שתישאר יאיר לנצח

הרבה תכתובות ס.מ.ס רצו בזמן מהדורה הראשונה שהגיש יאיר לפיד במסגרת "אולפן שישי". רובן ככולן העדיפו להתעלם מהעובדה שמדובר במהדורה ראשונה בלבד, וסנטו בו ללא רחם. בעוד בקרב הציבור הפופולאריות של לפיד - המגדיר החדש של הישראליות והקונצנזוס - רק גואה (מה שמשרת את ההנחה המיברגית שזהו המרוץ המחושב ביותר לראשות הממשלה)- בברנז'ה הוא מעורר בעיקר אנטגוניזם, עם יכולת מופלאה ללחוץ אצל כל אחד על כפתורי גועל שונים. ישנן שתי סיבות עיקריות לתחושת הקבס שעולה בחלל הבטן עת מגיח פרצופו מן המסך (לא לחינם הוא הפך למטרה הנייחת והמאוד מוצלחת של "אפעס"). הראשונה היא מקצועית; שביעות הרצון העצמי, הזחיחות, החנפנות, הצדקנות, הפטרונות וההתנשאות שנודפות ממנו כמו הבל פה של סוס גוסס. השנייה היא, כמובן, קנאה. הרי באיזושהי ספרה לא ברורה, יאיר לפיד ואני קולגות. אלא שעל כל טור שלו הוא מרוויח את המשכורת השנתית שלי, כולל ביטוח מנהלים, סלולארי והוצ' נסיעות; את הסכום שאני ארוויח בשארית החיים שלי הוא כבר גזר במקדמה שקיבל משרי אריסון. הוא עצמו בוודאי היה מנסח זאת כך – בניגוד לאח הגדול של ג'ורג' אורוול, אצל אלדוס האקסלי הרוע המוחלט מגיע בתחפושת של מושיע; כמי שהבחירה בו היא הדבר הנכון לעשות.

התמונה הראשונה שלו, ללא ג'ל ועם שיער שהזכיר במהירות ההלבנה שלו מאז היה בפעם האחרונה על המרקע את אבא של לורה פאלמר, גרמה להתקף צחוק בלתי נשלט. לא שמשהו השתנה במבט הזולנדרי של לפיד, משהו בין "לה טיגרה" ל"בלו סטיל" (את "מגנום" הוא בטח שומר ליום שבו ישחררו את גלעד שליט), אבל הקונטקסט של המהדורה של המדורה, "אולפן שישי", תכנית הדגל של חברת החדשות, היה הזרה שגם בטקסטים של גבריאל גרסיה מרקס, בוב דילן וריימונד צ'נדלר – פייבוריטים לפידיים קלאסיים – נדיר למצוא. במיוחד צרם הדיסוננס בין איך שישראל מצטיירת בטורים של לפיד, לעומת הכתבה הראשונה (והמצוינת, אגב) של עמית סגל על איך החלטות ממשלה אינן מבוצעות.

האולפן עצמו נראה קצת עצוב, כאילו כל הפרשנים - חוץ מאהוד יערי, שהיה לו משהו נורא מפחיד לומר על החמאס – עשו לו זובור והחליטו לברוח עם אהרל'ה. אבל ללפיד זה לא הפריע, והוא עשה את מה שהוא עושה הכי טוב – רכן ופלירטט עם מי שמולו – לילך סונין, אהוד יערי וארז רותם, מה זה משנה בכלל - כשהוא מסגיר את הכרטיסיות – כרטיסיות! – שבידיו, כמו רוצה לומר "תשכחו מכל מה שהכרתם, אבאל'ה עכשיו עיתונאי". מביכה עד כי הסמקה היתה הקריינות בטון היאיר לפידי המוכר. הרי זה לא שלפיד לא יודע לקריין, הוא פשוט בוחר להנחות את "שרים בכיכר" גם ביום שישי בערב בערוץ 2. בשלב מסוים הועלתה ההשערה שאם מיקי גבע הנחה השבוע במקום גיא זוהר, אולי מריאנו אידלמן מחליף את לפיד. על הדרך הוא גם קרא לבריטני ספירס טיפשה, ואי אפשר שלא היה לחשוב מה היה אומר לה לו היתה מגיעה אליו לאולפן (ש:"מה ישראלי בעיניך?" ת: "הקרחת של נינט").

השיא האמיתי של המהדורה היה כתבתו של לפיד עצמו על אריאל שרון, בסגנון הכתבות שמופיעות מדי שנה לקראת יום השנה להירצחו של יצחק רבין. עזבו את הקלישאות של מרית דנון והכלבה גולדה, הגעגועים שחש לפיד לאחד מראשי הממשלה השנויים במחלוקת היו כאן אי פעם, לא היו עוברים את ועדת האתיקה של הטלוויזיה הסובייטית ביום מותו של סטאלין, כולל ההומאז' העצמי שבו הזכיר לנו לפיד מי ראיין את סבאל'ה אריק (ש: "על מה אתה מתחרט?" ת: "על סברה ושתילה" – מתוך הראיון שלא היה) כשברקע שלום חנוך (אגב, שלום, זו עילה לתביעה). במקום כתבה חדשותית, שתבחן את הקדנציה של שרון בפרמטרים שהם יותר מדידים וקריטיים מהגעגועים של עומרי, גלעד והכבשים, זכינו לכתבת חנופה מבחילה.

כאן נשאלת השאלה האם זהו הערך המוסף שמביא איתו לפיד ל"אולפן שישי". הכתבות, מלבד שלו, היו בסך הכל בסדר (על אף שלא היה קורה לארז רותם כלום לו פעם אחת היה שואל שאלה מעניינת כמו "האם את מפחדת שהאחים אבוטבול יבואו לרצוח אותך?", אבל אחרי הראיון שלו עם קצב באמת שאף אחד כבר לא מצפה), ולפיד ענב עניבה ולא לבש שחורים, אבל זו לא סיבה לזפזפ מדרוקר ושלח. הפחד, שמא אט-אט ייעלמו כל המוטיבים העיתונאיים והנשכניים מ"אולפן שישי", ויותירו את שארית זמן האוויר לעוד כתבות תדמית על חוות השיקמים – פחד שקונן בי עם הידיעה על מינויו של לפיד – גדול היום מתמיד. אם זה לא מספיק, אחריו גם מגיע כל שבוע אבי קושניר.