קראו אותנו

מלחמה בשביל ציבור, בדומה לחוויית הטראומה של היחיד, מסמנת את תחילתו של שבר נרטיבי. רגע בזמן שממנו והלאה יתחיל הסיפור מחדש, ונקודות המפנה שלו ישוכתבו רטרואקטיבית לאור האירוע המחולל. ספרות המלחמה נבחנת בעיקר כתגובות של פוסט טראומה, המשחזרות את האירוע האלים. והשאלה הרלוונטית היא – תחת איזו כותרת ובאילו מסגרות האירוע משובץ מחדש ברצף.

הספרים שיצאו מאז הסתיימה מלחמת לבנון השנייה ממלאים פונקציה דומה עד מאוד. ממש כמו שמבשרת כותרת המשנה של ספרם המשותף של עפר שלח ויואב לימור – "שבויים בלבנון - האמת על מלחמת לבנון השנייה" – כולם מנסים לשחזר את הטראומה במימד המאקרו שלה. מה קרה, איך זה קרה, ומי אשם במה שקרה – אלה השאלות המיידיות עליהן מנסים הספרים לענות.

כבר משמות הספרים אפשר להבחין כיצד הדי המלחמה שוככים עם הזמן: "האדמה רעדה" של אילן כפיר הוא שם הספר הראשון שיצא בתום המלחמה, וכותרתו מתארת נפלא את רגע הטראומה. "שבויים בלבנון" של עופר שלח ויואב לימור, גם הוא שם מורבידי למדי, שנודף ממנו חוסר האונים של ישראל מול אותה הרעה שבאה שוב ושוב מהצפון, אבל יש כבר ירידה בטון – תיאור של מקום ויחסים, ההקשר המחודש ולא רק ההלם. ולבסוף, האחרון, "אש על כוחותינו" של עמיר רפפורט, עדיין מנציח את הפאסיביות והנחיתות היחסית, אבל עם תיאור ספציפי וקונקרטי יותר. האפשרות לתאר את האירוע כבר משככת במשהו את המימד של ההלם המוחלט.

מעבר לציר הזה, שלושת הספרים בעיקר דומים זה לזה. שלושתם מתארים את המלחמה מיום פריצתה ועד סיומה. שלושתם סוקרים את הדמויות המרכזיות, ומתחקים אחר הפעולות של הצדדים בהתנגשויות העיקריות של המלחמה. המאמץ של שלושתם הוא בייצור רצף מחודש והם לוקחים את האירוע מאחיזתו בנפש ומחזירים אותו למקומו בעולם. אמנם לכל ספר זווית מעט שונה על הכאוס הכולל שהתרחש שם, אבל המסגרות שהם מעמידים זהות בתפקידן והמשחזר מאחה את האירוע עם הזמן והמקום.

הפוכה מזו היא מגמתו של הספר "עדויות מגובה החול" של מעוזיה סגל, שעוסק בקרב החווה הסינית ממלחמת יום כיפור. המחבר מבקש לחזור בדיוק אל אותו המקום שבנפש שאינו חלק מפריסת המפה של המצביא, מפה של תנועות גדולות וכוחות וחיצים. סגל מנסה לתעד רגעים של לוחמים, שברי חוויות, זוויות סותרות של לוחמים ומפקדים זוטרים מתוך אותה המחפורת לעיתים על אותו אירוע. יותר משלושים שנה אחרי המגמה המיידית שמבקשת קודם כל לאחות, לאחד ולהכניס להקשר כבר אינה הכרחית. ניתן כבר להתבונן שוב בשבר, בפצע, בחלל התודעתי הלא - ממולא שהשאירה הטראומה. לשם כך סגל משתמש במסגרות אחרות לגמרי מספרי לבנון החדשים. הוא מרכיב את ספרו על דרך הקולאז' - הסמכה של עדויות מנקודות מבט שונות, לאורך היממה של הקרב. אותו הכאוס הופך לחוויה של הקורא, שנאלץ להסתגל לקולות שונים מעמוד לעמוד, אך כשמתחיל תיאור הקרב בספרו של סגל, העולם כולו הוא החווה הסינית. הגישה היא סבלנית ומבוגרת יותר - לא מאשימה, רק מתעדת ומפרקת את האירוע לשלל חוויותיו הסובייקטיביות.

בחירה שונה עשה אהוד ערן בספרו "תמצית געגוע". גם ערן ממסגר חתך מוגבל של המלחמה, אך את החיתוך הוא מבצע על ציר האורך של הביוגרפיה. הספר הוא ביוגרפיה קרבית של הלוחם והמפקד תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, שהיה ההרוג הבכיר והלוחם הידוע ביותר של קרבות לבנון, ומסמל את המאמץ של ההגנה על צפון הארץ מתוך רצועת הביטחון.

באופן משונה, הלחימה על הרצועה לא הורגשה כטראומה ציבורית לאורך מרבית חמש עשרה שנותיה. דווקא הנסיגה הבהולה ממנה היא זאת ששיבשה לפתע את הרצף, והעיבה על התקופה כולה ועל הקורבנות שהיא גבתה. באופן בלתי נמנע עלתה לפתע השאלה - האם כל זה היה לשווא?.
תא"ל ארז גרשטיין היה זה שאליו השאלה הזאת לא חלחלה, והיה משהו אנלוגי בין מסלול חייו למשך היכולת של עם ישראל להחזיק ברצועה. יותר מכל אחד אחר הוא מייצג את מה שאבד שם, את המחיר, את מי שהושאר. כך, "תמצית געגוע" - על כל חולשותיו כספר אוהד ונעדר ביקורת - מתפקד כסוג של מצבה לרצועה הנטושה, לכל מי שלחם בה ובעיקר למי שנפל בה. יחדיו עם הרומן "אם יש גן עדן" של רון לשם, הוא מהווה מעין הכרה ראשונה בפצע הפנימי שלא נפתח, במלחמה שלא היה לה אות ולא ניתן לה שם. ואם ספרו של סגל משחזר את בליל הקולות של לילה ויום בחווה הסינית, אז "תמצית געגוע" נותן פנים לכמעט שני עשורים של לחימה ברצועת הביטחון.
הספר הוא מעין קבורה מאוחרת לדבר מה שאבד ולא זכה שיתאבלו עליו. המחטף של הנסיגה החפוזה ביקש להשכיח את כל הפרדיגמות של העידן שקדם לו, ומיאן להתעכב על קבורה הראויה. לכן השיבה המאוחרת לאותו עידן היא כאילו כדי להזכיר שאכן היה פצע, מישהו נפל, רק אשכבה לא היתה.