נאמנות נמוכה

רק אל תשאלו את שרון אריאלי איך היתה שנה שלו. סיכום אחרון בהחלט של כל סיכומי המוזיקה שנעשו ל-2007

שרון אריאלי
04/01/2008

1. במהלך השנים למדתי לתעב את מה שאמור להיות התנ"ך של האנדרגראונד: הספר והסרט "נאמנות גבוהה". קורותיו של אותו רוב, בעל חנות תקליטים נודניק, ושני עובדיו השלומיאלים בדרכם אל הגאולה הרגשית, הוא לא רק סיפור שנוגד את כל החוקי האלטרנטיבה (כן, כולם מתאהבים בסוף בנפש התאומה וחובבת הבל וסבסטיאן שלהם, ברור), הוא גם עורר בי גועל כלפי אותן "רשימות", שהן המקבילה המוזיקלית להימורים ב"באטים" לא חוקיים. בשלב מסוים הוא אפילו מכתיר את התקופה שבה היה הכי כיף להיות מבקר מוזיקה. נראה שיש באובססיית הפירוק לגורמים של גיבור הסיפור מעין מחווה יפה לחילופי הדורות של האינטרנט: הטופ-5 של רוב היו כה לא ברורות לו, וזה עוד בטרם הכיר את אופציית ההורדות. מעניין איך הייתה נראית הרשימה שלו ב-2007. הוא בטח היה טוען שזו שנה רעה במיוחד למוזיקה, שרובה אפילו לא נשמעת בדיסקים, ובטח לא בויניל.

עוד בוואלה!

בין תל אביב לאיביזה: המסעדה שהחזירה את הטאפאס לחיים

בשיתוף zap rest

אוסף של דורון מזר

2. אני מקשיב ממש עכשיו לאלבום שיצא ב-2007, נדמה לי שבתחילתה. לא הקשבתי לו ארבעה חודשים בערך, כי הוא נקבר בערימות התודעה של השפע האינסופי שבורכנו בו. מבחינתי, הוא יכול היה לצאת ב-2006, ולא באמת הייתי מרגיש את ההבדל, כי הוא כתוב מצוין, ויש בו שירים שהאירו לי הרבה בקרים בשנה האפורה הזו. הוא לא שינה לי את החיים, והוא בוודאי לא המציא שפה חדשה לדבר בה. בביקורות סוף השנה סביר להניח שאמצא אותו במקומות שמעלים אבק שלא ירד גם בפסח. רוב בוודאי היה אומר שביחס לבכורה של הוולווט אנדרגראונד, מדובר באוסף של דורון מזר. אבל בלוק פארטי מבצעים את "Waiting On The 7/18", וקלה אוקרק'ה, אכול השפלה ושנאה עצמית כמעט באותה מידה שבה הוא תאב חיים, הוא רק אחד מאלו שמוכיחים שמוזיקה חייבת להיות תלושה ממספרים וקטלוגים, ועסוקה בעיקר: הרגש.

כולם יודעים איפה קבורות המסקנות

3. מעבר לדיון המספרי, מבקרי מוזיקה מנסים להגיע למסקנה החותכת: "האם 2007 הייתה שנה טובה למוזיקה?", "האם נוצרה בה מוזיקה טובה יותר מאשר בשנת 2006?". הניסיון לרבע את המעגל שנקרא "אמנות", זר במיוחד למוזיקה; ביום שבו נפלו חומות החשיפה והפער בין ישראל ליפן צומצם לכביש וירטואלי מהיר, המוזיקה הטובה נמצאת שם, רק שאנחנו עוד לא גילינו אותה. היא אמנם מביאה אותנו למרדף חסר תוחלת אחרי קצה יכולת הדחיסה האנושית, אבל היא שם, כל הזמן, 7 ימים בשבוע, 24 שעות בשנה, והיא לא מבדילה בין דצמבר לדצמבר. בנוסף לכך, קשה לחשוב על זן אמנותי נוסף למוזיקה, שמתהדר בתהליכים ארוכי טווח בכל מובן (טקסט, לחן, הפקה וכו'): המוזיקה של 2007 היא אולי נקודת הפתיחה ל-22 זרמים שונים, שעוד לא נולדו המבקרים שידעו לאיית אותם.

ייתכן והאלבום של "Menomena", שאפילו לא נכנס לסיכום של קול הקמפוס "האלטרנטיבית", הוא קריאת כיוון מרכזית לתכונות הנדרשות מלהקת רוק מבריקה באמת, ואולי לא: עצם הניסיון לחתום את המסקנות בהיעדר פרספקטיבה, משטיח את המוזיקה למסקנות נוסח דו"ח מבקר המדינה. וכולנו יודעים איפה הן קבורות רוב הזמן.

עושים סדר בכאוס

4. רוב סיכומי דצמבר שניתכו מכל עבר ובכל צורה אפשרית, ינסו לתת לכם הרגשה שאתם צופים ב"נאמנות גבוהה", עושים סדר בכאוס המוזיקלי שהשתלט על חייכם, כשאתם מצוידים בחכה שלא יודעת להבדיל בין לוויתן לנעל קרועה. מבעד לדירוגים והניסיון לקבוע "האם 2007 הייתה טובה למוזיקה", אי אפשר לדעת איפה היית בפעם הראשונה כששמעת את האלבום של ת'רסטון מור. בסוף הסיפור של "נאמנות גבוהה", רוב זוכה בנערה לאחר שהוא מפסיק למספר וחוזר להיות DJ: רק בנקודה שבה המוזיקה בחייו עזבה את הדיבור היבש וחזרה למקום שבו היא חיה ורוטטת, הגיבור הכה מעצבן הזה זוכה בקתרזיס. בכתיבה כמו בתיקלוט, 2007 תימדד, אם בכלל, לאורך שנים ובזכות החיוניות של המוזיקה שבה, ולמרות אלו שהתעקשו להכניס אותה לתבניות. לכן, 2007 לא יכולה להיות שנה רעה למוזיקה, או טובה: פשוט אין מושג כזה.

  • סיכום 2007

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully