פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רומן פולנסקי: יומן על רומן שהיה

      "יומן על רומן שהיה" של אביטל דיקר מזכיר לרומי מיקולינסקי את ברידג'ט ג'ונס בעוד "ג'וליוס וינסום" הוא סיפור נקמה מופלא

      מוקף בזכרונות ובספרים, בבקתה מבודדת עמוק ביערות שעל גבול קנדה, חי לו ג'וליוס וינסום. באוסף שהשאיר לו אביו יש אלפי כרכים של מהדורות ראשונות מסודרים לפי הא'-ב', ובחלוקה פנימית, פרוזאית יותר ל"ספרים חמים" ו"ספרים קרים" - בהתאם לקרבתם לאח המחממת את הבית-צריף. לעיר, לחברה, לקפיטליזם, אין משמעות של ממש עבורו. המילים שהוא מוצא במחזות של שייקספיר, מילים ארכאיות כמו "תרבוכה", "גאיון", "טמום" ו"נבך" הן ממשיות יותר עבורו מאשר רעיונות ועקרונות כמו "רצח", "בדידות" או "חברה", שהדהודן בנפשו משמעותי יותר מהקולות והמראות שבוקעים מהטלוויזיה המתווכת בינו ובין "המציאות".

      את המילים שלו - שהוא מלקט באדיקות מכתבי שייקספיר - הוא מתעקש לשלב בשפתו, בעיקר במונולוגים שהוא מנהל עם עצמו, ולעיתים גם עם האנשים הספורים שאיתרע מזלם להיקלע לדרכו. כי ג'וליוס וינסום הוא אולי אדם תרבותי אבל הוא גם רוצח, רוצח ששואף ליצור סדר, להביא שוב את חייו אל האיזון שאפיין אותם לפני שהגיע אל נקודת האל-חזור.

      החלוקה הפנימית בין החוץ אל הפנים, בין הטבע לעיר, בין חיי הבדידות לחברה, קורסת בהדרגה לאורך הספר הדקיק. בהתחלה מגיעה אישה אל הבקתה, ולמרות רתיעתו הראשונית של הגיבור, הוא מתאהב, נכבש, מתמכר, ואז היא הולכת. לא לפני שהיא מציעה שייקח כלב. ואז מגיע הובס, כלבו האהוב, שממלא את הריק שנפער עם עזיבתה של קלייר - האהובה שהכזיבה. ג'וליוס לומד שעל כלבים, בניגוד לנשים, אפשר לסמוך, אבל רציחתו של הובס מניעה את ג'וליוס למסע נקמה שאינו יודע שובע או גבולות. מישהו מתעתע בו, מישהו מתעלל בו. את הפוסטרים שהוא תולה בעיר בבקשת עזרה להשגת מידע על הכלב הנרצח, מישהו מחלל בשרבוט "עכביש שחור של מילים" על המודעה.

      וג'וליוס כועס, והורג, עם אותו רובה שהביא אביו מהמלחמה. רובה ישן, לא בשימוש, ממש כמו המילים שהוא שולף ממחזות שייקספיר. ג'וליוס וינסום מחפש נקמה, בעוד כל העיר מחפשת אותו - רק שהוא שקוף עבורם - הם לא מבחינים בו. בסצינה מושלמת שמתקיימת דווקא בעיר, ג'וליוס כלוא בדיינר, לכוד בין שני העולמות - בו זמנית צייד וטרף - הוא מתיישב מאחורי הטלוויזיה שמבשרת על הטבעת המתהדקת סביב הרוצח, סביבו. "עכשיו כולם הביטו בי אבל לא בי. זה היה מוזר, הייתי במחבוא הכי טוב" (137). וכשנמאס לו והוא קם ללכת, "לכולם בבית הקפה זה היה ודאי נראה כאילו יצאתי מתוך הטלוויזיה עצמה והלכתי לעברם ואמרתי, אני הרוצח של האנשים האלה. אתם לא רואים אותי" (137). "ג'וליוס וינסום" כתוב נפלא, מותח, אוחז בגרון הקוראים. דקיקותו רק מעצימה את המילים שמופיעות בו. נשאר רק לבקש מהוצאת "אחוזת בית" שיביאו עוד מספריו של דונובן, זה כל כך טוב.

      * "ג'וליוס וינסום" - ג'רארד דונובן, הוצאת "אחוזת בית", תרגמה מאנגלית טל ניצן

      במצב לא משהו

      אחת שדווקא כן אוהבת שמביטים בה היא אביטל דיקר, שאת הטור הקבוע שלה בוואלה! תרבות, "מסומסת במצב טוב" היא החליפה בעסקה כפולה עם בית ידיעות - הספר החדש יוצא בהוצאת הספרים והטור (המקוצץ משמעותית, אגב) מופיע מידי שבוע במוסף "זמנים מודרנים". אבל נניח לשינויי המקום והיריעה ונתמקד בספר. "יומן על רומן שהיה" הוא ספר מתעתע - הוא לא באמת מספר על רומן, אלא על התפוררותו, וגם לא על שני האנשים שמנהלים את הרומן, אלא רק על אחת מהם. יותר יומן מרומן, זה בטוח. ויותר ברידג'יט ג'ונס מג'ונתן ספרן-פויר, זה ברור. ומה לברידג'יט וג'ונתן ולאביטל דיקר? על זאת ועוד, מיד.

      הספר מעוצב כאילו היה מסך של מחשב מקינטוש. בתחתית העמודים מופיעים ציורי סיגריות וכוסות קפה - מדדי ייאוש של הכותבת שמעידים על צריכת הקפאין והניקוטין היומית שלה. הכי ברידג'יט ג'ונס. לצד האייקונים מופיעים שרבוטים בכתב יד, כתמי קפה ודיו (דמעות?), קשקושים וגם ציורים מאת בנותיה של דיקר.

      ונישאר עוד רגע עם הפורמט - כי כבר אמרו חכמים ש"המדיום הוא המסר". כל האלמנטים הגרפיים המקושקשים מזכירים את ספרו של ג'ונתן ספרן-פויר, "קרוב להפליא ורועש להחריד", שמכיל גם הוא אלמנטים עיצוביים רבים. אך אם במקרה של ספרן-פויר כל אלה מסייעים לו להמחיש את תחושת השבר, וחוסר היכולת לייצג את האסון שאירע לניו-יורק בעקבות ה-11 בספטמבר, ב"יומן על רומן" האלמנטים העיצוביים הם יותר קישוטים, גימיקים - שחלקם אפקטיביים וחלקם סתם. וחבל, כי ניכר פה ניסיון להרחיב את הפורמט, לא להיות עוד ספר של ספרות נשית.

      אבל מה כן יש לנו פה? התפוררות נישואים, הרבה כאב לב, הרבה שנאה עצמית, אבל יותר מזה יש כאן הרבה מאוד פרטים, שלא כולם מעניינים, חשובים או אפילו כתובים טוב. ביום שני, ה- 16 בנובמבר, מכריזה הכותבת בפונט עצום: "הלכתי לקוסמטיקאית ונרשמתי למכון כושר" (104). מדד הסיגריות מכריז על 0 סיגריות. כקוראת, לא אכפת לי מכל זה. אני מבינה, כמובן, שכל האלמנטים הללו - הפונט הענקי, אייקון הסיגריה, הקוסמטיקאית והמכון מצביעים על מגמת התאוששות בחיי הכותבת, שלפני כן התבכיינה על תחלואיה, מכאוביה, כעסיה, ומיהרה להתוודות על היעלמות התשוקה, ולתאר את בעלה לשעבר כמפלצת אנוכית. יופי. סמס סליחה לבעל כבר בדרך, אני מקווה, אבל גם לקוראים מגיע אחד. כי חוץ מרשימות הטיפים החינניות שבסוף הספר: עצות פוסט-גירושים שיכולות להועיל או לפחות לשעשע לפני דייט ראשון, טלפון לאקס, או לסתם בוקר של השלמה או דכאון, אין פה יותר מדי. כאמור יומן, לא רומן.

      * "יומן על רומן שהיה" - אביטל דיקר, הוצאת "ידיעות אחרונות"