פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט של אדם אנט: באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל. והפעם "Wonderful" של אדם אנט

      יש שירים שמשום מה הפכו ללהיטי ענק בארץ, למרות שבמרבית המדינות המתוקנות הם זכו להתעלמות גורפת, ולרוב בצדק. "Summer Moved On" של א-הא, "Angel in my Heart" של מיק ג'אגר (שאפילו נכנס למצעד העשור של גלגל"צ), הקאבר של איאן מקאלך ל-"Lover Lover Lover" של לאונרד כהן ואפילו "Sweet Ride" של בלי, שבכלל היה בי-סייד ואיכשהו הפך לשיר עם קביעות של חבר הסתדרות בתוכניות לילה (ובמובן מסוים גם הסיבוב הראשון של "קריפ" הוא כזה), הן דוגמאות מובהקות לכוחו של הרדיו הישראלי לפעול בואקום מוחלט ולייצר להיטים ללא כל התייחסות למה שקורה מסביבו בעולם.

      על פניו מדובר בתופעה שיש להעריץ ולברך; אי הליכה אחרי הזרם ופיתוח עריכה מוזיקלית שמסתמכת על טעם אישי ולא על רחשי העולם התאגידי, בו הטרנדים מוכתבים מלמעלה. אלא שעם כוחות גדולים מגיעה גם אחריות גדולה, ולא כל מי שזכה בפריבילגיה של עיצוב דעת הקהל עושה זאת בחוכמה. למעשה, כאשר בוחנים את כל אותם גליצ'ים במטריקס של הרדיו הישראלי, מגלים שפינות החמד השמורות בו הופקרו, לרוב, לטובת בינוניות במסווה של איכות.

      אם יום אחד יבדקו מהו השיר הלועזי המושמע ביותר בתולדות גלגל"צ, אין לי ספק ש"Wonderful" של אדם אנט יהיה בין שלושת המקומות הראשונים. "וונדרפול", זה המקום להזכיר, היה להיט אך ורק בישראל. הוא לא הצליח לשקם את הקריירה המקרטעת של גיבור האייטיז, למרות שמאות אלפי דיווחי תנועה לא היו נשמעים אותו הדבר בלעדיו. וכך, בעזרת כמה עורכים מוזיקליים, הפך "וונדרפול" לסוג של מאמי לאומי; שיר שכולם אוהבים לאהוב, לזמזמם ולהיזכר בנוסטלגיה בימים הגדולים של אנט, על אף שאותם הימים הם כנראה ההפך המוחלט של השיר הזה. בעוד את הקריירה שלו אנט טיפח בעזרת מראה אקסצנטרי, שכמו נתן את ההשראה ללוק של קפטן ג'ק ספרו (ע"ע הקליפ של "Stand and Deliver"), "וונדרפול" הוא חתיכת פיסת בורגנות משמימה ומרגיזה, שכל קשר בינה ובין איש הנמלים מקרי לחלוטין; תזכרו ב"אוי" של אנט בסוף הפזמון של "סטנד אנד דליוור", ותגלו תהום שפעורה בינו ובין הגיטרה האקוסטית הסחי-בלטה של "וונדרפול".

      מבחינה טקסטואלית, ב"וונדרפול" אין פערים, ציניות או אירוניה. אפשר לומר שהוא בכלל גרסה מוקדמת ל"את יפה" של עידן יניב - שיר חנופה מתרפס לבחורה. כן, "וונדרפול" הוא שיר של גבר שהפך סמרטוט. אל תבינו אותי לא נכון - זה בסדר שגבר מודה בטעות שלו, ושלא העריך נכונה את האשה שאיתו, אבל למה בצורה כזו מביכה? איזו אישה בדיוק תרצה לחזור להיות אתך כשזה מה שיש לך להציע לה? "האם אי פעם אמרתי לך שאת נהדרת? אני מתגעגע אליך, כן אני מתגעגע/ האם אמרתי לך שטעיתי? טעיתי, כי את נהדרת", שר אנט בפזמון. האם יכולה להיות קלישאה חבוטה יותר של הכאה על חטא? איפה העדינות והסובטיליות? ומה עם קצת הומור? נדמה שהוא נעלם ביחד עם האיפור של אנט.

      אבל הטקסט שכתב הרכיכה הזו, הוא לא הדבר האיום ביותר בשיר. זה כמובן הסי-פארט שלו, שבו אנט כאילו מתחרע על הגיטרה האקוסטית (כשמאחורה בחצי ווליום יש כל הזמן גיטרה חשמלית שמאיימת להתפרץ אבל לעולם לא באמת עושה את זה) שלו ומתחיל לשיר כל מיני גיבובי נה-נה-נה, על רקע עיבוד שמזכיר זוועות אחרות שהגיעו בשנות התשעים כמו "ברייקפסט אין טיפאניז" של דיפ בלו סאמת'ינג (יום יבוא ואסגור חשבון עם השיר הזה) או "2 פרינסז" , כשבסוף הוא דופק פלצט וחוזר לפזמון המתרפס. לא ברור מה יותר כואב כאן - ההידרדרות של מי שהיה גיבור, או ההתאמה המוחלטת שלו לרדיו הישראלי.

      אדם אנט, "Wonderful" - באסה