פרק ראשון

לא יפה להציץ על שכנים, אבל אי-אפשר לא לשמוע שמשהו מתרחש אצל הדוקטורים ממול. כבר יותר מחודש מאז ששלומי ואני עברנו לכאן. שתי דירות בקומה ודווקא עליהם נפלתי.
היא עם הקארה המחומצן ומשקפי שמש, בקושי עונה שלום, למרות שניגשתי להציג את עצמי. איזו קבלת פנים קרירה. הפועלים של ההעברה סידרו הכול, ראו שאני לבד, אבל זוג הדוקטורים הלכו ובאו כל היום, מלכסנים מבט אל החבילות שבפינה כאילו שאני לא רואה. היא אפילו לא הופתעה כשניגשתי אליה, אמרה נעים מאוד, חיוך קטן של נימוס וסגרה את הדלת.

עכשיו הדירה כבר מסודרת. אני יכולה לשבת בשקט עם הסדרה שלי. איך שאני אוהבת את סולה. כולם התנכלו לה, ההורים שלה מתו, היא נושלה על-ידי הדוד שלה שעכשיו היא משמשת עוזרת של אשתו. את החבר שלה הרחיקו, סיפרו לו שהיא מתה, והוא, בלי לברר, נסע ללמוד בעיר מרוחקת כדי להתגבר על צערו. רק הצוענייה שבשוק מגלה לה תמורת תבשיל שהוא מתגעגע, שאם תחסוך מספיק כסף ותגיע אליו יעזוב את חברתו הנוכחית. אבל סולה חסרת אונים וחוששת, מבקשת סימנים. ככה בפרקים האחרונים. הצוענייה שלחה אליה מישהו מהשוק כדי לבשר לה שבעוד ארבעה ימים ייפול הדוד שוב למשכב ויבקש מהעורך-דין שלו לשנות את צוואתו למענה בגלל קנאה לאשתו שעסוקה עם המאהבים במקום לטפל בו.

בפרק האחרון מלווה העורך-דין את סולה אל מיטת הדוד המבקש את מחילתה, אולי תהיה לו רפואה. צדקה הצוענייה.

אבל אם היא מגדת עתידות כל-כך מוכשרת, למה היא מוכרת את מה שיש לה להגיד בשוק, באותה שמלה יום-יום?

אני יודעת שהסדרה הזאת היא לא יותר מניקוי ראש לפני עבודות הבית. זמן השידור קרוב לשעה שבה אני חוזרת הביתה. לפעמים אני מאחרת, אבל יש שידורים חוזרים ויש לי חברה שמקליטה אם אני מבקשת. כולם יודעים שזה חשוב לי. הצוענייה הזאת תמיד מרתקת אותי. כמו המקובלים והאסטרולוגים והנומרולוגים ואלו שפותחות בקפה ופורשות קלפים אצלנו. יש כאלה שטוענים שמדובר במדע. הלוואי שהייתי פוגשת מישהו שהיה מראה לי את העתיד, רואה אותו במקומי, בשבילי, ומשכנע אותי שמה שהוא רואה נכון ובטוח.

אני מגיעה הביתה ופותחת טלוויזיה, אבל קשה לי להתרכז. כבר יומיים אני שומעת צעקות ובכי. היא צועקת עליו והוא עליה, והבת צועקת על שניהם שיפסיקו. שבת בבוקר, כמעט יכולתי להיות מרוצה מהמעבר. לפני זה החלטתי ששלומי יגדל בסביבה טובה. רק אחרי המעבר תקפה אותי הרגשת הזרות, כמו פעם. בת יחידה להורים שהגיעו מרומניה ופתחו מכולת שהתפתחה למינימרקט משגשג. עובדה שיש לי דירה שמהגרוש שלי לא הייתי מקבלת.
ההורים שלי שכנעו אותי להתחתן עם דויד ולוותר על הצבא. דויד לחץ שנתחתן, אבל מיד אחרי החתונה הפך לרודן. ההורים שלי קלטו מיד את גודל הטעות והציעו לי להתגרש אפילו ששלומי כבר נולד. רק אחרי הבגידה הרביעית - עוד פעם מישהי שפגש בבר - החלטתי לעזוב ולעבור לתל-אביב. גם כאן יש טיפוסים קשים, אבל אני נחשבת מזכירה טובה. יודעת לתמרן, יודעת לסנן בזמן.

שבת בבוקר, הכול שקט. בגלל זה שומעים הכול. החלון בחדר של שלומי פונה אליהם. הוא ישן ולא יקטר שאני פולשת. גם הוא בינתיים לא הרוויח מהמעבר. אין כאן ילדים בגילו. עמדתי ליד החלון, היא בכתה, בכי שקט אבל היה לי נדמה שאני שומעת את היבבות החנוקות, ואז היא הפסיקה. איך העזת לרמות אותי, היא צועקת, דורשת שיסביר לפני שהוא מסתלק, משאיר את הבית הפוך - ניירות, ספרים, בגדים, מעילים לניקוי ומניקוי.

הוא ענה משהו. לא הבנתי אם הוא מצטער על הפחד שלו לדבר א?תה קודם או שהוא מעליב אותה. היא הלכה מעוצבנת לחדר אחר. נשענתי על השידה וחיכיתי. דיברו משהו על שבתון. שנה חופש. ככה זה אצל הדוקטורים, עושים חיים.

לשבתון הוא כנראה ייסע לבד, למרות שתכננו לנסוע יחד, בשנה הבאה, כדי שהבת שלהם תסיים בינתיים את הבחינות. אולי אחרי שהוא ייסע, כשתישאר לבד - יתפנה לה זמן גם בשבילי.

זהו. הגענו לגיל ארבעים ומאיר החליט לעזוב. חיכה להזדמנות בלי לתת רמז, טרח אפילו להסתיר את כוונותיו כשדיברנו על אפשרות של דחיית השבתון לשנה הבאה. הרי שנינו החלטנו לדחות אותו.

גם עכשיו, אף מילה על גירושים, אבל שנה שלמה הוא ארגן לו בסתר שבתון לבד - חופשי לחייו, אני בטוחה שיבגוד בי.
תמיד רק דמיינו איך יהיה כשנבגוד. עשינו את זה כשחברים שלנו נפרדו וחזרו ונפרדו והתגרשו. אני צעירה ממאיר בשנתיים. לפני שהתחתנו היו לשנינו התלבטויות, אבל כשהחבר הקודם שלי התחיל להתקשר ונשף בעורפו של מאיר, הוא הפעיל את כושר השכנוע שלו וגם גייס לצדו את ההורים שלי. הם אכן התגייסו במלוא המרץ, ובמיוחד לאחר הלידה של גיא.

מאז אותה שבת, כשהטלפון של מיכה ראש המחלקה שלו קטע את מנוחת השבת שלנו, הכול אצלנו השתבש.
מה הוא חושב לעצמו, פרופסור נכבד לסטטיסטיקה, שאין לו שום אחריות? אפילו לא נותן לדנה לסיים את הבגרויות בשקט.

הבוקר הגעתי א?תה למעלית, משקפי שמש בתוך הבניין, רציתי להגיד לה משהו אבל היא בקושי אמרה שלום. אמרתי כאילו לעצמי ששכחתי משהו וחזרתי לדירה. אחר-כך ראיתי שזרקה את האשפה ונכנסה למכונית. הוא ירד אחריה ונסע. עליו לא רואים כלום. לבש חולצה משובצת, נראה קצת כמו סטודנט. אתמול הוא דפק על הדלת דווקא באמצע "סולה". הייתי לבושה בחלוק הישן. יש לו משימה אחרונה של ועד הבית. פתחתי קצת את השרשרת.

הוא עמד שם, טיפוס אפור. אמרתי שאני אכנס אליהם אחר-כך, אבל הוא אמר שאשים את הצ'ק בתיבת הדואר. חס וחלילה שלא אכנס אליהם הביתה. מגעיל. אפילו טיפוסים כמוהו מסתובבים אצלנו במשרד. כולם צריכים עורכי-דין. כאלה שנראים שמורים, הכרס שלהם מוסתרת, מתחנפים למזכירה, מדברים בשקט. את התשלום הראשון משלמים בזמן, ואז אם דברים לא מסתדרים הם מתהפכים.

אחרי שנסעו ירדתי במהירות, גם לי יש עבודה. כל המעלית היתה שלי. האיש שמטאטא את הרחוב עמד כרגיל בפתח הבניין, נשען על המטאטא וחייך אלי. החזרתי חיוך ידידותי שעודד אותו להתחיל לדבר.

"איזה אנשים לא מדברים יש כאן," אמר בקול רם והתחיל לנענע את המטאטא כאילו שהוא עובד. חייכתי אליו את החיוך המזויף, אין בר?רה, והתחמקתי למכונית.

"חכי, חכי," יש לו מבטא רוסי לא ברור. אולי הוא לא כל-כך מסכן כמו שהוא נראה. רזה נורא, עם שיניים בלי רצף שמיד תופסות את העין. אחת שחורה ושתיים מזהב. כבר התעכבתי מספיק להיום, אמרתי שבפעם אחרת. הוא מיהר אחרי למכונית, לא ויתר, אמר שיש לו רב בדרום העיר שעושה נפלאות ומרפא בעיות של לב. "לכולם יש בעיות," אמר ושוב חייך והזהב נצץ לו מהפה. פחדתי ששם עין על המכונית שלי. אולי צודקים הסנובים. נכנסתי למכונית. "יז'ו, תחפשי את יז'ו," צעק אחרי. ניסה לחדור עם הקול שלו דרך זכוכית החלון. עשיתי תנועה מנומסת עם הסנטר ויצאתי לכביש. הוא המשיך לעמוד עם המטאטא, נראה מרוצה, לפחות אל מישהו אחד בבניין הצליח לדבר.

ראיתי שהם לא יודעים. חשבתי שהסיפור כבר מתגלגל במסדרונות. הרי כמה זמן אפשר להסתיר שבתון ועוד כזה כמו שמאיר סידר לעצמו.

מירי מצאה פעם הזדמנות להגיד שרק יולי ומאיר לא ייפרדו לעולם. התכופפתי לסדר את הסנדל שלא יראו את הפנים שלי.
אחרי הישיבה הבוקר עדכנתי את אבי, ראש החוג. פניו הטרודות התרככו מיד. הוא הרים גבה ומצא כדרכו מה לומר. "אז מה, מאיר החליט להתאוורר?"
"הגיע תורו," עניתי ביובש המצופה. אבי ידוע כציניקן של המחלקה, נשוי פעם שלישית.
"את בסדר?" שאל. יש בו מידה כלשהי של רגישות. אולי הוא ימצא לי באיזה יום כנס של אנתרופולוגים משועממים. העניין הוא שהוא בונה על זה שאחליף אותו לכמה חודשים. לא היה לי כוח לשיחת נפש עם דני, דוקטורנט בן גילי שעובד א?תי על הבדלי ההשקפות בין גברים ונשים בני עדות וגזעים שונים. בן ארבעים ורווק, קצת מאוהב בי, רומז פה ושם, אבל משאיר את עצמו תמיד כמעין טאבו, גם אם הייתי חושבת עליו כעל אפשרות. מיהרתי לקפה עם רמי. איש עדין ומבין, אבל שיחות נפש התנהלו בינינו רק עליו כשהתגרש לפני שנתיים. טען אז שאשתו קרה כמו קרח. רק בסוף ההפסקה, כשכבר עמדנו לקום, סיפרתי לו. העיניים שלי מיד דמעו. הוצאתי את המשקפיים. רמי רכן לעברי לחבק אותי, אבל נעצר וליטף לי את כף היד שאחזה מבלי משים בקצה השולחן. לא ידעתי מה להגיד ולא התחשק לי לבכות שם, א?תו, בקפיטריה. מיהרתי הביתה, אולי מאיר חזר.

דווקא בימים האחרונים הוא קפץ הביתה בצהריים, היו לו סידורים. היום רק המזוודה הגדולה פתוחה במרפסת לאוורור. בן-אדם יסודי. ער?מת הסוודרים כבר מונחת בצד בחדר העבודה שלו. פתחתי את המקפיא והוצאתי משהו להפשרה אחרי השבת הזאת שלא הכנתי כלום. ניסיתי לשכוח מהמזוודה, אולי הוא עוד יתחרט.
שמעתי שהדלת נפתחת, הלב דפק. כמו ילדה, חיכיתי שייכנס. דנה הופיעה בפתח והסתכלה עלי. קראתי לה לחיבוק, היא שאלה מה נשמע, נראה שהיתה זקוקה לסימן הרגעה. התנצלתי על אתמול, אמרתי שתשתדל לא לקחת ללב. נראה היה שגם היא התאמצה עוד קודם לעודד את עצמה, אמרה שאבא הבטיח לה שבפסח יבוא.

העוף בתנור כבר מפיץ ריח נעים. ירדתי עם הפח ושוב השכנה החדשה מציצה כאילו הייתי משימת הכיבוש שלה. היא ירדה אחרי וכבר היתה ליד המעלית עם שלל ניירת הדואר. אמרתי שלום וחייכתי חיוך רפה. מה יכולתי להגיד לה. היא חיכתה, החזיקה את המעלית.
"תראי את המטאטא הזה, הוא מתכוון להביא לכאן אוהל," מצאה נושא לשיחה. סיפרה שהיום הוא נדבק אליה, מחפש לעצמו קליינטים. מעניין איך הם קלטו אחד את השני, שניהם חדשים כאן.
קומה שמונה. הגענו. נתתי לה לצאת לפני, שלא תלך אחרי, לא עכשיו. אולי מאיר בכל זאת יגיע.

עכשיו לפחות אמרה שלום. לא ציפיתי שתחזור מוקדם כל-כך. גם שלמה התקשר לעבודה, אחרי שנעלם לכל השבת. הוא מעסיק עובדים זרים והיו לו שאלות, ביקש שאבדוק בשבילו. מה אני מחפשת אצל הנצלן הזה. בסוף עוד באמת אלך לרב של המטאטא, כבר הייתי אצל שתיים. אחת אמרה שכדאי לי להתגרש מדויד, שהוא לא ישתנה. השנייה אמרה שהכול תלוי בי ושבכל מקרה אסתדר יפה. ארבע שנים עברו מאז ועוד לא הכרתי אפילו אחד רציני, מישהו כזה שנשאר. אולי הבעיה היא בי. חני מהעבודה הלכה לשיחות אצל מטפלת פסיכולוגית ואחרי שנה וחצי היא יוצאת עם מישהו שלא בא רק לשחק. דווקא ניסיתי כמה פגישות בתקופה שלפני הגירושים, בלי שדויד ידע, אבל היא ישבה ושתקה שלוש פגישות, אז עזבתי. בשביל לדבר עם עצמי, להרגיש לבד, אני לא צריכה מישהו מולי - ועוד בתשלום לא קטן.

לפעמים אני חושבת על סולה. היא לא מפסיקה לסבול. עד שהדוד שלה החליט להכיר בה, האהוב כבר נסע עם מישהי אחרת ואפילו חשב להתחתן א?תה. אני באמת לא יודעת מה לרצות בשבילה.

הריח מהמטבח נותן תחושה של בית, המזוודה נראית כל-כך לא במקומה. דנה יצאה מהחדר שלה.
"אבא לא בא?" ממתי היא מתעניינת. אמרתי שכנראה התעכב. חשבתי שהפעם אתאפק, שלא אטלפן אליו לשאול אם לחכות לו. הוא יחשוב שאני רודפת אחריו, ועוד בגלל עוף בתנור. ערכתי לשתינו שולחן וישבנו לאכול.
"אמא, כרסמת את כל העצם," היא בוחנת אותי. שאלתי אותה על הלימודים, אבל היא אמרה שזה לא חשוב עכשיו, כבר סוף השנה וממילא הראש שלה לא שם. גיא אפילו עוד לא יודע. מאיר התעקש שהוא יספר לו. בינתיים לא נוצר ביניהם שום קשר. ספק אם דנה ואני נצליח להתאפק.

נשארתי לעבוד בבית. התאמצתי להתרכז מול ערמת הסוודרים שלכדה את עיני, משתקת. מתישהו לפנות ערב מאיר נכנס כשהייתי במקלחת. אמרתי שהשארתי אוכל. אמר שהוא רק מחליף חולצה ויוצא לפגוש מישהו שחזר עכשיו משבתון. כבר לא חייב לומר עם מי בדיוק הוא נפגש, מתי יחזור. לא שקודם היה חייב, אבל היה אומר. יצאתי מהאמבטיה. איך התבזבזו להם השמנים הריחניים. הכנסתי למקרר את חלקי העוף שנראו מכו?וצים ועגומים. לא נותרו לנו הרבה ימים. כל יום יהיו יותר ויותר סידורים. ולמה בכלל אני מאמינה לו, אולי הלך לפגוש מישהי. מאיר הרי התגלה עם השנים כחלקלק בניסוחיו.

ראיתי שהוא יורד כשחזרתי מהחוג של שלומי. הסתכל עלי כאילו אני מוכרת ולא זיהה. הראש שלו בהחלט במקום אחר. שקט שם, אפילו טלוויזיה לא שומעים. רק אור חיוור באחד החדרים. אות חיים. גם את הבכי שלה לא שומעים. אולי אחרי הכול החליט להישאר. התחלתי לרצות את זה בשבילה.

נכנסתי למיטה מוקדם. יותר קל כשמניחים את הראש. חיכיתי שיחזור. דנה הגיעה ונרדמה על הספה מול הטלוויזיה. מעניין איפה יחליט לישון. קמתי לכבות את המכשיר ואת האור וניסיתי להירדם. הוא הגיע מאוחר, נעמד בפתח החדר שלנו, לא זז.

שמעתי את הנשימה החרישית, חושש להרעיש, כבר זר בבית. הוא יכול לישון בחדר של גיא, למרות שכל החדר עמוס בחפצים שפיזר. אמרתי שיבוא לישון, הייתי מנומנמת ורגועה ומאיר התרצה. הוא התפשט בשקט ונכנס למיטה. לקחתי אוויר והסתובבתי אליו. נאחזנו אחד בשני, מין בין שני אנשים לחוצים. המשפט הראשון בבוקר כשיצא מהמקלחת היה שהוא ממהר למשרד הנסיעות. כשירדתי למטה המטאטא חיכה בפתח הבניין. אמר שמצא צמיד ושקוראים לו יז'ו. הוא הושיט את היד לפנים להראות לי, אולי מישהי בבניין חיפשה. שרשרת ישנה שממנה משתלשלים דג נחושת וכמה אבני טורקיז מזויפות.

אמרתי שישים פתק ומיהרתי להתרחק ממנו, אבל הוא אחרי. אמר שיש לו מרפא מיוחד, אפילו נושא תואר רב. חיוך רע יש לו ליז'ו הזה, חושף את שיניו הרקובות כמו בא לבשר לתושבי השכונה מה הם קוברים בפיהם. הסתכלתי למעלה, תנועה אינסטינקטיבית, אולי מאיר ייחלץ לעזרתי. וההיא בחלון עוקבת. מיד עשתה עצמה מסתכלת לעבר המכונית. בכל פעם שהדלת רק נפתחת היא כבר צצה וההוא ממתין למטה. נראה שהעורבים ממתינים לנטישה הסופית, ולמאיר לא אכפת מכל זה. אחרי הלילה, שום ניצוץ בעיניים, שום מבט מיוחד.

את הווידוי הגדול עשה במיטה, לפני שנרדמנו. אמר שהוא נחנק, שהוא מוכרח לחוות דברים חדשים ורק בגלל שהוא אוהב אותי לא יכול היה לעשות זאת קודם. חשש לפגוע בי, בדנה, ניסה להמשיך כרגיל. לא מצא סיבה להרגשה שלו, הרי הכול בסדר, אני אפילו עוד מושכת אותו אבל ההרגשה שפספס משהו, שאת הכול בחיים עשה כמצופה. חתונה, אישה טובה, ילדים, קריירה. התחושה שמעולם לא העז לחרוג מהמקובל לא מרפה ולא נותנת מנוח. עכשיו הוא זקוק לשינוי, התאמץ להרגיע. היה קשוב, כפי שהרבה זמן לא היה, למה שאמרתי. הוא מיד ביטל את מה שאמרתי על משבר הגיל. חקרתי אותו, אבל עדיין לא קלטתי ולא הייתי מסוגלת לשאול את השאלות הנכונות. אמר שאולי סטודנטית אחת, חיוורת, בעלת עיניים חומות ומרצדות, עוררה אצלו את כל השאלות. היא לא חששה לגשת אליו בסיום השיעור ולשאול אותו על חומר הבחינה, על האוניברסיטאות בחו"ל ועל אשתו. הציתה בו משהו. הוא לא עשה כלום כמובן, גם אם משהו בעיניים שלה סימן לו שהכול אפשרי. ואולי באמת כל העניין בא מתוכו ללא קשר למשהו או מישהו. על החופש הזה הוא לא יכול לוותר!
קצת בכיתי. קמתי לשירותים, חזרתי, הוא כל הזמן הציע לי מים כמו כשמישהו מת. בסוף הוא חיבק אותי וככה נרדמתי למה שנותר מהלילה.

בבוקר הייתי שוב עצבנית. מיהרתי להגיע למכונית, והמטאטא בעקבותי. הצליח לעורר בי תחושת אי נעימות חזקה.
אמרתי שאם לא ימצא דרך לשים פתק בעניין הצמיד, אעזור לו כשאחזור.
"תחשבי, מרפא מיוחד ועוד רב," המשיך לדבר אל הגב שלי. הנהנתי ספק בנימוס, ספק בתקווה שירפה ממני, וסגרתי את החלון מול פניו. הפעלתי את המזגן. הפנים שלי להטו.

סוף שנה. כבר אין שיעורים, רק ישיבות, מזדרזים לסכם מחקרים, אוספים עבודות. מתרגלים, עוזרי מחקר ושיחות קפיטריה. ישיבות אינסופיות. כבר כמה שנים שאני מקצרת בהן. לפעמים הסתדר לנו ומאיר ואני יצאנו לאכול יחד צהריים. יותר נוח לרכל א?תו. עכשיו הוא נושא הרכילות, אני לא רגילה לדבר עלינו. עברתי לאורך המסדרון, כל הדרך מהשירותים התלבטתי אם לבדוק מתי רמי פנוי ו?ויתרתי. נכנסתי לחדר ודני אסף שם את הדפים שלו. הוא מאוד חייכן היום, הציע בקלילות שנרד לאכול משהו. כל-כך קל ומזמין, הלכתי א?תו, אולי אדבק בשמחתו.

"את חושבת שיש לו מישהי? הוא נוסע לבד?"
"לא יודעת."
דני הסתכל עלי כמו מנסה לפענח סוד שאני מצפינה.
הצטרפנו לתור, נתתי לדני להיות לפני, מילא את המגש בשלל מנות, לקחתי לעצמי רק מרק ירקות שנראה מעט דלוח ואפילו קצת דוחה.

דני הציע שאצטרף אליו לפתיחת תערוכה בערב, אמר שידידה שלו מציגה שם ושהוא חייב להראות נוכחות. למה לא? אני צריכה להרחיב אופקים, אבל יהיה מוזר ללכת א?תו. למה הוא מצפה? ציפי, מרצה במחלקה, כבר שאלה מתחת לשפם אם הוא לא הומו. נראה לי שהוא דווקא מצא חן בעיניה. פסי רכילות, למישהו נדמה כך או אחרת. אני תמיד נשארת החוקרת האנתרופולוגית.

הסכמתי לבוא אתו, בלי הרבה חשק, ועברתי לדבר על ניתוח תוצאות המחקר שלנו. בינתיים לא הצלחנו למצוא הסבר מספק לניגודים שמצאנו בין יחסן של נשים לבני זוגן לבין עמדותיהן כלפי פוליטיקאים. המדדים לחשיבה ביקורתית לא תאמו בין שני תחומי ההתייחסות. יצא שלגורם הקשר ויחסי התלות השפעה מכרעת. לפחות על-פי הדוח לנשים קשה יותר לקבל סמכותיות יתר בבית לעומת אהדת היתר שגילו לכושר מנהיגות. את העובדה שאין חפיפה בין דעות להתנהגות אנחנו כבר יודעים. גם מאיר ההומניסט המושלם מגלה ממש רגישות מדהימה כשאפילו לבת שלו הוא לא מתייחס עכשיו. מסתבר שביחס אליו לא הייתי מספיק ביקורתית. ודאי עוד יהיו לי לא מעט תובנות בעקבות המצב החדש.

סולה מתחילה להסתדר, ואני קצת מאבדת עניין. ראיתי שהמטאטא עצר עוד מישהי, רשמה את הטלפון וחייכה אליו. היא כנראה מהבניין ממול.

ירדתי לסופ??ר. כשחזרתי הוא עוד היה שם, קרא לי, יודע שלא אתקרב אליו מיזמתי.
"נו, מצאת קליינטים?" אני שואלת והוא מחייך עם השיניים האלו שלו.
"רק גאווה מפריעה, וחבל. יש רב טוב ואני רוצה לעזור."
"תגיד את הטלפון." הוא הכתיב לי את המספר במבטא הכבד שלו, "תגידי שיז'ו שלח," הזכיר. מה הוא מרוויח מזה?
"אני עוד לא הולכת," הרגעתי אותו, שיעזוב אותי במנוחה.
אני יוצאת מהמעלית עם השקיות והיא נכנסת, נראית טוב, אמרה אפילו שלום, אבל אחרי חצי שעה שמעתי אותה חוזרת. הוא הגיע כשלא היתה ובטח התנחל בסלון. התיישבתי על קצה המיטה של שלומי ליד החלון. יותר מעניין מהדוד החולה של סולה. שלומי בכדור יד, טוב שמצאתי לו משהו.

אני שומעת את השיחות שלו בטלפון, רק סידורים, אין לו מישהי, התוודה בפני חבר שהופתע מהנסיעה. דיבר בקול רם, אולי ההוא לא קלט כי הוא חזר על כל משפט, נשמע נרגש, לא יבש כרגיל. נבלה. באמצע משפט שאמר בנוגע למשהו שהיה רוצה היא נכנסה, לא ברור אם שמעה. הוא גומר את השיחה בטון ענייני. מזכיר תאריכים. חמישה ימים עד הנסיעה. הוא חוזר על המידע. אולי גם ההוא מעבר לקו לא יכול לעכל. התראה כל-כך קצרה.

הוא עם הטלפונים בסלון כבר סידר את הספה ללילה, שדנה חלילה לא תעשה תרגילים, שאני לא אצפה. אני בחולשתי מולו מפקירה אותה, אני חייבת להגיד לו, הוא צריך לדבר א?תה, הוא בורח משתינו. אמר מה שאמר ומאז אף מילה, מתחיל להתאמן על החופש מתוך הבסיס. יום אחד הוא מחליט החלטה, ויותר אין לי מה להגיד. כאילו שככה התערבתי לו הרבה, הרי אני מחכה תמיד לשמוע את דעתו.

"כל הזמן תפוס אצלכם," גליה התקשרה לנייד, "אני בתל-אביב מחר."
לרגע שתקתי. לקחתי את האשפה, את כל הניירות שלו, ויצאתי עם הנייד לדבר בחוץ. ושוב ההיא פותחת את הדלת שלה, ראיתי מבט השתתפות מהוסס בעיניים. מה היא כבר ראתה? אולי הוא התחיל א?תה? היא נראית לא רע בכלל, רק המבט המתחנן יותר מדי. נצמדתי לפלפון. גליה אחותי הבכורה תמיד דואגת, נעשה קניות, נלך לסרט ואפילו תהיה א?תי בבית, מה יש, אסור? בקלות שכנעה אותי לבלות א?תה את היום.

עוד יום של מסדרונות עם דני או רמי ידכא אותי לגמרי, גליה תמיד נותנת כוח. היה עדיף להסתלק לגמרי מהבית, אבל דנה תסרב להפסיד את ארבעת הימים שנותרו עד לנסיעה, כך שברור שגם אני מרותקת.

מאיר נסגר בחדר העבודה ואני נסגרתי בחדר, אפשר לבכות בשקט. על דנה אדבר אתו כבר מחר.

היא חזרה מאוחר, האטה את הצעדים כדי שהעקבים לא ירעישו, הסתובבה בין המטבח לסלון, לקחה משהו ונכנסה לחדר שלה. שקלתי אם לקום אליה, אני לא נראית משהו אחרי כל הבכי. היא הקדימה אותי, פתחה בזהירות את הדלת, קראתי לה לבוא והיא התחילה לבכות. איך מאיר לא שמע? בכתה די הרבה זמן, עד שנרדמנו. בחמש התעוררה, הלכה לשירותים ועברה למיטה שלה. גם אני קמתי ושמעתי את דלת השירותים שוב נסגרת. יצאתי לראות מה קורה, דנה היתה מכורבלת במיטה שלה. מאיר יצא מהשירותים, שאל מה קורה בעיניים חצי עצומות. הצבעתי על החדר של דנה, הוא חזר לישון.

אני לא בטוחה שאני עושה מספיק, אבל קשה ליזום משהו כשמאיר מתנהג כמו שהוא מתנהג. מה עבר לו בראש במשך כל הזמן הזה שבו הקפיד לשמור על הריטואלים בחיי המין שלנו, שהפכו די שגרתיים. תם עידן הניסויים והניסיונות, מלבד גיחות כאלה ואחרות לחופשות וגם אז היו לא מעט התבדחויות על כך שאנחנו מזדקנים. עכשיו אין עם מי לעשות טיפול זוגי. רק שהייאוש שלי לא יהפוך למשהו כמו נבואה שמגשימה את עצמה. לו רק הצלחתי להיות קלילה ונחמדה ובלי לשדר ציפיות שמגיע לי. נוסחה בטוחה לרגיעה. העניין החמור הוא שאף פעם לא ידעתי לשחק. לעזאזל.

בבוקר מאיר קם רגוע. הכנתי קפה והצעתי לו. שתינו, הוא הכין טוסטים. לרגע הכול היה נעים. לא שאל איך תסתדרי, קיבל את השקט כמובן מאליו. בינתיים מה שהוא רוצה זה שאהיה בשקט.
"דנה ישנה?"
הנהנתי. התארכה השתיקה והוא שם את הכוס על הצלחת.
"אולי תקבע א?תה, תבלו קצת ביחד?"
"היא תסכים?" מאיר נשמע מהוסס.
"לפחות היא תדע שניסית, מותר לה להיות קצת בהלם."
מאיר המהם משהו והניח את הכלים על השיש. "גם אנחנו צריכים לדבר על כמה סידורים. בינתיים אני אמשוך לפי הצורך, ואז נראה." הנהנתי, חיכיתי שגליה תצלצל.

היא הצליחה להעביר לי בין שעה לשעתיים בהרגשה שהוא עוד יתחרט כשכבר אשכח ממנו. לקראת הצהריים איבדתי את הסבלנות, אבל נגררתי מהקפה לסרט, הגעתי הביתה מרוטה. מאיר ניצל את היום וחגג בבית, ממזר, ידע שבסוף נאכל בחוץ. המזוודות כבר היו כמעט מוכנות, ממתינות לפריטים אחרונים. מאיר היה שקוע במחשב. ראיתי שהשאיר כלים בכיור, כנראה חימם משהו קפוא. בבית השתרר שקט מוחלט. הסתובבתי בין החדרים. מאיר אמר שהכין את חשבונות הוועד על השולחן למקרה שיבואו מהוועד החדש, וחזר למחשב. נשכבתי במיטה לנוח, המקום הכי בטוח. הוא כבר מזמן לא כאן, כדאי שאתרגל לזה.
התקשרתי לגילי, חברה עוד מימי הלימודים, החלטתי לממש את הרעיון של גליה וקבענו להשכים קום וללכת לים.

יצאתי מוקדם. הוא ישן. לרגע היה לי נדמה שהתעורר, אבל נראה שזו היתה התהפכות תוך שינה, אולי גם הוא טרוד.
נחמד לרדת מוקדם כשההיא לא אורבת. נכנס א?תי למעלית בחור שיצא מהדירה שלה, לבוש ומריח כולו עסקים. טוב, היא לא צריכה לשאול אותי את מי לבחור. אני חוזרת מהים והיא בפתח עם המטאטא היקר שלנו, שוב מתעקש לשכנע והיא מקשיבה לסיפורים שלו על נשים שהשיגו את מבוקשן. ראתה אותי וחייכה, ההוא מיד קפץ, אני רואה שאתן מכירות, תלכו ביחד.
החלפנו מבט והלכתי למעלית. היא מיהרה אחרי.
"מה נעשה, נתלונן במחלקת התברואה שהמטאטא שלנו דואג יותר מדי לבריאות הנפשית שלנו? חוצפן."
חייכתי, כנראה חששה שאאשים אותה בקנוניה א?תו.
"הוא בסך הכול מו?כ?ר לנו רב," אמרתי ולחצתי שוב על כפתור המעלית. היא עמוסה בבוקר. השכנה רצתה להגיד עוד משהו, אבל המעלית הגיעה, אמרתי שלום ונכנסתי. היא כבר היתה בדרך לעבודה, איך הוא מצליח לעכב אותנו, לחצתי חזק על שמונה.
נכנסתי לדירה רעננה עדיין מהים, מאיר כבר סידר ערמות של ניירת על השולחן בסלון. הוא הסתכל וחייך.
"היית בים?"
"מזמן לא הייתי. מרענן."
מאיר נאנח, "אני כבר לא אספיק." לא הגבתי, אין לי ספק שהוא מתכוון להשלים שם חסכים. שאנקה ממנו את כל שאריות האשמה בפטפוטי סרק? נכנסתי להכין קפה. שאלתי אם גם הוא רוצה, אמר שכן. הוצאתי למרפסת ירקות וגבינות. מאיר בא לשבת א?תי כמה דקות.
"מה התכניות?" שאלתי.
"אני אגיע לשם ואז נראה, אוכל לגור אצל מישהו שנוסע לשנה, המחיר נוח אבל קודם אראה אם זה מתאים. בעניין הצעת המחקר, כבר מחכים לי. אולי יסדרו לי גם קורס לדוקטורנטים."
אמרתי שיעדכן אותנו והוא אמר שבטח.
ציינתי שלא שמענו מגיא.
"הוא ייצור קשר כשיוכל." מאיר מתאמץ בכל כוחו להישאר רגוע, לא נותן לי לקלקל.
"אז כבר אצטרך לספר לו," אני אומרת. האמת שגיא פרח לו מהראש.
"טוב, אני חוזר לעבודה," מאיר קם, "תודה על הארוחה," אכל כל מה ששמתי לו בצלחת.
"איך אתה ישן על הספה?" העזתי לשאול.
"פחות מבלבל," זה מה שהצלחתי להוציא ממנו, אחר-כך התעקש שהוא חייב להספיק לשלוח את המזוודה היום.
"רגע, מתי הטיסה? חשבתי שדנה ואני ניקח אותך."
"עדיף שלא," אמר בפסקנות. נעתקה לי הנשימה. אני אפילו לא יודעת אם הוא באמת נוסע לבד. אם את גיא הוא שכח, עם דנה ואתי בקושי מדבר, איפה הראש שלו? רק מהסקרנות הייתי נוסעת לשדה התעופה.
"יש מישהי?" שאלתי. פעם בכמה שנים יצא לי לשאול, והשבוע זו כבר הפעם הרביעית או החמישית, ומאיר מכחיש.
"באמת שלא, כבר אמרתי." עכשיו הוא כועס, "רק שהכול גם ככה עמוס וכבד, עדיף להיפרד בבית."
אם אהיה בבית, מלמלתי לעצמי במטבח וידעתי שנייה אחר-כך שלא אעז להיעדר. אני עדיין לא קולטת איך כל הימים האחרונים מתחברים למאיר שלי. אתו לפחות אפשר היה לדבר. אם לא מיד, לפחות אחרי יום. נדמה לי שמאיר של עכשיו כמעט מתעב אותי, מוכן אפילו להתאכזר אלי, אל דנה ואל כל מה שיעמוד בדרכו, ואני עדיין לא מאמינה.

שלמה בא והולך, לא יכולה לעמוד בפניו. איך אני נותנת להם לשחק בי, אבל גם הדוקטורית הגאה הופכת להיות משחק. אני לא צריכה להתרגש אם ראתה אותי, הרחוב של כולם. אתמול ירדתי רק אחרי שנסעה. חיכיתי שיז'ו ירים את הראש. מבט חמים היה לו בעיניים, מרוצה שהצליח לדבר אתה ועכשיו גם אני לידו.
"יש חדש?" שאלתי.
הוא חייך, הבין, "עוד לא, עוד לא, צריך סבלנות."
הוא צודק, הבוקר כבר הסתכלה עלי, המטאטא הוא שחיבר בינינו.

את האדון מאיר פגשתי כשחזרתי מהעבודה. לא התייחס עד ששאלתי אם הוא עדיין הוועד. הוא הפנה אותי לוועד החדש. שאלתי למה עזב. אמר שהוא נוסע הערב. שאלתי לאן, ענה לשבתון, כאילו שזאת מילת קוד שמסבירה הכול. הגענו לקומה שלנו, אבל עיכבתי אותו בפתח המעלית, ממילא הוא נוסע. שאלתי מי יגור במקומם, אמר שיולי ואני נהיה שכנות.

אנחנו כבר שכנות, אמרתי בהתרסה. הוא קלט והסתכל בי בעיניים של מה אני רוצה ממנו, היסס עוד רגע ואמר שיש לו המון סידורים. בפעם אחרת אולי היה מתעכב, אולי היה שופך את הלב. אבל הוא כנראה נבהל, אולי חשב שיולי ואני כבר נהיינו חברות.
רואים שיש לו מה להגיד עליה, והיא אפילו לא יודעת. אני צריכה לתת לה זמן, עד שייסע היא בטוח לא תתפנה אלי.

הוא נכנס הביתה והתיישב בסלון, מישהי התקשרה. בהתחלה לא שמעתי, כי שלומי נכנס וגירש אותי מהחדר שלו, נמאס לו שאני מתיישבת לו שם. אבל הוא ירד מיד למטה וההם עוד דיברו, כנראה אחותו. אולי דיבר על ההורים שלהם שאף פעם לא נפרדו ורק קיטרו, אולי היא תקפה אותו בגלל הבת שלו. אולי הוא אמר שכבר ככה הוא די מבולבל ופוחד שהוא סתם מדמיין לעצמו התחלות חדשות, ושהיא בתור אמנית היתה צריכה להבין את זה יותר טוב מכולם. לפי התשובות שלו היא המשיכה להתווכח, אבל נראה שהתרככה. פתאום הוא נלחץ. הטונים שלו עלו. הוא צעק שאין לו בר?רה, שהוא מוכרח לעשות מעשה, שהכול הפך אצלו לחובה, ושבתור אחותו היא צריכה להעדיף את הבריאות הנפשית שלו. הוא קצת נרגע ואמר שאחרי עשרים ומשהו שנה גם הוא משקשק, אבל לפחות אם יחזור ידע שניסה.

לא היה נעים לשמוע. גם שלמה לא מוכן להתחייב, רוצה להמציא את עצמו מחדש. כל אחד בסרט שלו. למי אנחנו מספיק טובות, תפקיד האוזן והחור וזהו, שרק לא תעיזי להתחיל עם בקשות, כאלה מחכות להם בשפע. ראיתי אצל מאיר את הזיק המוחמא כשראה שאני מתעקשת לדבר אתו. כאילו חשב על המחיר ו?ויתר. אולי באמת אין לו זמן, אבל הם כנראה כבר מזמן לא בעניין והוא צריך איזה ריגוש שיהפוך אותו לזכר גאה.

קמתי מהמיטה, נאבקת בכובד הגוף. זהו, הערב האחרון. אתמול הכנתי ארוחת צהריים קלה, אכלנו שלושתנו בשתיקה עניינית. כל אחד בצלחת שלו. דנה שאלה אם לא כדאי שנעשה משהו לפר?דה. מאיר שתק, התחיל לחשוב, אף פעם לא היה טוב בעניינים כאלה. הצעתי שילכו לאכול ביחד. דנה היתה מרוצה, לפחות קיבלה את היום האחרון. הם התחילו לשקול מקומות. לא התערבתי. אחר-הצהריים כבר נסגרתי בחדר, בוהה במחשב. מאיר כרגיל היה עסוק בענייניו, יצא ובא. אולי מישהו עדיין לא יודע על הנסיעה שלו.

קבעתי עם גילי לצהריים בקפה ליד האוניברסיטה. הקדמתי, נאלצתי לעבור את כל המסדרון רק כדי לאסוף דואר, אבל ראו עלי שאני מכונסת בעצמי והניחו לי. מאיר ודנה יצאו נרגשים עוד לפנ?י, ועכשיו גילי מאחרת כבר עשרים דקות. לא מתאים לה. ועוד אני מציצה בשעון היא מתקשרת שאמא שלה מתאשפזת והיא לא יכולה להגיע. כמעט צעקתי עליה, למה דווקא היום, אבל הצלחתי לדבר כמו בן אדם, הוצאתי את משקפי השמש מהתיק. המלצרית ניגשה והתנצלה, חשבה שאני קמה בגללה. פתאום נרגעתי. הזמנתי הפוך והתחלתי לשתות אותו לגימה אחרי לגימה.

חזרתי הביתה והתחלתי להסתובב. לא היה למי לעזור. כבר התחלתי להרגיש נודניקית. החבר שאסף את מאיר הקדים מעט וביקש שי?רד בשל בעיית החנייה. בטח לא היה לו נעים בגללי. דנה זינקה מהחדר, מאיר חיבק אותה בהתרגשות גלויה, וניגש לחבק גם אותי. ראיתי שהתרגש, יש לו עיניים מימיות שרואים עליהן. התחבקנו. הוא נתן נשיקה קלה וניתק ממני.

איך סוחבים את היום. אני יורדת, סתם סידורים. המטאטא שקוע בריכוז הער?מה, אפילו לא הרים את הראש, אולי מצא קרבנות נוספים חוץ ממני ומהשכנה הזאת מולי. עמדתי בתור הארוך שבדואר. מאיר עדיין לא נחת. מהשדה הוא לא התקשר כמו שתמיד היה עושה. איך היום הזה יעבור?

כבר התחלתי לעשות סדרים חדשים. צופפתי את החללים הריקים שהשאיר בין הספרים, מפליא כמה אבק מזדחל לפינות, ואיזה שקט. המה-נשמע היבש של מאיר חסר. בכל זאת תמיד חיכה לתשובה. אולי התעייף מכל המסירות הזו שלו. לא אשמתו שאילף אותי לסמוך עליו. לפעמים דיבר, היו לא מעט הערות על הילדים שיכולים ורשאים לדעתו לעשות מה שהם רוצים, אבל לא היה רמז אחד מתחת לקליפת השגרה לכך שהוא מגדל למעני עץ הפתעות. הוא ודאי גאה על יכולת האיפוק שלו. ארגן מבצע חשאי בתזמון מושלם. העסקתי את עצמי, עד שהתעייפתי. ירדתי עם שני קרטונים ריקים שנשארו בפינה וההיא ממול הופיעה, חייכנית מתמיד, עם ריח אפטר שייב שכנראה הוא ששימח כל-כך את לבה.
"מה נשמע?" היא שואלת. אני אומרת בסדר, רואים עלי שלא, אבל לא אכפת לי. אנחנו עולות והיא שואלת אם התחילה חופשת הקיץ. אני מהנהנת. הזמינה לקפה. הלכתי אחריה כאילו אין לי זכות סירוב, יודעת שרק הבדידות הנוראה הובילה אותי כך, אליה, רק כדי להעביר עוד שעה עד שמאיר יתקשר.

"הבן שלי בחוג," היא אומרת, ומכינה קפה. ריח נעים יש לקפה, חברה מתקשרת, הקליטה לה אתמול את הסדרה האהובה עליה.
"'סולה' זאת הסדרה שלי," היא מסבירה, "לא במיוחד חכמה, אבל עושה לי טוב."
שוב אני מרגישה אנתרופולוגית, שותה את הקפה בנימוס. היא שמה עוגיות מאפה קנויות ולקחה לעצמה אחת.
"אז מה שלום המטאטא שלנו," היא מתחילה.
"הניח לי," אני עונה.
"איזה סיפורים יש לו," היא אומרת וחיישני הזהירות שלי כבר פועלים. משהו ערמומי יש ביז'ו הזה שמוכר את מרכולתו כמו בא לייפות את מראהו ואת עילגותו.

חיכתה שאשאל משהו ולא היה לי מה. נתתי לה להמשיך, מסרבת להתפתות לפתוח את הפה לשיחה של ממש. "אחת שבעלה נטש אותה, הרב החזיר לה אותו אחרי חודשיים של טיפול. יז'ו לא יודע איך ומה הוא כותב. אחר-כך ההיא הרגישה שלא תוכל לסלוח לו על הנטישה, אבל התלבטה, כבר השקיעה בו כסף ושנים. הרב הציע טיפול לניקוי שלה, זול יותר מהחזרת הבעל. את המחיר יז'ו לא ידע או לא רצה לומר."
"נו?" שאלתי.
"עכשיו הם ביחד, אבל אם לא יפנימו את המצב החדש, זה ייגמר כשתפוג השפעת הטיפול. אולי שנה, שנה וחצי."
לקחתי אוויר, אינסטינקט ראשון הוא להדוף, אחת שמכורה לסדרה כמו "סולה" יכולה להאמין ברב מתעתע, למרות שהיא לא טיפשה.
"היתה גם אחת שסבלה מבעלה שהפגין כלפיה קור והיה מעליב אותה בפני אנשים, גרם לה להתפרצויות לא מחמיאות של זעם בפניהם ועוד היה מאשים אותה בזה. הבעל לא הסכים ללכת לשום ייעוץ כי הרי היא הגורם לכול. יז'ו ניקה אז ברחוב שלה, שמע את הצרחות, ראה אותה תמיד בוכה, תמיד עם עיניים אדומות ובדיוק אז הכיר את הרב המרפא, הם גרים דלת מול דלת. יז'ו נתן לה את הטלפון שלו והיא בייאושה מיהרה ללכת אליו. אז התגלה שהחותנת הלכה למכשף ערבי עם שתי בנותיה הצעירות על מנת שיעזור לה להציל את הבן מהכלה הלא רצויה. התברר שהמכשף הורה להן לשרוף עשרות לבבות של תרנגולת ולקלל את הזוג במריבות. תראי איך זה עובד, תקראי ספרים על האינדיאנים בדרום אמריקה שכתבו חוקרים רציניים. בהרבה סדרות יש את זה."
הסתקרנתי.
נינה הרגישה אחריות, היא מלמדת אותי תורה חדשה.
"לפני הגירושים בירושלים הלכתי לרב מקובל, וגם הוא הציע תיקונים וסודות. לא רציתי להתעסק בזה, רק עשיתי שטיפות שאמר שינקו. זה נתן הרגשה טובה לחמש דקות. אבל פה זה נשמע לי יותר רציני, מעניין לשמוע."
"מה קרה להיא עם החותנת?" שאלתי.
"זה עזר, זה עזר," נינה נשמעה כמנצחת. "הוא שחרר את הקללה, הוסיף ברכה והעניינים הסתדרו. הרב גם הציע שיעברו עיר ויתרחקו מכל השפעה שלילית. כך הם עשו. האישה התקשרה לא מזמן לספר ששלומה טוב ושלחה אליו שתיים מהחברות שלה. יז'ו אומר שתמיד מלא שם."
"מעניין," אמרתי.
"אפשר לנסות," הציעה, כבר שמה אותנו ביחד.
לקחתי עוד לגימה וקמתי, בדיוק שמעתי שדנה נכנסת, לא מתאים שתמצא בית ריק. "נחשוב," אמרתי, הודיתי על הקפה ומיהרתי לצאת.

"אבא התקשר?"
"לא," עניתי בקול רגוע ככל האפשר.
"היית אצל השכנה?" שאלה בפליאה. עניתי שהיא דווקא נחמדה, למרות שנכנסתי רק כי לא היה נעים שוב לדחות אותה.
"מתי אבא היה אמור לנחות?"
"אולי יש משהו במחשב," הצעתי. היא התיישבה לבדוק.
"אין כלום. יש לך מלא הודעות מהעבודה."
לא בדקתי היום. מאיר בהחלט לא ממהר להתקשר. מעניין מה היה הרב אומר, אולי כדאי לשאול כבר עכשיו אם בכלל יש סיכוי שיחזור.

אנחנו מתקרבות. צריך לתת לה זמן. התרגלה לחשוב כמו דוקטורית מחומצנת, אבל היא סקרנית ותסכים לבוא א?תי. אני מוכרחה לשאול על השלמה הזה. עוד פעם נעלם, אומר שלא אלחץ, הוא כבר ימצא את הזמן בשבילנו. למה בכלל הוא טורח להבטיח, נראה שלפחות אני שווה לו אש קטנה.
אני יכולה לפתות את חני שעובדת א?תי לבוא לרב, אבל אני מעדיפה לחכות לדוקטורית. דווקא הבוקר לא ירדה, נגמרו הארגזים. המטאטא רק הרים את הראש כשעברתי, אולי מישהו כעס עליו. אמר שלום בנעימות, לא דביק. לא חייבת לו שום דיווח. אם אלך לרב שלו, הוא אפילו לא יידע שהייתי.

עשיתי הכול, השכמתי מוקדם והלכתי לים, גילי אמרה שהיא זקוקה לריענון הזה. נרדמתי מאוחר וקמתי כמו סהרורית. הייתי לבד במעלית, החבר של נינה לא הופיע, שקט מוחלט. אחר-כך עבדתי, ממש עבדנו על הנתונים וגיבשנו טיוטה. צהריים, קפיטריה, העברתי עוד קצת זמן. שום טלפון. מיהרתי הביתה, שום סימן. הכנתי צהריים ודנה נכנסה. חסכתי לה את הבדיקה, מאיר לא התקשר. עכשיו שקט בבית, רחצתי כלים, מעט מדי בשביל מדיח. לא ידעתי במה עוד למלא את היום. שמעתי חדשות של אחר-הצהריים והצעתי לדנה לצאת לסרט. לא בא לה, קבעה עם חברה. קראתי קצת והלכתי לישון מוקדם. גילי ואני קבענו למחר. היא לא חוקרת, לא מתנפלת עם דייטים, יש לה מספיק פסיכולוגיה בעבודה.

עוד יום עבר, אבי שאל רק אם מאיר כבר נסע, לא יותר. דנה היתה בבית כשהגעתי. בישרה לי שגיא התקשר והיא סיפרה לו את החדשות. בהתחלה הופתע ושאל אם מאיר הסביר למה, אחר-כך שאל מה שלומי. דנה הציעה לו שיתקשר אלי, הוא אמר שינסה מאוחר יותר. דנה עצבנית עליו. החליטה שקיבל את העניין באדישות, כי בלי לחשוב הרבה אמר שאולי יעבור דרכו בסוף הטיול.

"למה לא?" שאלתי, בניסיון קצת כושל להמשיך להישמע אדישה. "אולי גם את תנצלי את ההזדמנות?"
ממאיר עדיין אין סימן, שלושה ימים. הוא יתקשר כשיבוא לו, כשייזכר פתאום.
הלכתי לנוח, מי יכול להתרכז, שיעור בתחושות נטישה, אני לא יודעת כמה זמן הדבר הזה יימשך.

יסיתי להתקשר לשלמה מהמשרד בלא מזו?ה?ה, אבל הוא לא היה זמין. אסור לי לרדוף אחריו, שוב אותו סיפור. הערב אני מתקשרת לרב, אולי קודם אדבר עם חני.

יולי חזרה מהסו?פ??ר, המטאטא חיכה בכניסה ובלי להתבייש שאל אם כבר התקשרתי. יולי לא אמרה שום דבר, לא ידעה שרשמתי את המספר. אמרתי שכל דבר בזמנו, צריך להיזהר מהפה שלו. שאלתי אותו אם הרב מדבר אתו על האנשים.

"לא, לא. שומר על הסודיות של טיפול כמו שצריך. אני יודע מה את אומרת, לא מדברים." יודע להתאים את עצמו היז'ו הזה. יולי החזיקה לי את המעלית, לא רצתה לחכות, ראיתי עליה.
"רוצה לנסות?" שאלתי. סתם הרפתקה. במקום "סולה". שלומי הקליט לי אתמול כי איחרתי, סולה מסתבכת, היא מגיעה לעיר של החבר שלה שכבר עומד להתחתן. כשהוא רואה אותה הוא לא יודע מה לעשות, ואז מתבררת לו הקנוניה שנעשתה נגדם. הארוסה מרגישה בקשר שבינו לבין סולה, מתמלאת קנאה ומחליטה לסלק אותה מדרכה. סולה מיואשת, חוזרת לצוענייה בשוק, כועסת שלא הזהירה אותה. הצוענייה אומרת שלא היה לה איך, כל-כך מהר קרו שם הדברים, הבטיחה להראות לה דרך להחזיר אותו אליה, אבל סולה נרתעת ממעשים כאלה, בשביל מה לה מישהו שלא נאבק עליה?

שמתי לב שאני שותקת. ראיתי עליה שגם היא מתלבטת.
"בואי נתקשר ונראה," הצעתי. יולי נכנסה אחרי עם השקיות וחיכתה שאטלפן. הרב ענה, אמר שנבוא בבוקר, ביקשתי מוקדם לפני העבודה. רציתי עוד לשאול איך ומה, אבל הוא מיהר, נתן כתובת וסגר. הם אף פעם לא מסבירים בטלפון. יולי הלכה לסדר את הקניות, אמרה שהיא צריכה עוד לחשוב על זה.

אף פעם לא חשבתי שאמצא את עצמי אפילו מתלבטת אם ללכת לבקש סעד ונחמה מאותם רבנים. גם לא מצאתי עניין מיוחד בחקר שבטים ועניינים קמאיים, והנה עכשיו יש משהו מפתה בחשיבה הפשוטה. אולי אתחבר למשהו, אולי אבין את הקור שהשתרר בביתנו. יש תבונה בחכמת החיים הניתנת כהוראת רבנים. שמעתי על פוליטיקאים וכלכלנים שפונים לייעוצים כאלה ואחרים, אנשים בעלי היגיון. גם שומעים על תופעות שאין להן הסבר. אפשר לבחון את דרך החשיבה, לעשות מחקר על נשים נבגדות שפונות אליהם. אם לא יועיל, לא יזיק.

כולם אומרים שאשתמש בשכל שלי, אבל הנסיעה של מאיר תקועה בראש, ממלאת אותו. אין לי ספק שמדובר בבגידה. קשה לקלוט שככה זה נגמר, שאין המשך, אין עתיד. אולי אם עוד היינו מספיקים את חופשת הקיץ והיה מתרענן. דברים לא נפתחו בזמן, מתוך התחשבות הנחתי לו. מרחב, קוראים לזה. אי-אפשר לדבר את כל מה שעובר בראש בכל רגע ורגע, ועכשיו הוא כל-כך התרחק. לא יכולה להגיש את הלחי השנייה, אבל גם אם אעביר אליו את כל האשמה לא יצמח מזה שום דבר טוב. אם ניסה לתקן משהו, אפילו לא ידעתי על כך. הכול סוגר עלי, אולי היה כך הרבה מאוד זמן ולא העזתי לראות. הלילה חלמתי חלום קטוע. מאיר הסתכל עלי במבט קפוא, ראו עליו את האכזבה. הכול השערות. אפשר למשוך זמן בבדיקה שלהן. מה רע אם אשמע על כיוון נוסף ממישהו שאומרים עליו שהוא קולט אנשים? ממילא אני רק אוספת השערות עכשיו.

גילי תמיד מספרת איך כל הפסיכולוגים שפגשה הסבירו לה שהיא צריכה לפנות מקום בתוכה לעצמה. אני לא יודעת אם זה מה שאני באמת צריכה, אולי המשבר יחלוף עוד לפני שאתגבר. בינתיים יש את רמי, משהו אוורירי שקצת עוטף ומרכך אבל ברור לי ששום דבר רציני לא יתפתח. מאיר עדיין לא פינה את המקום.

דווקא נוח שנינה ואני לא ממש מכירות. בכל מקרה התקשרתי לגילי שנצטרך להקדים, בינתיים אני מעדיפה לא להגיד שום דבר. קודם אשמע מה יגיד הרב. ואז הכתה בי התחושה, מאיר לא חושב לחזור. הייתי כולי סחרחורת, שתיתי מים, הכנסתי לפה כמה ענבים, רק לא ליפול. משהו משך אותי למטה.

שמעתי את הדלת אצל נינה נפתחת ונסגרת, הבן שלה הגיע. ניערתי את עצמי. אף פעם לא חשבתי ממש מה יקרה אם מאיר לא יחזור. הלכתי למיטה, התעטפתי בציפה ואפילו לא בכיתי. בהיתי בתקרה, במנורה המשתלשלת. אולי לא כדאי שאלך לרב כשהכול טרי כל-כך, אבל מצד שני אני מוכרחה לדעת.