לא על הלופה לבדו

להיות בנאדם חושב בהיפ-הופ זאת משימה לא קלה בכלל. זה כמו להיות אדם חושב במקדונלד'ס, להאמין כי השכל שלך והכוכבים שתקבל ממנהל המשמרת אשכרה יקדמו ולדמיין כי יגיע זמנו של המשפט "בן, יום אחד כל זה יהיה שלך". כסף מגיע בעבודה קשה ועבודה קשה מגיעה ממוטיבציה ומוטיבציה היא לרוב תולדה של אנשים שחשבו על משהו וסימנו לעצמם מטרה. די אבוד מראש, האמת. לרוב זה נגמר בפיאסקו. תשאלו את לופה.

איך אלבום כמו "Food & Liquor", שלאחר שנתיים מסתמן כקלאסיקה ובין 3 הטובים שיצאו ב-2006, בקושי מכר עותק וחצי (חרף מועמדות לגראמי) במקום שבו צריך למכור, ארה"ב? שיט, אפילו יש לו את השם הנכון, הקשרים הנכונים, הביטים הכי נכונים ובעיר מחשבה חופשית. זאת האחרונה כנראה עומדת לו לרועץ וחוסמת את דרכו לקבלת כרטיס מועדון של ג'ייקוב דה ג'ולר. ולופה נשאר קול. לא מוותר לא מוותר. גם לא מפחד מהסיכו-נים.

גם באלבום החדש שלו - יש עוד אחד לפני שהוא פורש, כך הוא טוען - לופה ממשיך לספר לנו סיפור. סיפור שבדומה לשמו של אלבום הבכורה מורכב משני צדדים: למצוא את הפוטנציאל הגלום בך וכמובן להצליח, ואז להחליט האם להישאר אמיתי, או להיכנע למנעמי החמדנות שאורבת בכל פינה. לעזרתו של הגיבור עומדים שני יסודות על-טבעיים עם שמות מאד טבעיים במידה וגדלת בשיקגו - "The Streets" ו- "The Game" (בלי שום קשר למייק סקינר ולמקועקע מקומפטון). הגיבור של לופה מגיע מאחד השירים היותר טובים ב-"Food & Liquor". קנייה הביא ביט מסויט ומפותל כמו זרם התודעה של דייויד לינץ', עליו חרז לופה את סיפורו של " The Cool", גאגנסטר שחוזר לסדר את העניינים (המשחק, בעגה המקצועית) ברחובות עירו בהם מצא את מותו. יש שם תיאור זומבים כמו שרוברט רודריגז לא הצליח לייצר ב"כוכב הטרור" שלו, על הנשמה המעונה של הזומבי, על התשוקה שלו להרגיש ולהריח משהו אחר מלבד תאוות הנקם שמניעה אותו, מדדה אל עבר שקיעה אדומה.

ממש כמו הגיבור שלו, לופה עדיין רעב. אמנם ראשוניות המפגש עם הקול ההליומי שלו מעט עומעמה, אך החדות המילולית והחיוך הזה ששומעים בכל משפט, כמו גם הביטים , נמצאים שם ועובדים יופי. האלבום נפתח בקול ענות חלושה של לישה ג'אקו, אחותו של האיש, שעושה אבחנה מאד מעניינית על מה "קול" ומה לא. לאחר עוד טיזינג קצרצר לופה מגיע ובועט בדלת עם ה"גו גו גו גאדג'ט פלואו". משם האלבום פשוט נוסק וכיף לראות ולשמוע איך שיר נולד במוח של אינספקטור פיאסקו, איש חושב שמכריח אותך, ממש כמו אלו המכורים לתשחץ, להתחיל לפענח את הטקסט (אלמנט שכה נוטים להתעלם ממנו לאחרונה). ובזה פיאסקו להטוטן. "The Coolest" הוא האקספוזיציה לסיפור ומכל מילה בו ברור כי לופה לא רק מגיע מהעיר של האחים בלוז, אלא כמוהם, גם הוא נמצא במשימה שנתן לו האל. הוא לא בא לרדוף אחרי המאזין. המאזין צריך לרדוף אחריו, וצריך נשימה של לוויתן כדי לעמוד בקצב שלו.

פיאסקו לא בא רק ללמד; הוא בא גם ליהנות. אצלו הנאה היא לאו דווקא משפט שמרודד לקונספט שגם טייסון יוכל להבין. גיהנום לא. כשלופה מרגיש טיפה ג'יגי עם זה, הוא משחרר בונבון היפ-הופ כמו הסינגל הראשון, "Superstar" עם פזמון ממכר יותר מקראק וכמה לקחים על החיים כשמשהו שאתה עושה מתפוצץ לך מול הפנים ויש יותר מדי פלאשים סביבך. או שיר יחד עם סנופ, איש שהמילה נהנתנות תמיד מצאה אוזן קשבת אצלו. "Paris Tokyo", הומאז' קטנטן לא טרייב קולד קווסט עם ביט שמזכיר את הרגעים הקסומים ב-"Midnight Marauders", שמספר על איך זה סיבוב ניצחון בטוקיו ובצרפת לאחר שהוצאת אלבום אחד. סוג של חיוך השיר הזה.

לופה, בשכל רב, משאיר את ההפקה המוזיקלית בבית. "Soundtrakk" יחד עם Chris&Drop ו-"Ashlux" מייחדים את האלבום הזה ומהדקים עוד יותר את הקונספט המילולי של פיאסקו, שמגיע לשיאו ב- "Gold Watch", וביתר שאת ב-"Hip Hop Saved My Life", שיר בעצם שם את הקונפליקט בקונספט במיומנות של - הממממ - ג'יי-זי. יש מצב שאוזניו של זה האחרון תצלנה כשישמע מה פיאסקו, החנון טילים הזה, עושה עם המילים. כמו בשיר "Put You On Game," שמגיע טיפה מאוחר מדי. מאוחר כי לפניו היה גם את הרפתקת הצליל החצי מוצלחת עם UNKLE והרבה פרטים, מילים והתהפכויות בעלילה, עד כי קשה לשמוע, לא כל שכן לקלוט, את הכל.

וכמה שזה טוב, הפאלטה היחידה של האלבום הזה היא אורכו הלא הגיוני. 19 שירים, ראבק. רובם באמת עמוסי כל טוב, חלקם באים בכוונה טובה אבל רק מאיטים את העניין כאן, למרות הלהט שממשיך להדהד בכל חרוז בפלואו של לופה. פלואו אותו הוא מאיים להפסיק באלבום שסוגר את הטרילוגיה שלו "L-U-P-End".
בנוף האורבני של המוזיקה, לופה הוא בניין באוהאוס קלאסי. כזה עם דירות מרווחות במקום כוכים שנועדו להכניס כסף לבעל גורד השחקים. לופה הוא משורר, סופר, במאי ושחקן ראשי ביצירה שלו. הוא אמן אמיתי וככזה הוא לא עושה לעצמו ויתורים, קשה לי להאמין שיגדיל את קהל הקונים שלו, אבל לבטח יישאר בתודעה לזמן ארוך יותר מהחבובות ששרו את "Party Like A Rockstar".

לופה פיאסקו, "The Cool" (התו השמיני)