וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

האמן 17: עילית אזולאי

מיכל וילצקי

9.1.2008 / 17:39

היא מחפשת חשודים לפשע שלא התבצע, לא אוהבת אמנות בלי ריח, ומחפשת באובססיביות אחר מצולמים

תערוכת היחיד של עילית אזולאי "ממצאים" (אוצר: רועי קופר) מוצגת בגלריה של מנשר.

סרטי קולנוע שהתקשרו לעבודה

אני יכולה להזכיר בהקשר הזה את "בלואו-אפ" של אנטוניוני, בו הדמות של הצלם מגדילה פרט מתוך צילום, ומגלה פרשה חשודה שלא נראתה קודם לכן במבט החטוף אל אותה סיטואציה מצולמת. במספר עבודות מהתערוכה השתמשתי במניפולציה דומה. זה השפיע גם על צורת הצילום שלי, חיפשתי מראש את העובדות המוסתרות, הפניתי במכוון את המבט שלי מהסיטואציה המרכזית מתוך אמונה שהדברים שאני מחפשת מתרחשים בשוליים.

לסופי קאל יש עבודת וידאו / סרט, שנקרא “Double Blind Date”. היא מכניסה את עצמה לסיטואציה כתובה מראש, התסריט הוא החלטה ושאיפה לסיפור ספציפי ו"השחקנים" הם משתתפים דוקומנטריים שהסכימו לצאת יחד למסע כתוב, תוך כדי בדיקה אם הם יצליחו או לא להגשים את התסריט במציאות.
האופן שבו ניתן להחליט מראש על הצייד ריתק אותי והשפיע עליי, הממצאים באו מכל כיוון ברגע שלבשתי את דמות הצייד המשוטט.

אמנות שאת אוהבת

זה בערך כמו לשאול איזה סוג שיחות אני מעדיפה. אני מעדיפה כאלה שיש בהן מפגש, נוכחות, עימות.
דייאלוג ושאלות שמשתנות ככל ששוהים מולם יותר. אמנות שיש לה משך ואורך חיים ברמת החוויה מולה.

צילום מקומי וצילום אוניברסלי

במידה רבה אין אפשרות לא להיות מושפע מגיאוגרפיה ,פוליטיקה ותרבות של מקום, השאלה האם זה מרכיב ויזואלי או מיידי בתוך העבודה. כשאני פועלת בצילום אני נוטה להסתייג מגיאוגרפיה של מקום, מאינפורמציה שמוזנת מזמן ותקופה. כרגע עבורי זה מידע לא רלוונטי. אין ספק שאני מושפעת מהישראליות שלי, אבל העבודה שלי לא מתעסקת בזה באופן ישיר. מהגדה השנייה נראה לי שיהיה לי קשה מאוד לפעול במקום אחר, לפני כמה חודשים ביקרתי בפאריס ולא הצלחתי למצוא אזורים אנונימיים מהנוכחות הפיזית של העיר. כל צילום אמר: פאריססססססססססס.
הפסקתי.
בארץ יש לי מקום למצוא ולברוא ברחוב את הממצאים שלי.

עוד בוואלה!

לשלם זול על חבילת הסלולר! עכשיו גם אתם יכולים

לכתבה המלאה

אמנים שמפעילים אותך

נועה צדקה בכנות הפשוטה והאמיצה שלה, כמעט אין תיווך בין החיים לאמנות, הם שם, מוגשים בלי פילטרים. כשאני עומדת מול עבודות שלה אני לא רואה צילום אני רואה פיסות חיים חיות.
אני אוהבת את היכולת של לארס פון טרייר להזכיר את המציאות בצורה הערומה שלה.
מארק דיון בעצם המסירות שיש לו לתהליכי עבודה, הסקרנות שלו להיכנס לתפקיד של אומן ארכיאולוג ולהביא את הארכיאולוגיה למוזיאון. זה מעלה שאלות שמעסיקות אותי, על הגבול של אובייקטים באופן המיקום שלהם וההגדרה שלהם כפריטי אומנות או כמסמני אומנות.

אמנות שאני לא אוהבת

ריקה, סגורה שלא לצורך, בלי ריח.

אינטלקט מול רגש

נראה לי שפעם הייתי טורחת רבות על ההפרדה ביניהם, ומאמינה שפעולה כזאת היא אפשרית. חיפשתי את הרגש כמניע עקרי. זה הפך הרבה דברים לדרמטיים מידי. ככה זה, חיה עצבנית בלי גבולות לוקחת מקום עודף..
מן תהליך של התבגרות ובטחון בתוך העשייה שלי. עניינים של מידה שמשתנים מאישיות לאישיות או מתקופה לתקופה. סוג של כף מאזניים שמשתנה. המלל שאומר- "אינטלקט מול רגש" מתאפשר רק ברמת השפה. אין חיה כזאת.

תיק עיתונות

"העין האנושית תמיד מחפשת אירוע, נרטיב, מסקנה או פואנטה", אומרת עילית אזולאי, צלמת ומרצה לצילום במדרשה ובמנשר. "קשה מאוד לחשוב על שני אנשים שמנהלים שיחה אודות סיפור ללא עליות וירידות". המוח, לטענתה של אזולאי, לא יצליח לחמוק מלפרש סיטואציה מסוימת כחלק מרצף אירועים מדומיין. העבודה האחרונה שלה, "ממצאים" בוחנת את אותה חולשה אנושית על ידי הצבעה על אותם רגעים ויזואליים שעשויים להתפרש כמתרחשים לפני או אחרי אירוע, אלא שהם למעשי "אירועי שווא". העלילות אליהם היא מובילה את העין אינן מלודרמות רגשיות יומיומיות, אלא רגעים קולנועיים השייכים לעולם אפל, ופילם-נוארי באופיו.

במשך שנה וחצי חיפשה אזולאי אירועים מדומיינים: היא סימנה מספר לוקיישנים קבועים הנראים כקרקע טובה להתרחשות של אירוע, והמתינה לרגע בו התרחשות מסוימת תוכל להתפרש ככזו. מידי שבוע היא יצאה לציד, ולאחר מכן פרשה לפניה את התצלומים, "המספרים לאן העין הולכת", באופן שמדמה לדבריה "חדר חקירה". עם הזמן התחוור לה באופן מדויק יותר מה היא מחפשת, והיא החלה לביים חלק מההתרחשויות.

אזולאי חיפשה חשודים לפשע שלא התבצע. היא הגיעה לארוחות ערב משפחתיות חמושה בפלאשים, וחיפשה בכל מקום אנשים שיתאימו לאנטי-טייפקאסט שבנתה. הקו המנחה היה אנונימיות, הימנעות מהצבעה על מצב רגשי או מראה ספציפי: "חיפשתי מצב צבירה שדוחה את הצופה. ביקשתי מהמצולמים 'לא להיות בבית', כלומר לא להיות נוכחים ברגע הצילום".

הכוננות האינטנסיבית להתרחשות ליוותה אותה למשך כל התקופה "כמו מוזיקת רקע", והחיפוש האובססיבי אחר מצולמים דומה בעיניה "לאנשים שנכנסים לשיווק רישתי - גם אם הם סופר טובי לב הם תמיד בודקים את האופציה לציד". משהסתיימה עונת הציד היא מרגישה הקלה, אבל גם אכזבה, "שהתהליך השמן הזה יהפוך לדו-מימדי".

את הציד, שהפך לטבע שני, היא מתארת כתפנית משמעותית באופן העבודה שלה. העבודות של אזולאי שקדמו ל"ממצאים", באו כתוצאה מ"תהליך מאוד שקט, הרבה יותר מינורי", והציגו מבט נוסטלגי ולירי על חפצים דוממים ורגעים יומיומיים. ב"ממצאים" הפיוטיות פחות נוכחת: "אני מרגישה שאני חפה מזה בתערוכה האחרונה, אבל אני בטוחה שזה קיים, אין לי עדיין מרחק מהדברים כדי לבחון אותם".

הנוסטלגיות לעומת זאת לא נעלמה לחלוטין, ואפשר למצוא אותה באווירה שאזולאי יוצרת, המאזכרת סרטי קולנוע ישנים, ובפרט סרטי בלש. האנונימיות אותה היא מחפשת משרתת אותה למטרה זו. בשונה מהמגמה הדומיננטית בצילום הישראלי העוסקת בתיעוד, הצבעה, או ביום של אלמנטים הקשורים למקומי ולעכשווי, ההתחמקות של אזולאי מספציפיות משרתת את תחושת ה"כל מקום" שהיא מייצרת ומאפשרת לה לבחון את אפני ההתבוננות האנושית בלי להעלות שאלות של זהות. גם הבחירה שלה בצילומי שחור לבן נובעת מרצון לטשטש את הייחודי המקומי: "צבע ישר משליך על תאורה, שמשליכה על מקום מסויים". את החוויה הבועתית והמנותקת היטיב לצייר אוצר התערוכה, רועי קופר, שמתאר את הצפייה בצילומים כהתבוננות של אדם שצמצם את כף ידו סביב עיניו והביט דרכה.

אזולאי, שמנסה ב"ממצאים" להראות את הצורך והכישלון שבהסקת המסקנה החפוזה והמיידית לגבי הגלוי לעין, אינה מוסרת לצופה בתערוכה מידע קונקרטי או פרשני לגביה, ובמקום הטקסט הפרשני המסורתי היא בחרה לצרף קטע פרוזה של הסופר ד"ר דרור בורשטיין. "לא רציתי טקסט מתאר על אמן שיגיב על התמונות", היא מספרת, "אלא שיעבוד על אותו תדר כמו העבודות, שישתהה באותו מקום. הטקסט של דרור בורשטיין מספר על מלאך המתחזה לסוכן ביטוח, עוזב את עבודתו וחוזר אליה כל כמה שנים. הוא מסתובב עם מזוודה אחת, שהמנעול ההולך ומחליד שלה הוא העדות היחידה על הזמן החולף".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully