מדרש שם

"אם לומר לך את האמת", אומר לי טוד היינס, הבמאי של "אני לא שם", הסרט החדש והמצוין שעוסק בחייו של בוב דילן בעזרת שישה שחקנים שונים, שמגלמים את התפקיד הראשי, "אני ממש לא חושב שהקונספט כזה מטורף".

עם כל הכבוד להיינס (שביים גם את "הרחק מגן עדן" ואת "ולווט גולדמיין"), אני מוכרח שלא להסכים איתו. הקונספט של "אני לא שם" מטורף לחלוטין, ואף יותר מכך. ונראה לי שגם הוא, שבוחר להגדיר את סרטו במהלך הראיון כ"חלום שנחווה דרך תודעה שנמצאת בדיון עם עצמה", יודע זאת היטב.

"אני לא שם" הוא ניסוי נועז ולגמרי לא קונבנציונאלי, שנועד למזג בין אישיותו של יוצר ענק ואניגמטי לבין גוף העבודה המונומנטאלי שלו. היינס מרתך יחד את האמת, את האגדה, את הדמיון ואת היצירה, ומגיש אוסף של ארכיטיפים אמריקאיים שזורמים כמו תת-מודע ושאמורים להתייחס בדרך זו או אחרת לתחנות משמעותיות בחייו של דילן. כל אלה עטופים באריזה קולנועית מאלפת, מפתיעה ומלאת המצאה, ששואבת את השראתה מהקולנוע של שנות השישים. היינס אינו סבור שצופים שאינם יודעים דבר על חייו של דילן או על יצירתו (או על הקולנוע של שנות השישים, לצורך העניין) עלולים ליהנות פחות מהסרט שלו, אך כשהיתה לי הזדמנות לשבת איתו לשיחה של שעה במהלך פסטיבל הקולנוע של וינה בסתיו האחרון, החלטתי בכל זאת לנסות להבין יחד איתו מה בדיוק הוא ניסה לעשות כאן ומה הצופים התמימים אמורים להבין מכל זה. כך ייחסכו לכם (אולי) כמה גירודים בראש.

ארתור, שמבלה את כל זמן המסך שלו בחדר חקירות עם חבורת חוקרים חסרי פנים, הוא המספר של "אני לא שם". התשובות השנונות שהוא מספק באגביות אירונית לחוקריו משמשות סוג של מסגרת נרטיבית רופפת לסרט, והן מורכבות, ברובן, מהתשובות שדילן העניק לחוקריו במהלך מסיבת העיתונאים הלונדונית המפורסמת ב-65' (שמתועדת ברוקיומנטרי המיתולוגי "Don’t Look Back"). דמותו נועדה לייצג את השפעתו של המשורר הצרפתי הסימבוליסט ארתור רמבו על היצירה של דילן ועל הפרסונה המרדנית שתתפתח בהדרגה ותלווה אותו לאורך כל הקריירה שלו.

"היה לי חשוב מאוד להכניס את רמבו למיקס", מספר היינס. "מתישהו בסיקסטיז הוא חזר לאופנה, אז גם דילן נחשף אליו לראשונה. לא רק לשירה שלו היתה השפעה – אנשים התחברו למה שהוא ייצג. הוא בעצם היה רוק סטאר בן 16, שדחה את הבורגנות מכל וכל, ניהל רומן עם משורר ידוע (פול ורלן; י.ק), ועל הדרך, גם המציא מחדש את השפה. אחר כך גם פאטי סמית וג'ים מוריסון פנו אליו כדי לקבל השראה".

"האפיזודה של וודי נועדה ללכוד את שאיפותיו של דילן הצעיר", מספר היינס, ומזכיר שבצעירותו העריץ דילן את זמר הפולק האגדי וודי גאתרי: "עד כדי כך העריץ, שכשגאתרי חלה ואושפז בבית חולים, הוא אפילו נסע לניו יורק כדי להביא לו פרחים ולשיר לו כמה שירים". ולמה בחר ללהק לתפקיד ילד שחור בן 11 אתם שואלים? "כולם יודעים שבוב דילן אף פעם לא היה ילד שחור", מסביר היינס, "אבל ידעתי שאם אציג את דילן ככה, כילד שחור, יהיה כל כך ברור לצופים שזו המצאה מוחלטת, שהם יצטרכו לשאול את עצמם, 'מה לעזאזל קורה כאן?'".

אפיזודה זו מלווה את וודי הדמיוני בשעה שזה חוצה את אמריקה של סוף שנות החמישים ברכבות משא, אוסף השראה, פוגש טיפוסים צבעוניים ומספר סיפורים גדולים מהחיים (על הרפתקאות בקרקס, על לווייתן שבלע אותו, על כך שהוא הולך להיות גדול יותר מאלביס). בעזרת הגיטרה שלו (שאותה הוא נושא בקייס בלוי שעליו נכתב "This Machine Kills Fascists") וארסנל השירים האמריקאי השורשי שברשותו (שהולך ותופח ככל שהמסע נמשך) הוא לא מתקשה להרשים את הבריות החביבות שנקרות בדרכו. חשוב לציין שאף אחד מהאנשים שאותם הוא פוגש לא נותן לעובדה שהוא רק בן 11 להפריע לאמינות טענותיו.

"כאן למעשה גם מתחיל תהליך ההמצאה העצמית של דילן", אומר היינס, "וזה תהליך שבעצם עדיין לא הסתיים. באפיזודה הזאת אפשר לראות איך בכוח האישיות שלו הוא מצליח לגרום לאנשים להאמין לו. למרות שהוא היה נער יהודי לבן מהמעמד הבינוני ממינסוטה, אף אחד לא פקפק באותנטיות שלו".

כשאנו פוגשים את ג'ק לראשונה, הוא מייצג את דילן בימים של ראשית הצלחתו. אלה אמורים להיות הימים שאחרי "The Freewheelin’ Bob Dylan" ו-"The Times They are A-Changin’", הימים שבהם דילן הפך – מרצונו או שלא מרצונו - לראש החץ של סצינת הפולק שבעבעה בגריניץ' וילג'. "זו התקופה הכנה, התמימה", אומר היינס.

אפיזודה זו סוקרת את קורותיו של ג'ק בפורמט דוקומנטרי, שבא קומפלט עם ראשים מדברים: הוא מוציא שורת אלבומים שלכאורה עוסקים בתקופה הסוערת והמרתקת שבתוכה נכתבו, מנהל רומן עם זמרת פולק א-לה ג'ואן באאז (שאותה מגלמת ג'וליאן מור), ומוצא את עצמו, עד מהרה, מוקף בעדת מעריצים שבולעת בשקיקה את האמיתות הקדושות שניתזות מפיו. אך באופן מפתיע, ובניגוד לכל היגיון, אחרי גל ההתנקשויות שלוקח את האחים קנדי ואת מרטין לותר קינג, מחליט ג'ק לזנוח את מאמיניו ולהפסיק לכתוב שירים על הזמנים שבהם הוא חי. כי מה הטעם?
כשאנו פוגשים את ג'ק שוב, האמת היחידה שניתזת מפיו היא האמת של ישו. זו ההתייחסות של היינס לתקופה המשיחית של דילן, עת התנצר בתחילת שנות השמונים והוציא כמה אלבומי גוספל ("Slow Train Coming", "Saved").

"קייט מאוד-מאוד פחדה", משחזר היינס את תגובתה של בלאנשט כאשר הציע לה לגלם את דילן מודל 66' בסרט שלו, "ואם לומר את האמת, גם אני מאוד פחדתי. אבל אני מניח שלפעמים טוב לפחד. כשאתה לוקח סיכון, אתה יכול להתרסק, אבל מצד שני, זה גם בדיוק המקום שבו מתרחשות הפתעות. זה המקום שבו מתגלים דברים חדשים ומעניינים. ברצינות, הדברים האלה עוזרים לי להישאר צעיר! אבל היה לי ברור שאני רוצה שאשה תגלם אותו. יש משהו אנדרוגיני בדרך שבה דילן זז בתקופה הזאת, בדרך שבה הוא מתנהל ומדבר – הוא ממש יצור מוזר, לא היה דבר כזה בתרבות הפופולרית לפניו".

דמותו של ג'וד מייצגת את דילן בתקופה הכי סוערת, הכי מסוממת והכי מפורסמת שלו. בתחילתה הוא מזעזע את מעריציו האדוקים עם ההחלטה לזנוח את שירי הפולק האקוסטיים שהקנו לו את תהילתו לטובת שירי רוק מחושמלים (כדי להמחיש את הקיצוניות שבהחלטה, מראה היינס בסצינה זו כיצד ג'וד ולהקתו עולים לבמה וקוצרים את הקהל עם מכונות ירייה), ובסופה, גופו קורס מתשישות. אלה השנים של "Blonde on Blonde", של "Highway 61 Revisited", של ההופעה באלברט הול (שבה צועק הקהל בוז), של "Don’t Look Back", ובמהלך האפיזודה הזאת (שמעוצבת כולה כמחווה ל-"½8" של פליני) ג'וד מעביר את הזמן בהתגוששות עם התקשורת (ובמיוחד עם מיסטר ג'ונס, גיבור השיר "The Ballad of the Thin Man"), בפלרטוט עם נערות הזוהר של התקופה (ובמיוחד עם מישל ויליאמס, שאמורה להיות אידי סדג'וויק), ובאמירת הרבה שטויות שנשמעות ממש טוב.

"באותה תקופה, כולם בניו יורק עשו ספיד", מסביר היינס, "והיו נורא רזים, והיה משהו קולי בלהראות קצת גיי, סטייל וורהול והפקטורי שלו. למרות שזה היה פחות בולט במחנה של דילן, אני חושב שדילן הבין את זה. בראיונות שהוא נתן באותה תקופה הוא מתייחס קצת למגדר, הוא מספר שעבד כזונה ממין זכר כשהגיע לניו יורק, והוא גם היה חבר קרוב של אלן גינסברג באותה תקופה – אז ממש לא היתה לו בעיה עם הומואים. מצד שני, הוא אמר לא מעט דברים הומופוביים ונוראיים אחר כך, כשהיה נוצרי, אז לך תדע".

רובי הוא שחקן צעיר שמגלם את ג'ק בגרסה הקולנועית של חייו, שנעשית ב-65', והופך בעקבות כך לכוכב. לא עובר זמן רב עד שהוא פוגש את קלייר (שרלוט גינסבורג), אמנית צרפתייה יפהפייה, ומתאהב בה נואשות.

האפיזודה הזו, שמלווה את מערכת היחסים המתמשכת של רובי וקלייר, מאפשרת להיינס לדמיין את חייו הפרטיים של דילן ואת חיי המשפחה והאהבה שלו. רוב ההשראה לאפיזודה נשאבה מהשירים הרומנטיים המוקדמים שדילן כתב לחברתו סוזי רוטולו, משירי האהבה והגירושים שכתב על שרה לאונדס (ב"Blonde on Blonde" ו-"Blood on the Tracks"), וממלחמת וייטנאם. על הדמות הזאת לא היה להיינס הרבה מה להגיד (חוץ מלספר שלדג'ר חווה התקף פאניקה באמצע הצילומים, כשחשב מה יקרה אם דילן יתאכזב ממנו).

"בילי הוא בעצם דמות שיצאה מאחד השירים של דילן", מנסה היינס לבאר מה הדמות של ריצ'רד גיר – הדמות המבלבלת ביותר בסרט, לדעת רבים - עושה בסרט הזה. "הוא הרוכב ב'All Along the Watchtower', הוא האיש במעיל השחור הארוך. הוא לא באמת בילי הנער. הוא ארכיטיפ אמריקאי".

בילי הארכיטיפ מתגורר בעיירת ספר שלווה בתחילת המאה שעברה, מוקף בטבע הפראי והלא נגוע ובלא מעט טיפוסים הזויים ומשונים שברחו, כמוהו, מתוך שיר דילני זה או אחר. שיא הסיפור שלו הוא עימות בלתי נמנע בין בילי לנמסיס שלו, פאט גארט, שמגיע לעיירה כדי להביא את בשורת המודרניות.

"אחרי תאונת האופנוע שלו ב-67'", שם היינס את הדברים בקונטקסט היסטורי, "דילן התנתק מהכל ועבר לגור בוודסטוק. הוא ויתר על העולם המודרני ועל מקומו בתרבות הנגד שעזר ליצור, ואת הצד הזה מבטאת דמותו של בילי".

במהלך שהותו בוודסטוק דילן אמנם החלים וגידל משפחה, אך הוא לא הפסיק להיות פרודוקטיבי. מדי פעם הוא ירד למרתף כדי להקליט כמה שירים עם להקתו, והשירים האלה הפכו ל-"Basement Tapes" (אלבום כפול שהקליט עם The Band). אחר כך הגיעו גם "John Wesley Harding", ו"Nashville Skyline" (תקליט קאנטרי שבו התארח ג'וני קאש). "האלבומים האלה היו שונים לחלוטין מאלה שבאו לפניהם. הם היו מסתוריים, סתומים ולא צפויים. הם שאבו את ההשפעות שלהם מהתנ"ך, מהאדמה ומהפולקלור, והם ביטאו סלידה עצומה לכאן ולעכשיו", אומר היינס. "תראה איך הוא נראה באותה תקופה – כאילו יצא מהמאה שעברה". באותן שנים דילן גם גילם תפקיד משנה ב"פאט גארט ובילי הנער" של סם פקינפה. הוא רצה לגלם את התפקיד הראשי ("הייתי בילי הנער בגלגול הקודם!", הוא צעק על פקינפה).
"אבל", חשוב להיינס להבהיר, "בילי הוא בעצם צד של בוב שמלווה אותו מאז. אני חושב שהוא אף פעם לא באמת חזר אלינו אחרי אותה תאונת אופנוע. הוא תמיד נשאר פורע החוק המתבודד. ואם תשמע את תוכנית הרדיו שהוא עושה עכשיו, או אם תראה אותו מופיע, אפשר לראות שהוא עדיין הקאובוי הזה, שהולך בו בזמן קדימה ואחורה בזמן. הוא עם רגל אחת בעתיד, ורגל אחת בעבר. בגלל זה בילי גם עולה על הרכבת בסוף הסרט. כי ככה התחלנו את המסע, עם וודי על הרכבת, והמעגל נמשך".
"אני יודע שבילי הוא הדמות שהצופים הכי פחות מבינים", מנסה היינס לסכם את העניין, "אבל אתה יודע מה? זה בסדר. אני לא מבין כל מילה בשירים של דילן. אז מה? זה לא מונע ממני לאהוב אותם כל כך".