לפני שצוללים לעומק אפלת אלבומם השני של להקת ה- midnight peacocks, צריך לסמן את ההישג המרכזי של ההרכב הזה באלטרנטיבה הישראלית: ככל שאמצעי ההפצה והייצור של המוזיקה העצמאית בישראל הפכו נגישים יותר, הסצנה הישראלית-באנגלית התערבבה בתוך עצמה, וההרכבים הפכו דומים יותר ויותר, הן בהרכב והן בחומרים שהם הנפיקו, כמעט ללא כל אפשרות הבחנה.
המידנייט פיקוקס היו יוצאים מהכלל כבר באלבום הבכורה שלהם, "It's a Brutal Machine". האלבום החדש והשני שלהם, "Shalosh", רק מחזק את הטיעון: כל אחד בעל אוזן אחת מתפקדת לפחות יכול להבחין מייד שמדובר בהרכב הנ"ל, בוודאות.
יצירת זהות כה מגובשת כבר באלבום שני תוך שנתיים, יכולה להתקיים רק כתוצאה מאג'נדה מוזיקלית ברורה, אותה מובילים כישרונות מוזיקליים מתאימים. לפיקוקס יש את איתן רדושינסקי, שעוד בגלגול הקודם של הלהקה, הפלסטיק פיקוקס, יצר את השילוב בין תעשייתי, מטאל, מוזיקה ערבית ופרפורמנס שמתאים לבעל התספורת של סייד-שואו בוב (ממשפחת סימפסון).
ההרכב שמקיף את רדושינסקי גם הוא עלול להיתכנות במקומות מסוימים כסופר גרופ: רון בונקר הענק מחשמל-המעיים, אוהד בולוטין וחגי פרשטמן לסירוגין על התופים, ורב-האמן יוני סילבר (שדורש הרחבה נפרדת). רדושינסקי חידד את יכולות הנגינה המעולות של ההרכב במספר הופעות שמזכיר את ה"הטור שאינו נגמר" של בוב דילן, ובזכות כל אלו הפיקוקס הגיעו לאלבומם השני כשהם נישאים על כפי הקהילה האלטרנטיבית בישראל ברוב הדר ופאר.
חמצמצות של פספוס
"שלוש", שנקרא כך משום שהאלבום מחולק לשלושה חלקים (שמייצגים הרכבים שונים של הלהקה, ומכאן גם אופי שונה של שירים) אמור להיות יצירת מופת בלתי מתפשרת שידובר בה עוד שנים. במקום זה, "שלוש" הוא סתם אלבום טוב מאד, עם כמה רצועות מהממות: בחלק הראשון הטקסטים המטונפים של רדושינסקי מתובלים עם אסוציאציות סאדו מאזוכיסטיות ומגיעים לאנרגיות גבוהות במיוחד. כאן, הפיקוקס הם שלישיית הבסיס (רדושינסקי,בונקר, בולוטין/פרשטמן) וכשמאיה דוניץ מצטרפת, מתקבל השיר הטוב באלבום "Die" (מדובר בלהיט הופעות וותיק). אלא שמכל שירי החלק הראשון, מתקבל הרושם שהזהות של הפיקוקס מגובשת מדי: הריפים נוטים לחזור על עצמם ("Pussycat", Inside Outside"), ושוב רדושינסקי דוחס מילים ומתפרץ בפזמון, ונדמה שבסרט האימה הזה כבר היינו, וגם אם נהנינו, אין סיבה לחזור אליו שוב.
בחלק השני, שמגלה שוב את התמנון היצירתי יוני סילבר, נראה שהפיקוקס הבינו שהיו מהודקים מדי קודם לכן: אז לצורך האיזון הם מתפרעים לחלוטין בקטעים אינסטרומנטליים ובשיר המיותר "חשיש", המלווה בערבית נאה של אמן המיצג חזי שוחט. החזרה הרפיטטיבית על המילה קצת מזכירה טראנסים של ניצחונות מסוף שנות התשעים; כתוצאה, "חשיש" מחליש קטע מצוין וחריף בשם "מרקש".
את החלק השלישי אפשר היה לצרף לחלק השני ולמצוא שם מוצלח יותר לאלבום ("שתיים" נשמע יותר מדי כמו שלמה ארצי) אם רק היו מורידים את הטרק המסיים, "אינסומניה", שמכיל סימפולי רדיו שונים ממוזיקה קלאסית ועד שירי ארץ ישראל: 13 דקות ו-42 שניות שהופכות את "שלוש" מרזה ושרירי, לאחד שמתחיל לגדל כרס מרוב סטרואידים.
תחושת הפספוס חמוצה, בגלל שהפיקוקס נמצאים במעמד ייחודי: הם שואו מצוין ומקורי שאהוב מאד על גרעין קהל מסור. בנוסף, הפיקוקס הן אחת הלהקות הבודדות שממצות כמעט לחלוטין את האפשרויות הווירטואליות הקיימות במוזיקה, ועושות באותן "אפליקציות" שימוש נבון ביותר. זוהי התנהלות שכמעט ולא קיימת ברוק הישראלי, בטח לא זה החשמלי וההיפר-אקטיבי שמציעים הפיקוקס. אם לכל אלו היה מצטרף תהליך יותר קפדני של סינון ועריכה, הוא היה מקפיץ את הפיקוקס לפסגת הר בתעשיית המוזיקה הישראלית-באנגלית.
בהחלטה מבריקה הוכנס קטע וידאו ממופע המחווה לנושאי המגבעת, שהפיקוקס פתחו עם "ביקור בהר" האלוהי. יראת הכבוד של הפיקוקס לא מנעה מהם להכניס קצת מהטירוף הפנימי שלהם לשיר, וכשרדושינסקי צווח "אתה בא יותררררר", משהו נשבר באולם. נראה לי שככה נשמעים 700 לבבות מתנפצים בבת אחת. רק בשביל הקטע הזה שווה לרכוש את האלבום. חוץ מהביצוע של שי נובלמן, זה גם היה הקטע הטוב ביותר באותו ערב.
Midnight peacocks, "Shalosh", Earsay