בסיסטית מחפשת להקה

בתחילת השנה שעברה הודיעו הביוטיפול סאות' שהם מתפרקים, אחרי 18 שנה (או אחרי 24 שנה אם סופרים את תקופת ההאוסמרטינס). הסיבה הרשמית – ברוח הצינית המקובלת של הלהקה - הייתה "הסכמה אמנותית". עתה הם מסכמים קריירה ארוכה בה היו אחת מלהקות הפופ הבריטיות האהובות ביותר – בעיקר בארצם - באוסף סינגלים בשם “Soup”. בניגוד לשימורי המרק האמריקאים של קמפבל/וורהול, מכילה פחית המרק של פול היטון שני מצרכים עיקריים: רכז האוסמרטינס ("The Housemartins Condensed" שמורכב משבעת השירים הראשונים באוסף) וקרם ביוטיפול סאות' ("The Cream of The Beautiful South": 15 השירים הנוספים). היום נתמקד בחלק הראשון של האוסף – זה השייך להאוסמרטינס – כשלביוטיפול סאות' נמשיך בשבוע הבא.

להאוסמרטינס יצאו כבר שני אוספים - האוסף הכפול הנפלא “Now That's What I Call Quite Good” – שזה כנראה שם האלבום המצחיק ביותר אי פעם - שיצא שנה לאחר התפרקותם ו"בסט אוף", שיצא לפני ארבע שנים. לפני שנתיים גם יצא להם אוסף בהופעה חיה בבי.בי.סי. להקה שהוציאה כולה שני אלבומי אולפן מן הסתם לא זקוקה לעוד אוסף להיטים, אבל על מנת לסכם כמו שצריך את הקריירה של הביוטיפול סאות', צריך להתחיל עם הלהקה ממנה הם צמחו. חוץ מזה ההאוסמרטינס היא אחת הלהקות שאני הכי אוהבת בעולם, אז אני מבסוטה.

שנים לפני שהוא נהיה אלכוהוליסט ואתאיסט מוצהר ואספן שקיות קריספס (שזה תפוצ'יפס בריטיים, למאותגרים אנגלופילית), הקים פול היטון את ההאוסמרטינס. היטון, שהקול שלו נשמע כמו שילוב בין מוריסי, מארק הוליס מ-Talk Talk והסולן של הפלאטרס, הפך לאחד מזמרי הנשמה הבריטיים הגדולים של העשורים האחרונים. מסתבר שבשביל להיות זמר נשמה לא צריך קול שחור, גם אם כך מקובל. פול היטון לא נשמע שחור. הוא נשמע בדיוק כמו שהוא נראה: סבון בריטי עם קרדיגן ובעיות בסינוסים.

הלהקה הוקמה בשנת 83' בהאל, עיר צפונית שעל חופה המזרחי של אנגליה – עיר שסבלה מהדכדוך והיאוש של הצפון באותם ימים וגם לא בדיוק הייתה העיר הכי רוקנרולית בממלכה (לראיה, זאת העיר שהולידה את קינגמייקר!). ההאוסמרטינס אמנם הגדירו את עצמם בתור "הלהקה הרביעית הכי טובה בהאל" (כשאחת משלוש הראשונות היא Everything but the Girl ושתי האחרות נבלעו בחור השחור של הלהקות שמחכות לרה-אישיו שיציל אותן מתהומות השיכחה), אבל הם היו להקה נפלאה. באמת. בזמנו נטו לזלזל בהם והם נחשבו לגרסה מטופשת ונחותה של הסמיתס, אבל האמת היא שהם היו להקה נפלאה. אבל כבר אמרתי את זה.

ההאוסמרטינס עשו אינדי גיטרות אייטיזי עם השפעות של סול, איכויות של barbershop quartet וטאץ' של דו-וופ פיפטיזי, והתכנים שלהם שילבו רעיונות מארקסיסטיים עם עיסוק בנצרות, שכמובן מעולם לא הובן כהלכה, ועל פי מיטב הבנתי שילב פאזה של כמיהה לגאולה עם ציניות וביקורת חריפה על השחיתות בכנסייה. כך שעל אף שניתן למצוא היום את "Caravan of Love" ואת הבי-סייד שלו, “When I First Met Jesus”, באתרים של פופ נוצרי, נראה שמישהו פה פספס את הקטע.

ההאוסמרטינס הוציאו בסך הכל שני אלבומים – אלבום הבכורה “London 0 Hull 4” שיצא ב-86' ו"The People Who Grinned Themselves to Death" שיצא שנה אחריו. כמו מרבית להקות האינדי הבריטיות באייטיז - לעומת להקות המיינסטרים של אותה תקופה – הביעו ההאוסמרטינס הסוציאליסטים והאנטי-מלוכנים זעם כלפי הממשל התאצ'ריסטי, כאשר הביקורת החברתית שלהם תובלה בהומור פאבים אנגלי וציניות קצת בריאה מדי. להקה שחבריה מתלבשים כמו פקידים זוטרים ולאף אחד מהם אין תספורת אקסטראווגנטית לא הייתה עניין של מה בכך בשנות השמונים, והלוק החנוני והיומיומי שלהם – לא פחות מהמוזיקה והמילים – הפך אותם ללהקה לאנשים חושבים באותה המידה שהם היו להקה לוורקינג קלאס הבריטי חובב הכדורגל והבירה.

האוסף החדש נפתח בסינגל הראשון שלהם ואחד משיריהם היפים ביותר, "Flag Day", ומיד אחריו מגיע להיט הג'וקבוקסים השמח "Happy Hour", שהגיע בזמנו למקום השלישי במצעד הבריטי והפך לסטנדרט VH1 אהוב, בזכות בובות הפלסטלינה הרוקדות, שלא לומר בזכות החמידות הקיצונית של הבאסיסט נורמן קוק (שיהפוך, כידוע, לפאטבוי סלים). כבר מההתחלה הזאת אפשר להיווכח שהשירים הקצביים שלהם היו כיפיים כמו אחר צהריים גשום בפאב אנגלי והבלדות שלהם היו מרגשות עד דמעות.

על אף שבעולם הוא פחות מוכר, ובטח שהוא פחות זכור היום, באנגליה דווקא "Caravan of Love" היה להיטם הגדול ביותר, והסינגל היחידי שלהם שהגיע למקום הראשון במצעד. "Caravan of Love" הוא בעצם קאבר לשיר של Isley-Jasper-Isley – גלגול מאוחר של האייזלי ברדרז. את המקור שר כריס ג'ספר (גיס של האחים), אחרי שהוא חזר בתשובה, מה שכנהוג אצל השחורים לא מנע ממנו להצטלם לקליפ באאוטפיט Fאנק קיצוני בלי חולצה מתחת. ההאוסמרטינס הוציאו את הגירסה שלהם שנה בסך הכל אחרי המקור, ואת האר נ' בי האייטיזי הנוטף - נוטף אמונה דתית, סקס, ווטאבר - הם המירו בא-קאפלה אלגנטית (או לא כל כך אלגנטית, אם זה בא בליווי הקליפ – מצ"ב קישור בתחתית).

אחרי חמש שנים ההאוסמרטינס התפרקו ופול היטון הקים ביחד עם המתופף, דייב המינגוויי, וה-roadie שלהם, שון וולץ', את הביוטיפול סאות'. אחרי שבעה שירים של ההאוסמרטינס – שהאחרון בהם הוא הבלדה היפהפייה “Build”, בו דופק היטון את חיקוי המוריסי שלו – עובר האוסף לחלק השני. זה קורה מהר מדי ומוקדם מדי. אני לא מבינה איפה “Bow Down”, ”Sheep” (כפיצוי יש בהמשך לינקים לשני קליפים מעולים של השיר) ו"There Is Always Something There to Remind Me", והאמת היא שכששומעים את שתי הלהקות אחת אחרי השנייה זה רק מחדד כמה ההאוסמרטינס היו להקה פי אלף יותר טובה מהביוטיפול סאות'. אבל גם את הביוטיפול סאות' אני מחבבת. אליהם נגיע בשבוע הבא.

ההאוסמרטינס והביוטיפול סאות', “Soup” (מרקורי)