רוקדת בחשכה

נכון, הוא יצא כבר ב-2006; ונכון, שפכנו כאן מילים על ווינהאוס שיכולות להספיק לה לעוד קרירה וחצי, אם היא רק תתאפס מהדראמות. כך או כך, האלבום הכי מושמע, מדובר ומפורגן אצלי לשנה הזו חייב להיות "Back to Black". א. כי שירים כמו "Rehab" ו"Tears Dry On Their Own" הם הסיבה שאני קמה בבוקר. ב. כי טקסטים כמו זה של "Back to Black" הם הסיבה שאקום גם מחר.

לדעת שלגיבורים שלך עדין יש משהו רלוונטי להגיד לעולם היא תמיד הרגשה טובה. "Play with the Changes" הוא לא אלבום מפתח בקרירה הארוכה של מארק מאק ודגו – אדונים נכבדים גם ביחד וגם לחוד - אבל הוא בהחלט אלבום מקסים שכולל שיר עם לארי מייזל מהמייזל בראדרס וקאבר לסטיבי וונדר. יותר מזה?

לאהוב את ת'יאו פאריש משמעו להיות תמיד במצב של לב חצי שבור. הנבלה מקפיד להוציא את הריליסים שלו במהדורות מוגבלות, שלא לומר יחידות. "Sound Sculptures", למשל, יצא באיזה 2000 עותקים בלבד. זה לא הפריע לג'יילס פיטרסון השוויצר להעניק לו את תואר "אלבום השנה" בתכנית הסיכום שלו וזה לא הפריע לי למצוא אותו בסולסיק. כמו כל דבר שפאריש עושה, גם פה הוא עושה את זה הכי יפה עמוק ומרגש שיש. דיפ האוס לגדולים.

מהרגעים הנדירים בהם ההסכמה היא גורפת, אם לא חד משמעית. אלבום יפהפה ומורכב שמפתיע עד כמה רחבה הנגיעה שלו במאזינים מקצוות די רחוקים של הסקאלה. שכן, מה לי ולדאבסטאפ? אז זהו. שזה לא בדיוק זה. וזה לא בדיוק שום דבר שאפשר לשים עליו את האצבע, למעט האווירה. אפלוליות אורבאנית מרגשת, שכמעט מזקקת את הרגעים הפחות מדוברים של הלילה. אלה שמתחילים איפה שהכדור נגמר.

פליינג לוטוס, המכונה גם פליי-לו, הוא מפיק היפ-הופ אקספרימנטאלי ואמן לפטופ בהגדרה ובינינו – עושה אחלה מוזיקה. אחרי שהוחתם בוורפ, הוציא את "ריסט", אי פי בן 6 קטעים; כל אחד – מלמיליאן. גם אלבום הבכורה "1983" שיצא בשנה שעברה (זו אגב שנת הלידה שלו, אלוהים ישמרנו) מוצלח ממש. טריוויה שימושית בחוגים אינטלקטואליים – הוא אחיין לאליס קולטרן, אגדת הג'אז המנוחה.

אמר נאס כבר ב-2006 – ההיפ-הופ מת, או לפחות גוסס או חולה ממש. יכול להיות שהוא רק צריך קצת זמן לעצמו. לארגן את הראש או משהו. לא זוכרת רגעי התעלות גדולים מידי שהיו לי איתו ב-2007, למעט קומון שממשיך להיות הראפר הטוב בעולם וג'יי-זי שצריך לצאת יותר לקולנוע. לפחות לפי מה שיצא לו מהצפייה ב"אמריקן גאנגסטר"; או שהוא פשוט צריך לעבוד יותר עם "אל מייקלס אפר", אנסמבל הפאנק שמאחורי הגרוב המשוגע של "Roc Boys".

דילה, מאידך, בחזקת זכרונו לברכה כבר שנתיים, אבל זה לא מפריע לסטונז ט'רו להמשיך עם מלאכת הקודש שלהם כשהם שומרים על הלגאסי של המפיק המדהים הזה. "ראפ דראפט" היה בכלל מיקסטייפ נדיר מ-2003. ההוצאה המסודרת שלו, שמלווה בדוקומנטארי מרגש (יש בטיוב) רק מרעננת את מה שכולנו יודעים. ג'י דילה, בדיוק כמו יהלומים, לנצח.

עוד לא שמעתי את החדש של גוסטפייס (סתם כי לא יצא), אבל אהבתי את "פישסקייל" ואת אסופת קטעי המקור ממנו סומפל אפילו יותר. אוספי אוריג'ינלס יש הרבה, האמת, אולם זה מוצלח במיוחד. למשל, "I Can Sing A Rainbow (Love Is Blues)" של ה-דלס היה יכול להיות שיר השנה שלי, אם רק לא היה במקור מ-1969.

באותה אווירת ענתיקות עוד אזכור לתקליט הגנוז של הדראגונז, שהתגלה במקרה על ידי די ג'יי פוד וראה את הכבוד המגיע לו באיחור אופנתי של 37 שנים

משולים חייו של חובב הדיפ האוס בתל אביב לחייו של אוהד כדורגל ישראלי. הקבוצה שלך תמיד מפסידה והליגה על הפנים, אתה לא רוצה ללכת למגרשים (או מסיבות) כי אתה יודע כמה גדול יהיה מפח הנפש שלך כשתחזור הביתה. עד שמגיעה שנה כזו, שבה הכול מסתדר, ולוקחים אליפות. 2007 הייתה שנה כזאת בהאוס. ולמרות שהריגושים האמיתיים מגיעים תמיד מגזרת הסינגלים והרמיקסים – שימו לכם כוכבית על האלבום של קריזמה. אחד מגדולי המפיקים של דורנו אם יורשה לי, וגם תקליטן בן אלף זונות כמו ששומעים באוסף של סול הבן. את חלק 2 של אותו אוסף ערך ומיקסס קני דופ, וזה תמיד שמח.

מה יש להוסיף ולומר? השיר הכי יפה בעולם, הקטע שהחזיר את הדיפ אל ההאוס ואת האסיד לחיים של כולנו. מרגש בכל שמיעה, מפרק כל רחבה ולמי ששכח - מזכיר שיש רמה גבוהה, ויש לארי הארד.

בראונזווד ריקורדינגס, הלייבל של ג'ילס פיטרסון, פתח את הקטלוג שלו השנה עם "So Good Today" - שיר חמוד ואביבי של בן ווסטביצ', בריסטולאי מוכשר. גם האלבום – "Welcome to the best years of your life" היה נעים למדי, אבל השוס האמיתי היה "Hang Around". בטיפול של קריזמה ו-וואהו הוא לא פחות מסכנה בריאותית לאוטם שריר הלב.

מה שנשמע בהתחלה כמו עוד התלהבות מוגזמת מכושייה עם קול טוב, הלך והתברר כאחד השירים העמוקים והיפים של השנה. טאיווה במקור מדרום לונדון וגם היא חתומה בינתיים ב- Brownswood. את השיר הזה אפשר למצוא באוסף " Brownswood Bubblers 2"

ריהאנה שמריאהנה. הקיץ היה שייך למלך הרי-אדיטים, פילוסקי.

מספרים שבקנדה קורים דברים טובים. יכול להיות ש- 1Luvהם דבר כזה. ועד שנברר סופית, "דיילייט" בטיפול של סלופ, לא יוצא לי מהתיק

כמו חבר שלו, ת'יאו פאריש, גם מודימאן מחזיק את כולנו בביצים. אבל אין מה לעשות. " Technology Stole My Vinyl" הוא לא פחות מיצירת מופת.

בלאקג'וי הוא הרכב צרפתי שעושה אינדי-האוס, באין הגדרה אחרת. אילו שני הקטעים הכי בולטים שלהם מהשנה. הראשון במיקס של קארי צ'נדלר והשני של פיל אשר האנגלי, תחת השם רסטלס סול.

סקרים ביקר בתל אביב השנה למסיבה די מוצלחת בקומפורט. ובכל הבואג'ראס סביב הסצנה של הדאבסטאפ חייבים להודות ש" Pass the Red Stripe" הוא פשוט קטע מהחלל.

קנייה ווסט מעייף. מגלומן. נודניק אבל כשנחה עליו הרוח – הוא מוציא מעצמו שירים כמו "פלאשינג לייטס".