- מה זה החושך הזה?
- מלחמה, חבוב. רצף אירועים בלתי צפוי. עיוורון מוחלט. רוחני, נפשי, פיזי. שבירת כל הכלים כולם. אובדן ואבדון. תהום, חושך.
(פרשת השבוע, עונה שתיים, פרק שלוש)
כשמסכמים בישראל מלחמות, זה נעשה בדרך כלל דרך הכוונת של הרובה. על מלחמת לבנון השניה נכתבו כבר מספר ספרים, וכולם עוסקים בה מההיבט הצבאי. אם רק היינו תוקפים מהזווית הזאת, אם לא היינו נוטשים את הדוקטרינה ההיא, אם רק היינו קשוחים יותר, אמיצים יותר, חכמים יותר, אם רק היינו כמו פעם.
לכן, "פרשת השבוע" היא הסיכום הרציני הראשון של המלחמה הארורה, דווקא מפני שאין היא מתיימרת לעסוק במטוסים ובחמ"לים. כמעט לא תראו סצינות קרב בסדרה של רני בלייר וארי פולמן. תראו הרבה חלומות, הרבה תת מודע, הרבה אפלה ודיכאון, הרבה חולשות אנוש ופחד. כל הדברים שמרכיבים מלחמות באמת, אבל לא מופיעים בפרוטוקולים של ועדות חקירה ולא מודלפים על ידי קצינים אטומים רגשית.
הספרים שנכתבו על המלחמה הוצאו לחנויות בחיפזון, על מנת לנצח בקרב על כיסו של הקורא. אמנים זקוקים בדרך כלל לתקופה ארוכה יותר כדי להגיב על האירועים, אבל בלייר ופולמן פעלו במהירות, כנראה מפני שהמלחמה האחרונה פתחה את פצעי מלחמת לבנון הראשונה בה נטלו חלק, אותה מלחמה שגם עומדת במוקד סרט האנימציה של פולמן "ואלס עם באשיר", שייצא בקרוב (ומסתמן כיצירת מופת). וטוב עשו, כפי שמעיד הפרק הראשון של העונה השניה, שמוצא את הדמויות תקועות: בוגדות זו בזו, רבות זו עם זו, מרירות ומדוכאות, כשכולם עבדים ליצריהם, ממין ועד סמים.
ואז מגיעה המלחמה, מטלטלת ומשפיעה על כולם. התקיעות לא עושה חסד עם הכתיבה של פולמן, שהוא בראש ובראשונה מספר סיפורים משובח. המלחמה, שמתחילה לקראת סוף הפרק הראשון ומגיעה לשיאה בפרקים שתיים ושלוש, מתניעה את העלילה ומוציאה מהדמויות (במיוחד משאול נאווי של מנשה נוי הנפלא) את המיטב. את המונולוגים הבכייניים של הפרק הראשון מחליפים הדיאלוגים האגרסיביים, נטולי הרחמים ובעלי הקצב המסחרר שבהם פולמן מצטיין כל כך.
באנו, חושך
וכך, בתוך שאון המלחמה, מצליחה "פרשת השבוע" לעסוק בצורה אמיצה מאין כמוה בנושאים הכי קונטרוברסליים: תראו בה שני ילדים בני 14 מעשנים סמים ונראים כאנשים המאוזנים ביותר בסדרה, ערבי-ישראלי מודה שחש שמחה כשהספינה הישראלית נפגעה מול חופי ביירות, את קרן מור עונה במונולוג מנצח לאהוד אולמרט וגם התייחסויות לביזה במלחמה, לסרבנות מצפון ולקציני הפלזמה. פרשת השבוע היא התשובה השפויה ביותר לשנה שבה משלו קמפיינים מיליטריסטיים נגד השתמטות וקמפיינים עמוסים בצביעות נגד שימוש בסמים, תשובה שהציבור הישראלי הכנוע והצייתן לא הצליח לייצר בעצמו. מומלץ לשלוח עותק לאלוף אלעזר שטרן, לפני שיקשקש עוד פעם על מינון ההלוויות בתל אביב.
את הטקסטים המצוינים של פולמן משלים בלייר באווירת אימה מתמדת, שנוצרת על ידי החשיכה ששולטת בכל הפרקים ושמוסברת על ידי שאול נאווי בציטוט שמוזכר בתחילה. "פרשת השבוע" גם לא מתביישת לכוון גבוה, ומתייחסת קולנועית ל"אפוקליפסה עכשיו" (העונה, כמו הסרט, מתחילה בשיר "The End" של The Doors), ל"עמוק באדמה" (דמות בדיכאון קליני שמבקשת לחפור מחילה באדמה) ול"ספרות זולה" (שעון הזהב שמככב בפרק שלוש מזכיר את סצינת השעון והישבן של כריסטופר ווקן). וכשתגיעו לסצינות המפגש המטורללות בין מנשה נוי לשי אביבי באותו פרק תבינו שלא מדובר ביומרנות ריקה מתוכן: אחרי הפתיחה האיטית, "פרשת השבוע" פשוט מטפסת לפסגות לא מוכרות בסטנדרטים ישראליים.