פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      באסה או קלאסה: "Under the Bridge" של הרד הוט צ'ילי פפרז

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם "Under the Bridge" של הרד הוט צ'ילי פפרז

      שמתם פעם לב להבדלים בין איך שגברים ונשים מתייחסים לרד הוט צ'ילי פפרז? בעוד הגברים מכנים אותם בקיצור "צ'ילי פפרז", "צ'יליז" או "פפרז", נשים קוראות להן, משום מה, "רד הוט". ולמרות שלמשמע צמד המלים "רד הוט" הווריד במרכז המצח שלי כמעט תמיד מתחיל להתנפח, קשה לי לומר על הצ'ילי פפרז מילה רעה (אם כי הנה באות כמה). זה נכון שהימים הגדולים שלהם נמצאים הרחק מאחוריהם, ושיש משהו פתטי בעובדה שגברים שמגרדים את שנות החמישים עדיין מתפשטים על הבמה ומשתטים, תוך כדי שהם חובטים - הן מבחינת כתיבת השירים והן מבחינת הפרפורמנס - בקלישאות שהם עצמם יצרו (רוב האלבום האחרון שלהם נשמע כמו להקה שמבצעת פרודיה על עצמה). אבל, באמת שקשה לבוא אליהם בטענות. אחרי הכל, מדובר באחת מהחבורות הFאנקיות, המגובשות, הוירטואוזיות והייחודיות שהרוק ידע. ובכל זאת, מי שזקנתו מביישת בצורה הבוטה ביותר את נעוריו, הוא כמובן הסולן אנתוני קיאדיס, ולא רק בגלל התנועות המוזרות שהוא מתעקש להמשיך ולעשות (אולי כדאי שמישהו יספר לו בן כמה הוא), אלא בעיקר בגלל איך שהוא שר, או יותר נכון, איך שהוא מזייף.

      בעוד שאת קטעי הראפ הילדותיים שלו הוא איכשהו מצליח להחליק, לשמוע את קיאדיס מנסה לשיר זו חתיכת חוויה מביכה. כל מי שראה הופעה חיה של הפפרז הבחין בכך מיד - הנגנים עדיין חיות, המוזיקה נשמעת פיצוץ, ורק הטיפוס הזה בפרונט, שמזכיר בשפת הגוף שלו לעתים קרובות מדי מדריך גזעי בתנועת נוער, לא מסוגל לשיר בטון הנכון מבלי שיישבר לו הקול. התופעה הזו בולטת במיוחד בשיר "Under the Bridge" - אולי הלהיט הגדול ביותר של הצ'ילי פפרז - השיר שהפך אותם מכנופיית פורעים מחורפנת, לאחת הלהקות המצליחות בעולם.

      הסיפור מאחורי "Under the Bridge" ידוע - הוא נכתב לזכרו של הלל סלובאק, הגיטריסט הראשון (והישראלי!) של הצ'ילי פפרז, שמת ממנת יתר של הירואין. באופן אישי, התקופה של סלובאק היא המועדפת עלי בהיסטוריה של הלהקה. לא כי הוא כתב את השירים הכי טובים (ג'ון פרושיאנטה כותב שירים יותר יפים), אלא בגלל שבאותה תקופה החיבור של הצ'ילי פפרז בין מטאל ל-P-Fאנק של ג'ורג' קלינטון (שהפיק להם שני אלבומים) היה פורץ דרך, ולגיטרה של סלובאק היה שם חלק נכבד.

      התירוץ הזה, של שיר גרוע שנכתב לזכר חבר, משמש לא מעט מוזיקאים ומהווה עילה לדיון אודות מקומה של רגשנות ברוק; אלטון ג'ון אף הגדיל לעשות כשהקדיש את "נר ברוח" פעמיים - למרילין מונרו ולנסיכה דיאנה. פינק פלויד כיסו את התחת עם "Shine on You Crazy Diamond", משינה עשו את זה עם "דני" ופאף דדי עם "I'll Be Missing You" (באחד המדורים הבאים. מבטיח). היחיד שאני מצליח לחשוב עליו שיצא מהסיפור הזה עם המכנסיים למעלה זה ניל יאנג, ועוד יותר מפעם אחת - עם "Needle and Damage Done" (שהוקדש לדני וויטן מקרייזי הורס שמת ממנת יתר) ו"Sleeps with Angels" (שהוקדש לקורט קוביין, שבעצמו ציטט את יאנג במכתב ההתאבדות שלו).

      "Under the Bridge" אינו שונה משירי המחווה/געגוע הללו, מכיוון שכלל אינו קשור לגוף העבודה של הצ'ילי פפרז עד לאותו רגע. הוא נטע זר באלבום הטוב והשלם ביותר של הלהקה, "BloodSugarSexMagic", והטרגדיה האמיתית כאן היא שהוא הפך בסופו של דבר לזה שמייצג אותה. יש באלבום הזה, למשל, שתי בלדות הרבה יותר טובות ממנו - "I Could Have Lied" ו"Breaking the Girl" - שלא לדבר על כל התפוצצות הFאנק שם. כשמגיעים לאנדר, בעוד הריפים ההתחלתים והמסיימים של פרושיאנטה הם גאונות צרופה, כל מה שנכנס ביניהם רק מחרב אותם - על השירה של קיאדיס אין צורך להכביר מלים (זמר הוא לא) ובמיוחד לא על הפזמון והמקהלה והתזמור שמגיעים בסופו, מעלים את רמת הדרמה על גדותיה.

      קשה גם שלא להתעכב על הטקסט של קיאדיס כאן, שמספר סיפור כמעט ילדותי (שני רק לטקסט של "Winner Loses" המביך של באדי קאונט), על כל מה שקרה מתחת לגשר, איפה שהוא והלל היו הולכים לקנות את הסמים, וכמה רע הוא הרגיש כשהלל מת (אם לא שמתם לב, הוא לא רוצה להרגיש יותר כמו שהוא הרגיש ביום ההוא). ההלקאה העצמית משחקת גם היא תפקיד מרכזי, כשקיאדיס מסביר איך כשהיה מכור לסם הוא נתן דם, לא יכל לקבל מספיק, שכח מהאהבה שלו וויתר על החיים שלו. עמוק. מלבד יחסיו של קיאדיס עם סלובק, גם יחסיו עם לוס אנג'לס עומדים על הפרק. האנשה של עיר יכולה להיות תכסיס ספרותי נהדר - "עיר" של שלומי שבן הוא דוגמה לכך - אבל לא כשקיאדיס הוא המאניש. שום פער בין ההתייחסות של קיאדיס לעיר כאישה, מאהבת וחברה לא קיים, כמו גם מסתורין או דימויים, אלא פשוט הקאה של הסאבטקסט החוצה. "קשה להאמין שאין שם מישהו, קשה להאמין שאני לבד" זו שורה שכמו נלקחה מיומן של נערה שהרגע התמכרה לדיכאון; "היא רואה את המעשים הטובים שלי והרוח מנשקת אותי" גרוע אפילו יותר - זו שורה שיכל לכתוב דניאל סלומון.

      רד הוט צ'ילי פפרז, "Under the Bridge" - באסה