נספח א'

שנת 2007 חלפה לה בלי שהספקנו להתייחס לכמה ספרים ממש שווים. בין כל הרשימות הנוצצות קבלו את המקופחים של 2007, כאלה שהגענו אליהם מאוחר מידי, רצינו ולא הספקנו, באמת התכוונו אבל איכשהו - אז במקום לתרץ, הנה הם, בלי סדר מחייב:

ברטון, מהדמויות הבולטות של התנועה הסוריאליסטית בצרפת ובעיקר מי שהתיימר להיות הדובר שלה, מוכיח שהוא לא רק אשף יחסי ציבור עם טיימינג מצוין וחיבה לפרובוקציות, אלא גם בעל כשרון ורגישות ספרותית. "נדז'ה" הוא כמו טיול בפאריז לצד מדריך טיולים אובר-דרמטי שתוך כדי הצגת האתרים והסלבס של הסצינה המקומית, גם פורש בפני הקוראים את תפיסת עולמו ומדגים איך הקונספטים התיאורטיים נפרשים במציאות.

קריאה בספר מציגה בפנינו לא רק את סיפור התאהבותו בנדז'ה – ספק חולת נפש, ספק רוח רפאים – אלא גם עקרונות כמו "האהבה המשוגעת", "כתיבה אוטומטית", "המציאה" (objet trouve) וכמובן "הנפלא" (merveilleux) ביטוי שמאגד בתוכו את כל מה שלא ניתן להסבירו שמכונן את המציאות הלא-מציאותית, הסוריאליסטית. נאדז'ה, אם כך, הוא רומן סוחף ומרגש אבל גם הרבה מעבר לכך – טעימה ממנו מרכזת את תפיסת המציאות והעקרונות האמנותיים של הסוריאליסטים, שצילומיהם וכמה מיצירותיהם מופיעים בין דפיו. נסו ותיהנו.

גיבור מודרניסטי נוסף הוא מיאקובסקי, שהיה כריזמטי ואהב פרובוקציות לא פחות מברטון, אולי אפילו יותר. לא סתם מכנה אותו המתרגם "השור הזועם" של השירה הרוסית עד מהפכת אוקטובר – מיאקובסקי היה לא רק חתיך-על (לא סתם כלולות בספר המושקע תמונות רבות של גיבורו), אלא גם אמן מיוסר, מאהב סדרתי ששותה את כאבו עד אובדן הכרה ואנטי-קונפורמיסט בכל רמ"ח איבריו.

הספר כולל פואמות, רשימות, מחזות ומונולוגים בוערים מהתקופה המוקדמת שלו (1912-1918) וגם עדויות וציטוטים של שאר גיבורי התקופה שפעלו לצידו של מיאקובסקי ביצירת האוונגרד הרוסי. אישיותו המסוכסכת, כשרונו האדיר ורצונו להדהים יתפסו אתכם כבר בשורות הראשונות של שיריו. איך עוד אפשר להגיב למשפט כמו "אני אוהב לראות איך ילדים מתים" (שנכתב דקה לפני מלחמת העולם הראשונה, רגע אחרי ששוחרר מהכלא בשל התחברותו למפלגה לא-חוקית ופעילות חתרנית)?

אין הרבה ספרים כמו "הארכיטקטורה בחבל האוזרק בארקנסו". למעשה, הרינגטון עושה כל שביכולתו כדי לייצר חווית קריאה ייחודית. כל כך ייחודית, עד שבמהלך קריאת הפרקים הראשונים, בין פרצי צחוק בלתי נשלטים, הקוראים לא פעם שואלים את עצמם WTF.

למרות השם המוזר, הליכותיהם המוזרות והעילגות המאפיינת את שני מייסדי השושלת, הא"באא עב הכרס מתחבב על קוראיו במהירות. דונלד הרינגטון ממציא מחדש את ההיסטוריה של ארה"ב דרך סיפורה הבדיוני של העיר סטיי מור וקורות משפחת אינגלדיו. החלוצים הפוריטנים פוגשים בעיקר צרות ומחלות שונות בעודם מנסים למצוא מקום לעצמם, וליישב את השממה.

נשמע קצת יגע? אל דאגה. בין התקפת פרייקס לשנות בצורת שחונות, הרינגטון שותל בעלילה שלל דמויות צבעוניות אליהם מתוודעים האחים. את החניכה המינית של האחים סיפקו אינדיאנית לוהטת ועלמה פילנטרופית בעלת "עגלת חתלתולות" נודדת; רוכל תחמן בעל שיטות שכנוע ותשלום מקוריות מוכר להם מוצרים פגומים אבל בביקורים חוזרים גם בדיוק את מה שהם צריכים כדי לפתור את הבעיה (שהמוכר יצר בעצם, זו מלכתחילה לא היתה באמת הבעיה שלהם); בעוד נוח מתגורר על עץ רוב חייו, ג'ייקוב הבכור מקים משפחה והופך (בטעות, ברור) גם לראש עיר, דקה לפני שהם נקלעים (בטעות!) למלחמת האזרחים. בקיצור – מי אמר שרק במערב היה פרוע?

אל תגידו שספר הבכורה של אסף שור תפס אתכם לא מוכנים. בכתיבה מהודקת, דרוכה, מדויקת, שור טווה כאן שני סיפורים זה בזה – אבל מקפיד לשמר את המתח, את המרחק, בין גיבוריו - "לרגעים ביקשתי שיהיה הרומן הזה הקפיץ המתוח בין שניהם, שהמרחק, מחד גיסא, והרצון להתקרב, מאידך גיסא יחזיקו אותו רוטט" (223). עמרם ותקוה, אביחי ואלה, הם אולי הצירים בהם נע הסיפור, אבל ביניהם מחבר קול המספר שמשקף תפיסת עולם חרדתית-מפוכחת, שמגיעה אלינו מלאת תובנות על אופי בניית הסיפור ועל אופן יצירת הגיבורים.

למעשה, שתי ההסתייגויות שמשחרר המספר – בסוף הספר ובפתיחתו - רק מעלים את רמת הציפיות. במקום להכביר מילים, קבלו ציטוט קצר מהפתיחה, שמשווה את הקנאה לזעם ולחוסר אונים של הנהג שעקפו אותו מהשוליים: "אם אתם מבינים, אם נחנקתם גם אתם, ברוכים הבאים. אם אתם לא מבינים, אם לא נהיר לכם הזעם הזה שאני מדבר עליו, אולי תלמדו משהו. אם אתם מהעוקפים על השוליים, אתם חתיכת מניאקים מזדיינים. ברצינות. שתישרפו בגיהנום, הספר הזה לא בשבילכם". הבנתם? נחנקתם? לא הבנתם? רק אל תעקפו. ב"עמרם" אין קיצורים.

ממש כמו ב"חברי הדרקון אליוט" ו"אראגון", טמרר הדרקון הקיסרי-סיני, כובש את ליבנו במהירות. הוא אמנם לא יורק אש אבל מפצה על כך בחן ונועם הליכות ובמודעות פוליטית מפותחת ועוד רגע יחתים עצומה לשיפור זכויות הדרקונים. העלילה מתרחשת בתחילת המאה ה- 19 ומשתמשת במאורעות אמיתיים – היערכות הצי הבריטי למתקפה משולבת של הצרפתים והספרדים – כרקע, רק שבספר שני הצבאות מתהדרים ביחידות דרקונים לוחמות.

האינטריגות בחברה הבריטית המבוזרת באותה תקופה באות לידי ביטוי במתחים בין הצי לאויראים (כך מכונה יחידת הדרקונים), בהתנשאות המעמדית בצבא וב"אזרחות", בקשרים בין הנשים והגברים שבשירות כמו-גם במערכות היחסים בין הלוחמים לדרקונים. תיאורי האימונים האינטנסיביים וקרבות האויר מלאי התמרונים מזריקים אדרנלין לקורא ולמרות נפילות מתח ופיתולים עלילתיים צפויים מעט, "הדרקון הוד מלכותו" הוא קליל וכייפי. תפסו אותו בזמן, לפני שהוליווד עושה ממנו מטעמים ממוסחרים.