בהקמת הגשר בין תומכי אצ"ל לאנשי בית"ר.

      4

      במסגרת תפקידו החדש התמקד בגין בהעלאת רמת הכתיבה בעיתונה הרשמי של בית"ר, המדינה. אך אין ספק שהחשיב נאומים יותר משהחשיב מילים שהועלו על הכתב, אם כי לא חיבב מגע אישי. הוא היה חביב כלפי קהל גדול, לא תמיד כלפי הפרטים שבו, ואיש מאנשי בית"ר אינו זוכר שש?פע חום. עיניו היו קרות, מרוחקות מהדובר אליו, ובשל ביישנותו לא נהג לשתף את חבריו הקרובים במצוקות אישיות אלא אך ורק בענייני התנועה. מרבית שיחותיו נסבו על אידיאולוגיה, והוא מעולם לא הביע התלהבות מתיאטרון, ממ?שחקי כדור וכדומה, וכמובן לא יצא לרקוד או להשתכר. מן המ?ניירו?ת שסיגל לו בגין בן העשרים ושש מצטייר דיוקן של זקן נמרץ. אולי בשל כך היתה האינטראקציה בינו לבין אלפי אנשים האמצעי הטוב ביותר מבחינתו ליצירת קשר. בסיומו של כל נאום צ?יין לעצמו את רשמיו ממנו. נאום מוצלח נמדד בעיניו לפי האופן שהתקבל, ולא בזכות תוכנו.
      כאשר כיהן בתפקיד מפקד בית"ר היו כיסיו של בגין מלאים תמיד פתקים קטנים שבהם כתב ראשי פרקים לנאומיו, והוא לו?וה דרך קבע בשני חברי הנציבות, חבריו הקרובים, דוד יוטן וישראל אפשטיין. לדעת ישראל אלדד, אז חבר בית"ר, שיש לציין כי ראה בבגין מתחרה להנהגה, ולימים נטר לו והרבה לבקר אותו (בין היתר משום שבגין סירב לסייע לו להיבחר לכנסת מטעם "חרות") החברו?ת הנאמנה בין השלושה, שלא היו שווים במעמדם בתנועה, האירה עוד פן באופיו של בגין: הוא העדיף להתנהל כרב המלו?וה בחסידים זוטרים ממנו ונטה להרחיק מסביבתו בעלי דעה עצמאית או בעלי כוח.
      כאשר התמנה למפקד בית"ר היה בגין עסוק בפעילות ארגונית, אף-על-פי שבסביבתו ה?רבו לדבר על החשש מהמלחמה הקר?בה ומהשלכותיה על היהודים. באחד מלילות הקיץ של 1939 ביקש לברר פרטים על תוכנית החינוך שאת ביצועה הטיל על אלדד. "אני לא יכול לעבוד על תוכנית חינוך בשעה כזאת," הודיע אלדד, והפעם, מופתע מהביקורת שבדבריו, לא ידע בגין מה לומר. "אני מבין, אני מבין," מ?למל, ולא יסף. בעת ההכנות לחגיגת פורים נכנס בגין לחדרו של אלדד וביקש לוודא, בחגיגיות, "האם הכול מוכן?" הפעם נעתקו מילים מפיו של אלדד. לחבריו אמר שנדהם כשהתברר לו, שוב, שבשעה שהכול מודאגים מהמלחמה הקר?בה בגין דב?ק בזוטות. המחוו?ת הריקות מתוכן, העיסוק בטקסים וההתעלמות משאלות דחופות שעלו על סדר היום החלו להדאיג את הסובבים אותו.
      כאשר החליט אחד מחברי בית"ר לברר כיצד יבוצעו התוכניות הגרנדיוזיות להעלאת ארבעים אלף יהודים שיילחמו בבריטים שאל, "תגיד, מנחם, כיצד אתה מתכוון להעלות אלפי יהודים לארץ ישראל, להילחם בבריטים ולהקים מדינה עברית?" בגין השתתק. הוא היה מופתע מהשאלה, נתן בו מבט שהביע אכזבה והפטיר, "את זה נשאיר למומחים." השמועה על תשובתו המשונה עשתה לה כנפיים, ושוב הודגשה נקודת התורפה של המנהיג הצעיר. זו היתה העדות הראשונה על נטייתו להתנתק מהפרקטיקה ולהיאחז באידיאה.
      בגין הצטייר כפי שהצטייר גם משום שבמאבקו האידיאולוגי נגד תנועות השמאל התייחס לאינטלקטואלים בחוסר סובלנות. בקורסים של אנשי אצ"ל הוצגה דמותו של האינטלקטואל, איש התרבות, בתור דמות נלעגת המאפיינת את השמאל השנוא. היה לו נוח יותר בקרב פשוטי עם, שהצהרותיו עוררו בהם התרגשות בלי שי?רדו לעומקן: יהודים עממיים, בני השכבות החלשות, מי שחש שהוא מקופח מבחינה אישית ולאומית כאחת.
      מן ההיבט האידיאולוגי ניסה בגין בעיקר לערער את הסתירה שבין חירות הפרט והתנגדותו לקומוניזם לבין עמדתו כי הלאום קודם ל?פרט. טענתו המרכזית היתה כי בניית חברה לאומית כרוכה בשוויון הזדמנויות - אם כי לא שוויון כפוי בתחום הכלכלה - כדי שהאיכות הייחודית לפרט תבוא לידי ביטוי במכלול האיכויות של האומה.
      שנת 1939 היתה שנה חשובה בחייו של בגין הצעיר. דווקא לאחר שהגשים את חלומו והתמנה לנציב בית"ר בפולין ביקש, לראשונה, חופשה מן הפוליטיקה. הוא ח?פץ להתמחות בעריכת-דין בבית-המשפט של דרוהוביץ'. רצונו של הבחור האובססיבי כמעט בכל הנוגע לפעילותו בבית"ר לחולל את השינוי הגדול הזה התעורר בזכות חב?רתו הראשונה והאחרונה - עד שפגש אותה כנראה לא ידע אישה - עליזה ארנולד. האהבה שניצתה בין השניים הקנתה לו, לראשונה, נקודת מבט נוספת - נקודת המבט הרומנטית. לפתע נראה שעתידו כרוך ביכולתו לפרנס משפחה, ולא רק להקים מדינה. זו הסיבה שכאשר היה בן עשרים ושש כמעט ויתר על המסלול הפוליטי לטובת עתידו המקצועי.
      זו היתה אהבה ממבט ראשון, נדירה, אצילית. בפגישתם הראשונה לא העז בגין, שלא התנסה ביחסים עם נשים, להחליף עמה ולו? מילה אחת. רק למחרת שלח לה פתק: "ראיתיך, גבירתי, בפעם הראשונה, אך נדמה לי כי הכרתיך כל ימי חיי."
      משפחת ארנולד השתקעה בגליציה בתחילת המאה העשרים. יחסם של הרמן צבי ארנולד ואשתו פרדריקה למסורת ישראל בא לידי ביטוי בשמות הלועזיים של ארבע בנותיהם: גיזלה, הנרייטה, והתאומות לאוניה ואליציה (עליזה). מקור פרנסתה של המשפחה האמידה היה חברת הנפט שהקים הרמן צבי.
      בגין התוודע לבני המשפחה כשהצטרף אליהם לארוחת ערב במסגרת גיוס תרומות לבית"ר. הרמן צבי, שקשר קשרים עם המפלגה הרוויזיוניסטית בעירו, ושב??תו עליזה החלה ללמוד עברית כבר כשהיתה בת שבע, רחש אהדה לציונות, שלא כמו לדת. בגין נ?שבה בק?סמה של עליזה, ובעיקר התרשם משתיקתה בשעת הארוחה, שראה בה צניעות וחינוך מופתי.
      בעת הארוחה שוחחו בגין ואביה של עליזה על ענייני התנועה, ובגין השתדל להפגין את מיטב נימוסי השולחן. אל עליזה לא פנה, אם כי מפעם לפעם העיף אליה מבט חומד. למחרת, לאחר שמסר לה את הפתק שכבש את לבה, מיהר לבקש מאביה רשות לשאתה לאישה. האב ראה בבגין הדלפון סמל של תלמיד חכם, וגם מכיוון שבעלה של הנרייטה נחשב לא יוצלח, למגינת לבם של הוריה, מיהר הרמן צבי להיענות לבחור הצעיר בעל הפוטנציאל הפוליטי המרשים. מאז ועד יומם האחרון היו מנחם ועליזה נאמנים זה לזה וקשורים בעבותות של אהבת נעורים טהורה.
      עליזה היתה בת שבע-עשרה כאשר נישאו, שלושה חודשים לאחר היכרותם, בעיירה דרוהוביץ' שבפולין. בני הזוג הצעירים ה?רבו לשהות זה במחיצת זה, ואף-על-פי שאת עליזה אפיין איפוק מילולי ורגשי, שלא כבעלה, שהתבטא בפאתו?ס רב, נודעה לה השפעה רבה עליו.
      בטקס נישואיהם כיבד אותם בנוכחותו זאב ז'בוטינסקי, וכשאיבדה עליזה, שהיתה קצרת רואי, את טבעת הנישואים זחל ראש בית"ר מתחת לשולחן כדי לסייע לה בחיפושים.
      נוסף על קוצר ראייה לקתה עליזה גם באסתמה, מחלה פסיכוסומטית שהקשתה עליה להצטרף אל בעלה בכל סיבובי ההרצאות שלו, ובכל זאת כמעט לא נפרדו. במרוצת הזמן נהפכה אהבתה למנחם להזדהות עם כל דבריו ומעשיו, ובעצם היתה ל?יד הרושמת בפנקס הזיכרון של אויבי בעלה, ולא מחלה למי שמתח עליו ביקורת. לימים, כשעלו לישראל, זעמה על הביקורת שמתח עליו ישראל אלדד במאמריו, ולמרות חברו?תה ההדוקה עם אשתו בתיה, לא היססה לציין בהזמנות ששלחה לה לאירועים שערכה כי "ההזמנה לא מיועדת לבעלך". כאשר היה בגין מפקד המחתרת ניהלה ויכוחים סוערים עם מי שהתנגד לדעותיו, ולא אחת אמרה, "אבל מה זה הלח"י? רק האצ"ל." אחד מקווי הדמיון ביניהם היה הצורך להביע עוצמה. עליזה, כמוה כבגין, מעולם לא סיפרה על מצוקות אישיות גם לקרובות שבחברותיה. הן הבחינו כי התקפי האסתמה שלה ניכרו אצלה ברגעי מצוקה, בעיקר לאחר שהדחיקה בעיות אישיות.

      "מתוך "בגין, 1913 - 1992" מאת אבי שילון. הוצאת עם עובד