גבינה מלוכה

מוזר לראות סיקוול מובהק לדרמה תקופתית. נכון, יש תקדימים די מופרעים, "Oz", למשל (לא סדרת בית הכלא המשובחת, אלא ההמשך מ-1985 ל"הקוסם מארץ עוץ"), או "האחים בלוז 2000" שהצלחתי להימנע ממנו עד היום. עדיין יש לי הרגשה ש"אליזבת' - תור הזהב", ברמת הקונספט, מקרב אותנו בצעדי ענק ל"קזבלנקה 2 - השיבה למרוקו", כשנראה שההתפתחות בחשיבה ההפקתית עברה מ"זה עשה מלא כסף בוא נצלם המשך" ל"זה זכה במלא פרסים בוא נצלם המשך".

קייט בלאנשט מדהימה. היא יפהפיה בצורה מעוררת יראה ולמרות לא מעט התלהמויות - כנראה מתטוך מחויבות לז'אנר - היא מצליחה להוציא את המיטב מתסריט לא טוב. התפאורה והארט בסרט ברמת ההשקעה הגבוהה ביותר, עד כדי כך, שהשוטים הפתוחים (אלו שאפשר לראות בהם גם את הפמוטים המקושטים, גם את כס המלכות המפואר וגם את הרצפה השחמט העתיקה) שולטים בו ביד רמה, לפעמים על חשבון הבעת פנים נחוצה. מוטיב נוסף ובלתי מוסבר, שחוזר שוב ושוב בצילום הוא "המצלמה כדמות" עם צילומים דרך סורגים, רווחים וחורים למיניהם, שנותנים את ההרגשה שמישהו מרגל אחרי הגיבורים, אלא שמדובר בעיקר בבחירה אסתטית, ולאו דווקא כזו שמשרתת את התסריט והסיפור, או טוענת אותו במשמעות. בפעמים הראשונות זה מעניין, אחר כך זה מתחיל להעיק.

העובדה ש"אליזבת' - תור הזהב" אינו מושתת על טוהר הארועים ההסטוריים היא תמוהה, שכן הסיפור הוא פשוט לא מעניין. "יחסים מסוכנים" כבר הוכיח לנו שבטיפול נכון, יחסים אישיים וסבוכים בין אנשי אצולה יכולים להוות בסיס לסרט מרתק, אולם ב"אליזבת' - תור הזהב" משולש האוהבים בו מעורבת המלכה תפל ומעושה, ומזכיר את "היפים והאמיצים - התקופה האליזבת'נית" במקרה הטוב. הדמויות אינטרסנטיות מספיק בכדי שלא נתחבר אלייהן, אך הסיפור כה בנאלי עד שאנו צופים את כל האינטריגות שלהן מראש. אין מספיק התמקדות בצד הספרדי הקתולי (שמוצג קצת כמו רעים קלאסיים בסרטי דיסני) וסיקוונס המלחמה הסופי קצר מדי ושופך עוד אור רע על כל הסרט שהיה לפניו. אפילו ג'פרי ראש וקלייב אוון לא רק שלא מוסיפים לסרט כלום, אלא נמצאים על גבול הבלתי נסבלים ומצטיירים כדמויות שנדחקו לסיפור ברגע האחרון כדי לעבות את התסריט.

"אליזבת' - תור הזהב" הוא כל הדברים הרעים שעולים לכם בראש שאתם שומעים את המונח "דרמה תקופתית". הוא עשוי ברצינות, אבל הוא לא סרט רציני. הוא ארוך, מייגע ומשעמם ויש בו אינספור שמלות מדהימות, שלבטח היוו את הסיבה העיקרית להשתתפותה של קייט בלאנשט בו. היא כאמור, מלכה.

הרבה זמן לא יצא לי להיות בקומדיה רומנטית מוצלחת. האמת שהרבה זמן לא יצא לי להיות בקומדיה רומנטית, כזו שמצייתת לכל החוקים הבלתי כתובים של הז'אנר ומשאירה אותך – על אחת כמה וכמה אם אתה בחורה – עם חיוך מרוח על הפנים. "אף פעם לא אהיה שלך", סרטה החדש של איימי הקרלינג ("קלולס", "תראו מי שמדבר"), הוא בדיוק כזה; מה שמכנים האמריקנים "פילגוד צ'יק פליק" (אתם יכולים להכניס את המלים "מגה" ו"אולטרה" איפה שתרצו), והוא סרט גדול.

רוזי (מישל פייפר) היא מפיקת טלוויזיה בת 40 (47) שמבלה את רוב זמנה בלשחק עם בתה איזי בבארביות וללמוד ממנה את הסלנג הכי חדיש, אותו תוכל לשלב בתכנית שלה "You Go Girl!". אדם פרל (פול ראד), שחקן צעיר וחדש בתכנית, פוצח בחיזור מקסים ומגושם אחריה ונראה שלא מפריע לו שהיא מבוגרת ממנו ב-11 שנים. רוזי ספק נרתעת ספק שמחה על הקשר המתפתח, בזמן שמזכירתה התככנית מנסה לחבל ביחסיה עם אדם, בעלה לשעבר (ג'ון לוביץ) מנסה לגנוב לה דברים מהבית, לבוס שלה (פרד ווילארד) אכפת רק מרייטינג ואמא טבע (טרייסי אולמן) בכבודה ובעצמה מופיעה לה בחזיונות ומנסה לשכנעה לוותר על הכל.

זה אולי לא נשמע כמו הסיפור הכי מקורי - הוא באמת לא - אבל כל מה שאי-אפשר לתאר בתקציר - המשחק, הדיאלוגים והאינטראקציה הכללית בין הדמויות – האלמנטים חשובים ביותר בקומדיה רומנטית - הם אלו שהופכים את "אף פעם לא אהיה שלך" לסרט שהוא.

מפול ראד לא ציפיתי לפחות. עברו המרשים ב"והרי החדשות", "הדייט שתקע אותי" ו"בתול בן 40" הוא סיבה מספיק טובה לצפות בכל סרט שבו הוא משחק, ולמרות שמדובר בקומדיה הרבה יותר ידידותית למשפחה משלוש הדוגמאות הנ"ל, ראד (כאמור, בגיבוי תסריט נכון) מנצנץ באור יקרות. הוא מצחיק עד כדי דמעות מבלי להיות וולגרי (מדי) ומרגש עד כדי לחלוחית, אבל לא מעבר לה; ב"אף פעם לא אהיה שלך", פול ראד הוא האסי כהן האמריקאי. דווקא מישל פייפר, שלא עשתה תפקידים גדולים בזמן האחרון ("הרדוף לבן", "קוראים לי סאם") ולאו דווקא זכורה לנו לטובה מקומדיות רומנטיות ("צמודים אישית", "יום בהיר אחד") נותנת את ההופעה הטוב ביותר שלה מאז "באטמן חוזר" - היא ממש מצחיקה, היא כבר די מבוגרת והיא נראית מעולה. בסופו של דבר, יחסי הגומלין בין השניים, הם אלו שהופכים את "אף פעם לא אהיה שלך" למוצלחת, עם הרבה אמינות בתקריות הקטנות בין בני הזוג הטריים, גם כשנדמה שהם משתמשים בנוסחה משומשת. גם השילוב של סלבס בתפקיד עצמם, באווירת "לארי סנדרס" – בכל זאת סרט על תוכנית אירוח בטלוויזיה - תורם לאווירה המשוחררת עם המון בדיחות פנימיות ובדיחות תעשייה, כמו גם דמויות המשנה האקסצנטריות של פרד ווילארד וג'ון לוביץ שמצחיקות, כצפוי, בשיגעון. דווקא טרייסי אולמן בתור "אמא טבע" (שמנהלת שיחות מפכחות עם רוזי בנוגע לדרך הטבע ומקריינת את הסרט א-לה וודי אלן) ממש לא נחוצה, גם אם אינה ממש מזיקה.

פרס הקומדיה המוצלחת של 2007 הלך אולי ל"חרמן על הזמן", אבל "אף פעם לא אהיה שלך" לא רחוק ממנו - הוא אנושי, אמין, מרגש רומנטי ולא נופל לקלישאות ז'אנריות. חוץ מזה, אחרי שתראו אותו יימרח לכם חיוך מטומטם על הפנים שלבדו שווה את הצפייה.