אקסטרה-אורדינרי

ר.פ: כן. ב- 1949.

ר.פ: כן. משהו כזה. עזבתי עם אמא שלי ואחותי אחרי שעצרו את אבא שלי, לכאורה על אגירת כלי נשק ותחמושת למה שדמיינתי כהתמוטטות העצבים התשע–עשרה בקובה. זה היה ב- 1956. אחר כך הוא שוחרר, עבר להוואי ומשם המשיך להיות בתנועה אל ומתוך העיר סייגון (מה שהיום מוכר כהו צ'י מין סיטי).

ר.פ: כן. אזור התעלה מייצג כבר הרבה זמן את רעיון האפשרויות הבלתי מוגבלות. השנה, אחת–עשרה שנה אחרי שעזבתי את פנמה, ניסיתי לחזור לפנמה.

ר.פ: כן.

ר.פ: גרתי עם אבא שלי בהונולולו כל הקיץ. Blonde on Blonde. ג'ימי הנדריקס. הדלתות. יש עכשיו מהפכה אסתטית. נדמה שמערכות מעמדיות נעלמות. דברים נפתחים. אני משוכנע שהשחרור יימשך רק זמן קצר. אבא שלי נעשה מעורב בלהכניס לווייטנאם חומר שגורם לנשירת עלים. מישהו רוצה שהג'ונגלים ייעלמו כדי שחיילים אמריקאים יוכלו לראות את האויב. מות הא?פקט, אני חושב שקוראים לזה.

ר.פ: הוא אומר דברים כמו, שהוא מתעניין באור הקשה של המציאות העכשווית. הוא אומר שהמשימה שלו היא להמציא מציאות, לא פיקציה. ככה הוא מדבר. דברים שאנשים אחרים חולמים וכותבים עליהם, הוא ממש עושה. הוא אוהב את וייטנאם. הוא אוהב נשים וייטנאמיות. אני זוכר אותו אומר משהו על זה שהוא עובד עם קבוצה שקוראת לעצמה Team Strang..

ר.פ: התקרבתי לגיל .18 יש לי זכות, על פי חוק, להיות פנמי או אמריקאי או שניהם. לאבא שלי יש עדיין קשרים עם פקידי ממשל בפנמה, וחשבנו שזה יכול להיות חכם, בשביל העתיד, לדאוג לאזרחות כפולה. גורמי הביטחון דרשו ממני לבוא בעצמי. הוא שם אותי על. PBY B-Moth נחתתי בפנמה שלושה ימים לפני יום ההולדת ה–18 שלי. צעדתי בעקבותיו של אבא שלי.

ר.פ: זה היה ממש טפשי. לא היתה לי תמונה שלי בדרכון. איכשהו התמונה שהיתה לי בדרכון נפרדה ונפלה באיזה מקום. אני לא יודע, אני לא יודע איך זה קרה. אני רק יודע שכשפתחתי את הדרכון שלי במכס גיליתי שהיא חסרה. הסוכנים שם פשוט הסתכלו עלי והתחילו לנוד בראשים שלהם.

ר.פ: לא יודע.

ר.פ: חמישה. בשדה התעופה.

ר.פ: ג'יו–ג'יטסו נפשי. זה הכול.

ר.פ: נהייתי אזרח של בריטיש איירווייז.

ר.פ: ביליתי את שלושת השבועות האחרונים על מטוס ג'מבו, חמש פעמים הלוך ושוב מעבר לים הקריבי והאוקיינוס האטלנטי, כי אף מדינה לא מוכנה להכניס אותי.

ר.פ: כן, בריטיש איירווייז הוציאה יותר מ- 13,500 דולר על הטיסות והאוכל שלי. אספתי איזה 20,000 מייל במשך שמונה ימים רצופים של טיסה הלוך ושוב בין לונדון, ג'מייקה, ברמודה ובהאמה.

ר.פ: כן. אף פעם לא היה ברור למה נשלחתי לבהאמה מפנמה. יש לי מחשבות משלי. חשדות משלי. אבל הפקודות של מישהו שמו אותי על המטוס מבהאמה ללונדון, וכשלונדון לא נתנה לי אישור להיכנס, שלחו אותי לקינגסטון, ג'מייקה. ג'מייקה לא אשרה לי להיכנס ושלחה אותי חזרה ללונדון. לונדון שוב החזירה אותי לקינגסטון, שמיד הטיסה אותי חזרה ללונדון. בדרך גם לא אשרו לי כניסה בברמודה. ביום רביעי נחתתי כאן בפעם השלישית והרשו לי להישאר במעצר על קרקע בריטית.

ר.פ: כן, אבל אני לא יודע לכמה זמן. אבא שלי אומר לי שהוא יטוס לכאן בעוד יומיים. דיברתי איתו לפני שלושה לילות. הוא נשמע קליל באופן לא טיפוסי. כמעט משועשע. הוא אמר שהוא כמעט מבין את זה. הוא אמר משהו על זה שהוא רוצה את הפרטים המדויקים, מידע קשה, הכול. אבא שלי אוהב לדעת מה צ'רלי מנסון אכל לארוחת בוקר. זאת הסיבה שאני מדגיש כל דבר.

ר.פ: אני לא בטוח. בהתחלה חשבתי שטיסת החזרה שלי לפנמה היתה גול עצמי. משהו כמו: לא הצליחו לתפוס את אבא שלי אז תפסו את הבן שלו. משהו כזה. אבא שלי הוא מין פושע יצירתי כזה, שמתעורר בבוקר ומחליט לעשות איזושהי פעולה סוטה או אנטי–חברתית, אפילו אם זה רק לבעוט בכלב, נגיד. הוא אומר שהוא עושה את זה כדי לבסס את החופש שלו. מה אני יכול להגיד? יש לו הרבה אויבים.

ר.פ: מה שמעניין אותו זה ליישם את העובדות הפיזיות של הסביבה על בני אדם. מה שהוא מכנה "המהפכה השלישית" .ה"עובדות", הוא אומר, הן הדברים שהגיעו בעקבות הצרכנות של המהפכה הפוסט–תעשייתית.

ר.פ: הוא פולש לחיים של בני אדם עם המוצרים שהם מייצרים.

ר.פ: בדיוק. הוא משתמש בדברים כמו טלוויזיות, שבבים אלקטרוניים, מחשבים, כימיקלים, טייפים, מצלמות. הוא מאוד מפותח באיך לחתור תחת המצב שלך דרך מה שאתה חושב שכבר נמצא בבעלות שלך ומה שאתה חושב שאתה יכול לשלוט בו.

ר.פ: כן, משהו רגיל לגמרי כמו סרט Tri-X. הוא יכול מאוד בקלות לפרק את המוסכמה של קבלת הצילומים שלך בחזרה, באמצעות החדרת אלמנט מהדמיון לצילומים האלה וכך ערעור של מה שציפית שיהיה מציאות יומיומית שגרתית. פתיחת מה שציפית שיהיה תמונות של אהובתך או תמונות של ברביקיו משפחתי עלולה להיגמר במחלה קשה או טראומה. פעם חבר שלו סיפר לי איך הוא תכנן לגרום שירשמו לקסטרו מרשם לסוג מסוים של עדשות מגע שיגרמו לדיסטופיה. תאר לעצמך את קסטרו לובש חולצה וחושב שהחולצה חיה. לפעמים הרעיונות שלו אבסורדיים באופן קיצוני. ממש מצחיקים. חלק מהם נשמעים כמו בדיחה. האי ידיעה מתי להתייחס אליו ברצינות היא חלק מהתוכנית שלו.

ר.פ: זה נכון. הם לא מתייחסים אלי כפשוטו, לפי איך שהדברים נראים. וזה מה שמפתיע אותי. אולי זאת קונספירציה. כלומר, אני יודע שמי שאני זה תאונה אחת גדולה, אבל אף פעם לא חשבתי שגם הם חושבים כך. אבא שלי לימד אותי שעמדת המתבונן עצמה משפיעה על ההתנהגות של אלקטרונים או של החלקיקים האלמנטריים שמתבוננים בהם. ואני מקבל את זה. הזהות שלי היא מקריות של אחת למיליון. אבל באותו הזמן היא לגמרי ממשית. זה פרדוקס שכולנו צריכים לחיות איתו, הוא אומר. אבל אני מתחיל לראות שהמצב שלי הוא יותר מדי אידיאלי בשביל מקריות.

במובן מסוים, המצב שלי בשלושת השבועות האחרונים היה קלאסי. זה נכון. זה משהו שאתה קורא עליו בעיתונים. ואם אצליח למצוא איזשהו היגיון בשבועות האלה באוויר, הם לא ייראו כל כך רנדומליים וחסרי משמעות כמו שנראו לי בהתחלה. זה מה שאני מנסה לעשות עכשיו. למצוא היגיון.

ר.פ: מוגדרוּת–יתר. אני אמור להרגיש מוזר. מעוצבן או משהו כזה. אבל אני לא. אתה יודע, אם אני חושב על המצב שלי, זו רק עוד מציאות של מוסכמות. מה שקורה לי הוא כנראה נורמלי. או יהיה נורמלי בעתיד. זה מבט במה שיהיה, אולי. האנשים שהעלו אותי על הטיסות האלה לא התנהגו כאילו הם מופתעים במיוחד. כנראה שזאת הסיבה שלא הבנתי את זה. אבל אני מתחיל להבין את זה עכשיו. אני מתחיל לתפוס שתחושת הנורמליות היא אולי המסקנה הכי קיצונית מההיפותזה.

ר.פ: משהו כזה.

ר.פ: אבא שלי? הוא היה חותך לה את הפטמות ומאכיל את הדייל באיבר שלו.

ר.פ: אני לא יודע. בריטיש איירוויז הרבה יותר מדי חזקה מכדי לבצע פעולה ממש מרושעת או דוחה מוסרית. פשוט אין לי יכולת לאכוף את עצמי במידה כזו על הסביבה. אני לא חושב שאם אני אהיה מפלצת יכולות להיות לזה השפעות ישירות על בריטיש איירווייז.

ר.פ: אבא שלי הוא פסיכופת. כולם יודעים את זה, או אולי הם לא יודעים, אבל פסיכופתים אף פעם לא יוצאים מהאופנה. זה מה שאני יודע. ואני מתחיל לדעת ששלושת השבועות האחרונים אולי היו מתנת יום הולדת. באהבה מאבא. אתה יודע, מתנת יום הולדת מאבא? ואם זה נכון, אז כנראה שפשוט אצטרך להודות לו בצורה שתהיה ממש משכנעת.