פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ברוט הגדול מכולם

      כבר כשיצא השני של ארט ברוט, אלון עוזיאל ידע שהוא הולך להיות אלבום השנה שלו. חושיו לא אכזבו אותו פעם נוספת

      אחרי שחודש שלם אנחנו מסכמים את השנה ברחוב, בעיתונות, בטלפון, בטלוויזיה ובוואלה! תרבות, לא באמת חשבתם שנפסיק עכשיו, יומיים לפני הסוף, נכון? הייתי חייב להשחיל עוד רשימה פנימה – עשרת אלבומי השנה שלי – כשאגמור איתם, סיימתי עם 2007. מבחינתי לפחות, העיניים יסתכלו קדימה, ויישכחו הלבטים הקשים שגרמו להשאיר את ארקייד פייר, טוליקראפט וג'אסטיס בחוץ. גם ככה הם מסתדרים בלעדי.

      10. Okkervil River – The Stage Name

      אוקקרביל ריבר היו צריכים להיות קיימים כמעט עשור, לשחרר המון אלבומים ואי-פיז, להופיע המון ובגדול, לעבוד מאוד קשה בכדי להוציא את היצירה הזו, שהפכה אותם לשם דבר באינדי-רוק האמריקאי וללהקה שכתבי פיטצ'פורק מתיזים ריר בכל פעם שהיא משחררת שיר, ידיעה או איזשהו מיקסטייפ לעולם. יודעים מה? אם ההצלחה לא היתה מגיעה באלבום הזה היינו צריכים למצוא שם חדש לאכזריות טקסנית, כי באמת שמגיע להם. וויל שף, הפרונט מן שלהם, כותב מדהים, השירים שלהם מעולים, ובכלל, אי אפשר למצוא מילה רעה עליהם.

      9. Jens Lekman – Night Falls Over Kortedala

      פומפוזיות, מתיקות, שלל כלים, קול מדהים, מילים מרגשות וכל כך הרבה רגעים שגרמו לי להגיד "וואו". אני מודה, לפעמים, יש לזה קצת תחושת אירווזיון – זה בטח משהו שקשור לשוודיה ולסליזיות המתפרצת של לקמן. מה גם, שבין כל הדיבורים על הנשיקות הראשונות והאהבות לכו תבינו משפטים כמו "אתה משיג אקדח וקורא לו על שם חברה שלך". אבל זה כל כך יפה ונוגע ללב שפשוט צריך ללכת איתו, להשלים עם החלקלקות וליהנות מהמוזיקה הכל כך מיוחדת של השוודי היחיד בעולם שלא נולד בלונדיני.

      8. Beirut – The Flying Club Cup

      הנה מישהו שאני יכול להגיד "הכרתי אותו שהוא היה כזה קטן". מגיל 19 שאני, כמו בעצם רוב העולם, עוקב אחרי זק קונדון וההרפתקאות שלו. האלבום הראשון שלו היה מצוין, האי-פיז שבאמצע היו מבריקים. בלי להיכנס לדיון על צועני (זה כן? זה לא?) אינדי (יש קשר? אין?) בואו נקפוץ ישר לאלבום הזה, שיצא השנה, ונסביר שזה בכלל לא משנה. הילד הוא חתיכת גאון, המוזיקה שלו היא מופתית, הוא זמר מחונן והוא יודע להשתמש בקול שלו כאילו שהוא מסתובב איתו כבר שישים שנה. מת לראות לאן הוא ימשיך מכאן.

      7. Devin the Dude – Waiting to Inhale

      "אני מעשן עשב / אני שותה אלכוהול / זה כל מה שאני מראפרפ עליו / כי זה כל מה שאני עושה" זו שורה של דווין שנמצאת על אלבום שיצא ב-1998. היא אולי היתה נכונה אז, אבל היום דווין, חוץ מזה שיש לו פלואו חמוד, שהוא מקסים וכובש לבבות, עושה עוד שני דברים מאוד גדולים: הוא כנראה אחד מכותבי ההיפ הופ הכי מוכשרים שחיים, והמוזיקה שהוא בוחר לשירים שלו היא פשוט יפיפייה, לא פחות מזה.

      6. The Mendoza Line – 30 Years Line

      בשנה האחרונה התנהגתי באופן הפוך מהטבע שלי, וכמעט לא האזנתי לאלבומים שקטים. “30 Years Low” הוא יוצא הדופן – גם בגלל החולשה שלי לשאנון מקארדל ולקול שלה, אך בעיקר בגלל הטקסטים שמציגים כאב בוגר ומתוסכל, שפשוט נשמע עמוק יותר מכל מה שמספרים לי בחורים עשירים עם נטייה להתאבדות וכסף בלתי נדלה לתרופות.

      5. Dan Deacon – Spiderman of the Rings

      חוץ מכל מיני בנות נעורים בגטו, לא הרבה הביאו השנה משהו חדש לעולם. דן דיקון – ספק די ג'יי, ספק מוזיקאי, ספק ילד שעלה על נוסחת פופ ייחודית – הצליח לעשות מוזיקה שלא שמעתי בעבר, ואפילו ששם האלבום ממש מכוער, המוזיקה שבו תרעיד לכם את החיים. זאת אומרת, אם יש לכם לב, ורגליים, ושכל.

      4. Electrelane – No Shouts, No Calls

      בתחילת השנה, כשהאלבום הזה יצא, שמעתי אותו כל כך הרבה שהיה אפשר להתבלבל ולחשוב שלא מדובר ב-2007, שאין סולסיק ושמעולם לא היו בלוגים. מאז כמובן, הספקתי לשכוח אותו, אבל עכשיו, כשהוא פה ברקע, אני מבין על מה היתה ההתלהבות – ארבע בנות, כאילו בג'ם סשן, אבל לא, שרות ומנגנות ביחד באופן הכי הרמוני שיש, שקטות שצריך, מתפרצות כשאין ברירה. מושלם! למי שלא יודע, הבנות הספיקו להתפרק. ממש כמו סיינפלד – פרשו בשיא.

      3. Animal Collective – Strawberry Jam

      זין על פנדה בר. זה לא שבאלבום של פנדה בר לא היו שירים יפים, פשוט אנשים, איך אתם לא רואים שהשלם עולה על סך חלקיו? אנימל קולקטיב, כשהם ביחד, זה אחד מהדברים הכי מדהימים בעולם. משנה לשנה, מבלי לעצור, מבלי להתבלבל, הם משתפרים, גדלים, נהיים טובים יותר. כן! לא נגישים יותר, אלא פשוט מוצלחים יותר, ובקצב הזה, עוד כמה שנים, הם יהיו הלהקה הטובה בעולם. פשוט לא תהיה להם תחרות.

      2. LCD Soundsystem – Sound of Silver

      ג'יימס מרפי הזה, גם הוא משתבח עם השנים, כשהוא לוקח את כל המוזיקה הזו שהוא עשה עד היום, משדרג אותה, מקפיץ אותה באיזה תשעים רמות, ועוד מחליט שהוא גם יודע לכתוב טקסטים פתאום, בשביל שלגמרי נהיה שלו. מה יש למישהו לעשות מול אלבום שמכיל בקצה אחד להיטים כמו “North American Scum”, בקצה השני רגעים שוברים כמו “New York I Love You” ובאמצע קטעים מושלמים כמו “All My Friends” ו-“Someone Great”. זה פשוט לא כוחות.

      1. Art Brut – It’s A Bit Complicated

      אז תגידו שזה רק אלבום פופ, או עוד אלבום פוסט-Pאנק, שהם סתם עושים צחוקים, או שב-“Bang Bang Rock and Roll” הם היו טובים יותר, כי הגיטרות שם דפקו, והם ירדו על הוולווט אנדרגראונד. אז תגידו, זה כנראה רק כי לא הקשבתם למילים של אדי ארגוס, כי אם הקשבתם לו באלבום הזה, אתם יודעים שמדובר בכותב הטקסטים הכי מוכשר שהוציא אלבום השנה, באיש הכי שנון בפופ הבריטי העכשווי (מי אמר להתראות ג'ארוויס, שלום ארגוס?), ובנפש הכי פגיעה בסביבה, שתוך כדי כמויות המודעות העצמית שהיא שופכת עלינו, גם חושפת לנו את כל הפחדים והכאב שלה. תוסיפו לכך את הלהקה האנרגטית הזו, שיכולה להפוך אפילו הופעה של ג'וספין פוסטר לרגע פופ בלתי נשכח, לשלל קולות הרקע השובים ותנסו גם למצוא ברשת קטעים של ארגוס בהופעה. אין משהו מבריק מכך.