בלבן של האוזן

משנה לשנה זה הופך להיות בלתי אפשרי. לזכור, לברר, לברור, לחפור בנבכי הזיכרון שלך ושל המחשבים שלך והקשה מהכל להחליט. להגיע להכרעה שזה אשכרה זה. בסוף זה תמיד נגמר בטוב. הבחירה בטוב. ואין הכוונה ברשימה צנועה זאת לשקף את מהלכיה המרתקים (היו איזה שניים-שלושה) של השנה החולפת. רשימה אשר בצוק העיתים, היא מעין רשת חברתית של אלבומים שכיף לשמור איתם על קשר ולא סתם להתהדר בהם ברשימת חברים נוצצת. ובאמת בסופה של שנה, 2007 החליטה להרים ראש ולתת סוף-סוף איזה צידוק מוחשי לעשור המפרפר, הדיגיטלי ועתיר המידע הנדיף שממש עוד שנייה יסתיים. מדובר כמובן בטעם אישי ולפיכך מוגבל בבחירת התקליטים שנשארו יותר מאיזה שבוע שבועיים ונותרו מנצחים במאבק הניטש בין רבים מול מעטים על חלקת הג'יגה בנגן. חלקם באו בנוגרה על הפעם הראשונה ולחלקם לקח זמן עד שנפלו טוב. כולם השאירו איזה משהו בפנים, מהסוג שמוזיקה משובחת אוהבת להשאיר אחריה. הטעם שלא ניתן לטעות בו. טעם של עוד.

בזמן שהחברים המאגניבים שלו התברברו בהרפתקאת פ'אנק שהייתה גדולה עליהם בכמה מידות, מאני מארק חזר לעצמו בקטן. האיש שהכניס לביסטי בויז את הפ'אנק מהחצר האחורית, הוציא השנה אלבום שמחזיר למילה "חמוד" את הכבוד האבוד שלה. צנוע, מוזיקלי, ג'ון לנוני בכמה שירים (ותראו לי אחד שיגיד שזה דבר רע), אבל אלו בעיקר אצבעות של מוזיקאי שרצות לראשונה על גריף של גיטרה ולא על קלידים. בון-בון אמיתי עם שמות שירים כמו "אתה לא יכול לבחור את הצבע של הבלוז שלך" ו"בכל יום אני קצת מת וחי יותר". ועדייןSummer" Blues" משקף בצורה צנועה ומושלמת את האלבום שבור הלב והמחמם הזה. כמה קטן ככה טוב.

כשמדברים על מאגניב דיימן אלברן הוא בחזקת החשוד המיידי. הקייזר סוזה השחור של לונדון כבר מזמן הוכיח כי הוא אחד מהאנשים היותר מוכשרים ומאתגרים שעובדים היום בביז הזה, שנקרא שואו ביז. הוא היה מאגניב עוד בניינטיז. כאן, בהרפתקאת 2007 שלו הוא חובר לביג בויז - טוני אלן, פול סימנון וסיימון טונג, שמצדם שמחו לעבוד עם האיש שכל כך אוהב ויודע לכתוב את לונדון. "הרקולין" הוא מועמד רציני לאחד השירים היפים של השנה, וגם "Behind the Sun" הוא לא ממש פראייר; האלבום כולו, בהפקה מבריקה של דיינג'ר מאוס, גם אם נשמע מקרטע בהתחלה, מתחיל לחלחל פנימה עד שהוא תופס אותך כמו גשם כשאתה תקוע מחוץ לבית שלך בלי מפתח.

יא חביבי של שם ויא סאלאם של אלבום. החמישי של דבנדרה הוא זה שהפך אותו מהיפי עם יופי של גיטרה שלא מתקלח, לבוהמיין פריזאי הרפתקן שלא מתגלח. אלבום שני עם להקה ודבנדרה, שהסתגר באולפן החדש שלו בביג סר קליפורניה, צלל להרפתקה כמו סוס ים עם הרבה אוויר ירוק בריאות ומיליוני צבעים בעיניים. לעולם הפסיכדלי המוכר שלו נוספו גוונים קודרים של פרידה ומאידך חדוות החיים הלטינית המחויכת והפתיינית שלו מאזנת את העניינים. זה יכול להיות הכחול של ג'וני מטישל או הלבן מהביטלס, אצל דבנדרה - סוכרייה מחליפת צבעים שכמוהו - זה עוד אלבום משובח שמצליח לגבור על המכשול הגדול שלו, יוצרו. 'Bad Girl" הוא יצירת מופת קטנה, ו- "Sea Horse" מוכיח עוד יותר כי דבנדרה אולי חפפן בהופעות שלו, אבל באולפן הוא שועל ערמומי עם סבלנות אין קץ לכשרון החד פעמי שלו.

באלבומו השני חוזה גונזלס ממשיך ללחוש את המנטרות שלו, אלו שהצליחו להפנט אפילו את הציניים שבאנשי הפרסום והפכו אותם לפלסטלינה צבעונית. גונזלס, הטרובדור של התקופה, לא חתך, תודה לאל, לכיוונים חדשים, אלא ממשיך להתל בששת מיתריו ולהוציא תחת ידיו שירים שרק נשמעים פשוטים. עם גיטרה, הקול המלאכי שלו ורגל שרוקעת כמו מטרונום, גונזלס הצליח להכניס רבדי-רבדים למוזיקה שבטבע שלו. צניעות ומיקוד הן שתי המילים שמרחפות מעל האלבום הקודר הזה ביחס לשוס הבכורה, "Veneer". דווקא פינת הקאבר, דבר שגונזאלס תמיד הצטיין בו, נופלת על "Teardrop" של מאסיב אטאק, ולא מצליחה לעשות עמו חסד מופלא, כפי שעה לבני ארצו The Knife עם השיר ההוא שנכנס לפרסומת של סוני.

עד שלא ירד גשם, האלבום הזה לא הצליח לרדת אצלי. וכזה יורד, זה באמת יורד.גם חשכת ענני ההייפ לא הצליחה לעמם את המוזיקה שיש כאן. לא יודע עם זה דאבסטפ, 2-סטפ או כל סטפ אחר. רחוק מהגדרות, Brurial מצליח לתפוש רגע מאד ספציפי ואנגלי. מאד אנגלי. על מחשב מקרטע ותוך שמירה על אלמוניות כי התהילה כפי שהגדיר אותה אלמוני אחר "היא רק מוצר לוואי כשעושים משהו שאומר משהו, אתה לא הולך למסעדה לאכול ארוחה טובה רק בשביל לחרבן אחר כך". גם Burial, בדומה לבנקסי, אמן הגרפיטי שחתום על הציטוט הזה, לא זורק סתם צלילים אופנתיים לחלל. הכל מנומק, עם המון מחשבה שלא גורעת מהתגובה הרגשית למוזיקה הבאמת חדשה הזו. ותודה מיוחדת לנדב רביד על האלבום הזה.

באמת היה כיף בניינטיז. מזל שאנדרוולרד, בשונה משאר עמיתיהם מכונני העשור הדלוק ההוא, לא שקועים בנוסטלגיה שתמיד נגמרת בעוד בירה מיותרת בפאב השכונתי ועוד סיפור משעמם ולעוס על מה שהיה פעם. אצל אנדרוורלד - מבודדים כמו עכברי מעבדה סטריליים - זה תמיד העכשיו. אם זה במילים של קרל הייד, זרם אסוציאטיבי רפטטיבי שמהדהד את מה שעיניו רואות הרגע, או ביכולת שלהם להכניס נשמה של דור שלם לתוך ליין קלידים על באס ותופים שבטיים מבלי לנפנף בערמות של דולרים מול הקהל. מלכים. והאלבום הזה, ובמיוחד "Boy Boy Boy" מכתיר אותם מחדש (ובכלל ניצב בגאון לצד השניים הראשונים, ללא תעוקת הלהיטים). דארק אנד לונג. הכו בפעמון - לקלאבלנד, ארץ מזדקנת, מפורקת ושונאת יושביה בדרך כלל יש שוב מושיעים חדשים-ישנים. תודה לאל.

דוגמא קלאסית לכך שזמן הוא המשאב היקר ביותר של תקופתנו, אולם אחרי שהוא גדל עליך, הוא כבר גדול ממך וימי החורף המעטים שהגיעו לכאן השנה עושים עמו רק טוב. מוזיקלית, סווינסקו צלל כמו שגיבורי ספרה של דבורה עומר לא עשו מעולם. עמוק-עמוק אל תוך המצולות בהן ההבדל בין דגימה ובין נגינה אינו קיים, יש רק כחול של מוזיקה סביבך. וצריך הרבה סבלנות לצלוח את הימה הזו שנקראת " Ma Fluer". לפעמים, זה לוקח שנה שלמה.

עצובה קצת השנה הזו ולא נראה לי שזה בגלל שהיא מריחה את הסוף. ג'וני מיטשל הוציאה אלבום חדש, הרבי הנקוק חידש את השירים שלה שאהב במיוחד. השנה הזו, אין גאלה, צבועה בכחול. מיטשל מודעת למעמדה, אבל כאישה אמיתית שומרת על הפרופורציות. אחת מכותבות השירים הגדולות של המאה הקודמת לא מהססת לנסות לזרוח גם במאה הנוכחית, זאת שהוכיחה לה עד כמה טעתה בנבואות ועד כמה צדקה ברגשות. אלבום חרוך מסיגריות אבל בלי הריח המאפרה, וקול שמספר לך את סיפורי קארבר-בוקובסקי האלה רק עם מוזיקה. ועל הדרך הרווחנו קאבר עצמי לאחד מהשירים הכי יפים שנכתבו אי פעם ואת 'Night of the Iguana" אחד השירים היפים של השנה הכחולה הזאת.

לא צריך להעמיד אותי עם הגב לקיר כדי להוציא ממני הודאה כי אין לי יותר מדי כוח לנערי אינדי עם תספורות אימו שעושים מוזיקה מאד מיוחג'ת לאנשים עוד יותר מיוחג'ים. לא מיוחג' ולא בטיח, מנומנה (יא ווארדי של שם) פשוט שמים זין ועושים מה שבזין שלהם ומתחלפים תוך כדי. אולי הסופר פארי החדשים, רק פחות פסיכדליים? אולי אבל ממש לא פחות פסיכים. אלבום קשה שלאט-לאט מתגלעים בו נקבים בהם אפשר לנעוץ אצבעות ולהמשיך בטיפוס הזה. כולו נוצר, נכתב נוגן והופק על ידי הלהקה עצמה, שמצליחה יחד עם מחשב להושיב לג'אם ארוך ומיוזע ז'אנרים שבדרך כלל אוהבים ללכלך אחד על השני. מסמך אומנותי שעושה כבוד לאקספרמנטליזם וגם מגיע עם בת זונה של עטיפה.