פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לרוץ במקום

      באלבום החדש שלו, "במקום לרוץ", מבצע דודי לוי מגוון רחב של בחירות שגויות. שרון אריאלי לא סומך על לואי להב כבר שנים

      נתחיל מזה ש"החיים הם חלום", אלבומו הקודם של דודי לוי, היה אלבום מעולה. על אף שני להיטיו היצפאנים והמעיקים ("דוד", "מושיקו"), היו בו קטעי רוק ישראלי קלאסיים, מחוספסים וכנים, שדיברו באופן ישיר על כישרון מוזיקלי שלא ידע איפה למצוא את עצמו. למעשה, הוא היה כה מוצלח, עד שעשה את הבלתי ייאמן והשכיח את החטא הגדול של דודי לוי, כתם בגודל טנק על תולדות הפופ הישראלי: "כל הזמן שבעולם", שהוא ללא ספק אחד השירים הנוראים ביותר שקמו לעם היהודי. "כל הזמן" הוא שיר כה מבאס, שלידו אפילו אלבומו השני של לוי, אלבום שלם המבוסס על טקסטים של חנוך לוין, מצליח להיראות כמו הזמנה לרייב מחורפן.

      לכן, בשל איכות האלבום האחרון של לוי, החדש שלו, "במקום לרוץ", מתחיל מציפיות גבוהות: להגשה המדברת-שרה של לוי, ללחנים הפשוטים וחסרי היומרה, ולשילוב הנבון בין טקסטים מקוריים שלו לאלו של מאיר גולדברג. אבל, לפני שמסבירים למה "במקום לרוץ" היה צריך להיקרא "במקום לרוץ עדיף ללכת בקצב של צב", חשוב להסביר איך מוזיקאי שלא זז מילימטר מהמשבצת שלו כגיטריסט של אהוד בנאי, הצליח בכל זאת לגעת בלב. לוי בקריירת הסולו - כמו רוב היוצרים של דורו ובעצם כמו 99.9 אחוזים מהיוצרים בישראל - מעולם לא הזריק כיוונים מוזיקליים חדשים לווריד. בכל אלבומיו הוא נותר מיושן יחסית, וללא עומק מוזיקלי מיוחד. הכישלון של "נוער שוליים" (בה היה חבר) ושל "מופע הארנבות של ד"ר קספר" (לה הפיק מוזיקלית את שני האלבומים הראשונים) לייצר המשכיות במוזיקה הישראלית, כנראה הוביל אותו למסקנה שהקהל הישראלי מעדיף בנאי, לא חשוב איזה. ב"החיים הם חלום" הוא שכלל את התזה הזו בזכות כתיבה נבונה וצניעות מוזיקלית: לוי לא צעק, לוי לא מתח מיתרי קול, הוא פשוט התפרע בשקט. ובזכות המבטא הכה מזוהה שלו, הוא יכול גם לדקלם רשימת מכולת בקצב של מטרונום, ועדיין ניתן לזהות שמדובר בו. אלבומו החדש מוכיח שככל הנראה, התקופה ההיא הגיעה למיצוי; "במקום לרוץ", ממש כמו הכותרת שלו, הוא הכרזה על מצב הרוח המוזיקלי הנוכחי של לוי: עייף, כבד, ומחפש את דרך הקיצור שתאפשר לו ללכת בקלות עם הידיים על המותן. ומה עושים במוזיקה הישראלית כשקצת קשה? מה שעשינו ב-67': הולכים ללואי להב.

      בשביל להסביר את הקיבעון הישראלי על שירותי הייעוץ של לואי להב, נזדקק למאמר קצת יותר רחב יריעה (האלבום של ג'קו אייזנברג עוד ממתין). אך כבר במקרה שלנו, ראוי שכל מוח מתפקד ישאל את עצמו מה בדיוק עבר לצמד לוי ולהב בראש: איזה ערך מוסף גלום בהבאת מגיש בעל פאסון כמו לוי להיקרע עד צרידות ("מים", "אש", "עיניי נעולות", "ארץ נתזים" )? מהי הבשורה שלהב לימד את לוי בתחומי הביניים שבין כתיבה, הלחנה ועיבוד, שגרמה לו להישמע כה עייף? האם אלו מסעות הטירונות שלהב נוהג להעביר את חניכיו? האם זה בשביל שיהיה מה לכתוב בקומוניקטים ולספר בראיונות? אפשר היה להאמין שדודי לוי יתגבר על הצורך הזה. גם ככה סף הכניסה לעיתונים עלה, ונמצא כעת בתחום ההפרעות אישיות (עליהן התוודה לוי באומץ). אבל הוא בחר בלהב, ולהב הביא בדיוק את אותם תופים וגיטרות מנופחות, בדיוק את אותם סשנים של שירה מפרכים, שבטח גרמו ללוי להתחרט שהוא לא דג. הוא סירס את הקסם הממזרי של לוי למימדים מינימליים, והעמיד במקומם פנטזיה על ספרינגסטין מיפו.

      דווקא בכל מה שקשור לכתיבה, יכולותיו של לוי הולכות ומתחדדות: הוא לא מפחד מחשיפה ("אני נכנע לשדים לרוחות....נכנע להורים שלי ששברו את הבית") ומשתמש בשפה פשוטה, כמעט נעדרת דימויים. הוא עדיין לא סומך על עצמו לחלוטין, ונעזר בכתיבתו של מאיר גולדברג, וחבל. עדיף ללוי לאמץ את המודל שעובד מצויין בחלק משירי האלבום, כשהוא חתום על המילים ואילו גולדברג הוא עורך הטקסט. ולמרות ההצלחה היחסית של לוי בכתיבה, "במקום לרוץ" מותיר בעיקר "טעם רע בפה" (ממש כמו שלוי עצמו שר בסינגל, "מים"). איפשהו בין להב לעייפות המוזיקלית של לוי ולטקסטים של גולדברג, מתגנבת התחושה שלוי לא הלך אחרי הצו של שיר הנושא מאלבומו הקודם. "החיים הם חלום", כתב שם לוי, "צריך להיות משוגע". אם יש משהו שמסמל את ההיפך המוחלט מ"שיגעון", אלו בדיוק הבחירות שלוי עשה באלבומו החדש. לפחות אין כאן שום דבר שמתקרב ל"כל הזמן שבעולם", וגם זה משהו שצריך להודות עליו.