פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      בסיסטית מחפשת להקה

      הוא היה אחד ממייסדי הלייבל קריאיישן, הפיק את ג'יזס אנד מארי צ'יין ודנה קסלר התמכרה אליו: קבלו את סלוטר ג'ו

      סוף שנה הוא זמן טוב לגמור עם חובות ישנים, לקשור קצוות פרומים. זה מה שהייתי צריכה לעשות, אבל כמובן שלא עשיתי. מצד שני, גם בתחילת שנה אפשר לגמור עם חובות ישנים, והיות וידידי עילם תכף נוסע לפצוח בחיים סטודנטיאליים באמריקה, אני צריכה לכתוב מהר על Slaughter Joe , שאותו עילם הכיר לי ואת הדיסק שלו הוא הלווה לי. אני צריכה להחזיר לו את הדיסק לפני שהוא נוסע, אז אי אפשר לדחות את זה יותר.

      אתוודה שעד לאחרונה מעולם לא שמעתי על ג'ו השוחט. כשעילם סיפר לי שהוא היה אחד ממייסדי הלייבל הנפלא של אלן מקגי, Creation, וגם של הלייבל החדש והפחות נפלא של מקגי, Poptones, מיד חטפתי את הדיסק מידו, וטוב עשיתי.

      בוויקיפדיה מספרים לי שהאיש הוא מוזיקאי, מפיק והיסטוריון; שהוא היה שחקן בילדותו, שהוא ניגן גיטרה ב-Television Personalities (ועוד כל מיני להקות) והפיק את האלבום של פלט, “The Pictorial Jackson Review” (ועוד כל מיני דברים). מוזר מאוד. הוא ניגן בלהקות שאני אוהבת והפיק אלבומים שאני אוהבת, ובכל זאת הצלחתי לפספס אותו.

      הסיפור שלו – לפחות בזווית ראיה מסוימת – מתחיל עם הג'יזס אנד מרי צ'יין וההפיכה הרשומה על שמם בפופ הבריטי של אמצע האייטיז. אם באופן מסורתי הרוק היה המוזיקה של הילדים הרעים והפופ היה המוזיקה של הילדים הטובים – הג'יזס אנד מרי צ'יין שינו את זה. הראמונז כתבו שירי פופ פיל ספקטוריים מתוקים והפכו אותם למסוכנים הרבה לפני האחים הסקוטיים, אבל זה היה שונה. הראמונז הכניסו את הפופ הסיקסטיזי לעולם הרוק והפאנק על ידי כך שהם הגבירו את המהירות. האחים ריד השאירו אותו איפה שהוא ורק נתנו לו מכה חזקה בראש עם פטיש חמש-קילו והטביעו את הגופה באמבטיה של רעש (אלה הדימויים שבאים לי באמצע הלילה, סלחו לי).

      אם הראמונז זה פופ סיקסטיזי על ספיד, הג'יזס אנד מרי צ'יין זה פופ סיקסטיזי על דאונרים. לא רק שהם לקחו את התבנית הפיל ספקטורית והפכו אותה שוב למסוכנת, הם הוסיפו לה פסיכדליה אפלה שמעוררת חלומות וחרדות. ומי שעזר להם בהתחלה לעשות את זה, מסתבר, הוא ג'ו פוסטר – שזה שמו האמיתי של סלוטר ג'ו – כשהוא הפיק ב-84' את הסינגל הראשון שלהם, “Upside Down”, עבור קריאיישן.

      שם נולד הנויז-פופ, שחיתן שירי פופ עם קירות פידבק חסרי התחשבות. שורשיו של פוסטר נטועים בעולם המופלא של אספנות התקליטים, ולפחות ככל שזה היה תלוי בו, הסאונד החדשני שהוא סייע לג'יזס אנד מרי צ'יין לגבש הגיע ישירות ממסורת ארוכה של גראז' פסיכדלי.

      בית מטבחיים 5

      אבל מה שקרה זה שאחרי הסינגל הראשון של הג'יזס אנד מרי צ'יין הם הסתכסכו עם אלן מקגי וחתמו בלייבל Blanco y Negro של ג'ף טראביס מראף טרייד, בו הם הוציאו את אלבום הבכורה שלהם. לקריאיישן היו באותה תקופה הרבה להקות טווי-פופ או פופ פסיכדלי מתקתק עלק-קליפורני כמו פריימל סקרים המוקדמים, ה-Pastels, ה-Bodines ולהקתו של מקגי עצמו, Biff Bang Pow!, אבל הם לא התכוונו לוותר על מהפכת הנויז-פופ שהוצתה אצלם בבית. הם היו זקוקים לג'יזס אנד מרי צ'יין חדשים, ומכיוון שזה היה כמה שנים טובות לפני נס הסאונד שהוא מאי בלאדי וולנטיין, ג'ו פוסטר התנדב למשימה!

      פוסטר המציא לעצמו את האלטר-אגו המרושע סלוטר ג'ו והחל לייצר פופ רווי פידבק. ועל אף שיצירתו מעולם לא נכנסה לקאנון האינדי, סלוטר ג'ו – האלטר-אגו המוזיקלי של חובב הקאלט ג'ו פוסטר – הפך לסוג של דמות קאלט בעצמו. למרות שמסתבר שבזמנו זהותו הייתה סוד ואף אחד לא ידע שהאיש מאחורי סלוטר ג'ו הוא מפיק הבית של קריאיישן ואחד ממקימי הלייבל, ג'ו פוסטר.

      אחרי שני סינגלים – “She’s So Out of Touch” ו”I’ll Follow You Down” – סלוטר ג'ו נעלם. אלבום הבכורה שלו, “Pied Piper of Feedback”, יצא ב-91' (יש עדויות מסוימות שיצא לו עוד באייטיז אלבום בשם “All Around My Hobbyhorse's Head” , אבל אני לא מצאתי לזה הוכחות מוצקות – לא צריך להאמין לכל מה שכתוב בוויקיפדיה).

      האלבום הזה, בו מפתה סלוטר ג'ו את הילדים בעזרת פידבק במקום לחלל להם במוח, ולפעמים מרחיק לכת עד לכדי פרודיה (עניין שהיה לגמרי מקובל באזורי קריאיישן), נשמע מדהים גם היום. המעניין הוא שהוא השפיע בצורה מכרעת לא רק על להקות אינדי אנגליות וסקוטיות, אלא גם על סצינת הגראז' והרוק האלטרנטיבי של דטרויט בניינטיז.

      בתור אספן רטרו לא הסתפק פוסטר במוזיקה שהוא עשה בתור סלוטר ג'ו ובהפקת להקות, אלא הקים לייבל משל עצמו בשם Rev-Ola, שהתחיל כחברת בת של קריאיישן, בה הוציא הוצאות מחודשות, תקליטי ספוקן וורד של וויליאם שאטנר וכל מיני שטויות מוזרות שלא התאימו לחברת האם. כיום הלייבל פעיל מתמיד. חתומות בו כמה להקות עכשוויות, אך הוא בעיקר מתמחה ברה-אישיוז של תקליטים נדירים בכל הסגנונות שאספני תקליטים אוהבים: רוקנרול מהפיפטיז, לאונג' ואקזוטיקה, גראז', פסיכדליה, קאנטרי ואמריקנה וגם אינדי עלום. מדובר בגן-עדן לחובבי liner notes.

      היה שם לפני הווייט סטרייפס

      כמתבקש שלפו Rev-Ola מתהומות הנשייה גם את סלוטר ג'ו. הדיסק שהלוותי מעילם הוא אוסף של סלוטר ג'ו שיצא בלייבל ב-2003 ונקרא “Zé Do Caixão”. הוא מכיל את הסינגלים המוקדמים, את שירי “Pied Piper of Feedback” ועוד כל מיני דברים שהוקלטו לקריאיישן ולחברת הבת קליידוסקופ. וסלוטר לא ניגן לבד, אלא עם סוג של סופרגרופ המורכבת מדייב מאסקר שהיה ב-Television Personalities, טוני ברבר שהוא הבאסיסט של הבאזקוקס ב-15 השנה האחרונות, פרנק סוויני מה-June Brides ומומחה לגראז' בשם אלק פאלאו (אחד שערך אוספי "נאגטס" וכאלה)

      על גב העטיפה של הדיסק מהגג לא אחר מאשר קים פאולי, שהיה איש רב פעלים בסצינת הרוק הפסיכדלי, הגראז' והרוקנרול של לוס אנג'לס מאז הסיקסטיז. הטקסט הלא ממש קוהרנטי שלו מתחיל במילים "ג'ו פוסטר הוא אלוהים!", ממשיך ב"ג'ו פוסטר הוא מלך הגראז'-פאנק-פופ עשה זאת בעצמך לואו-פיי הבריטי" ובינות לפיסות אינפורמציה ביוגרפית בסיסית משלב משפטים כמו "ג'ו היה שם בדטרויט לפני הווייט סטרייפס... ג'ו הוא איש חזון... ג'ו הוא חזרה לאנרגיות רוקנרול אגדיות... וכשאני רוצה לדעת על טרנד חדש או זקוק להסבר לגבי סצינת המוזיקה הבריטית ג'ו פוסטר הוא האיש הראשון שאני מצלצל אליו!... לג'ו פוסטר יש את שני הדברים: Sound and Vision...".

      ופאולי הוא לא היחיד שמהלל את ג'ו פוסטר על העטיפה. בהתפייטות האסוציאטיבית של אלן מקגי ("פוסטר. איפה אני אתחיל. נמרץ. בעל דיעות עצמאיות. מטורף לא שפוי. אבא. טינאייג'ר. מנטור. אנצקלופדיה מוסיקלית. חבר. משכיל. בעל שיער טוב...") הוא טוען שמעולם לא הבינו את סלוטר ג'ו ועדיין לא מבינים אותו. אולי לא דייקתי בפרטים – נראה לי שאיפושהו במהלך כתיבת ההיסטוריה של סלוטר ג'ו היה מי שדאג לכך – אבל את הפרינציפ הבנתי. את הדיסק אני שומעת השכם וערב וממש לא בא לי להחזיר אותו לעילם (יאללה, בנאדם, תעשה ג'סטה - אתה נוסע לאמריקה, תקנה לך עותק חדש!).

      סלוטר ג'ו, “Zé Do Caixão”
      (Rev-Ola)