די לה, כי בוש

לו הייתי ג'ורג' W בוש, ובמסגרת קבלת הפנים שתכננו לי בבית הנשיא, הייתי צופה בחבורת ילדים רוקדים הורה ושרים "הבה נגילה" ו"הבאנו שלום עליכם", הייתי לוקח את המפתחות, מוציא את אייר פורס 1 מהדאבל פארקינג וחוזר לוושינגטון במיידי. קצת קשה להאמין שאחרי שישים שנה טרם נגמלנו מהאנכרוניזם של טקסים מעייפים הכוללים את כל קלישאות הישראליות והיהדות; שירים, ריקודים ודקלומים שלא אומרים שום דבר למי שמבצע אותם, ובוודאי לא למי שאמור להתרשם מהם. ולחשוב שמישהו – חברת ההפקה שהשתמשה בתסריט מטקס פתיחת שנת הלימודים של בית ספר קריית יערים (ותודה לתלמידי ג' 3) - עוד גזר קופון על החרפה הזו.

ביזיוני ככל שיהיה, הטקס בבית הנשיא היה לא יותר מאלגוריה הולמת למצב האנומליה בו שרויה מדינת ישראל בזמן ביקורו של הנשיא האמריקאי (48 שעות שעברו לאט מדי). בבוקר היום בו נחת מטוסו, טרם נפקקו רחובותינו עד כדי עצירות מוחלטת שרק נקטר שזיפים מחוזק יכול לה, החליט העיתון של המדינה לחרוג ממנהגו המשונה לכתוב בשפה העברית, ופנה אליו במכתב גלוי של איתן הבר שפורסם, כלשונו, בצמוד לכותרות תואמת, באנגלית. גם האקט הזה, יותר מאשר יש לו משמעות, חופן בחובו סימבוליות מדכדכת; הודעה בהכנעה על היותנו לא יותר מקולוניה המברכת לשלום את בואו של הנציב העליון. למעשה, נדמה כי מאז ביקורו של הגנרל אלנבי לא השתנתה תודעתנו כלל וכלל. פעם היה זה המנדט הבריטי, היום זה האימפריאליזם האמריקני. ישראל היתה ועודנה פונקציה בעלת משמעות אסטרטגית בלבד לאימפריה שמושלת בה ומכתיבה את סדר היום שלה. עוצמת החיבוק שמושט לעברו של הדגנרט, שלו היו מאפשרים לו כהונה של קדנציה נוספת בשלטון בוודאי היה מצליח להחריב לא רק את המזרח התיכון, אלא גם מייצר איזה סכסוך עם סקנדינביה, כיבוש בורה-בורה ומבצע צבאי באיי סיישל, היא לא פחות מאות קין עבור אזרחי המדינה שהגיבו בכזו אפתיה.

מדיניות החוץ של בוש והתפקיד שהוא מייעד לישראל בתוך הסבך הפוליטי, הדיפלומטי והביטחוני שיצר בעולם – הכאוס בעירק, הכישלון בייצור הידברות עם העולם המוסלמי, התלות הכלכלית בסעודיה והקרע עם אירופה - היא בדיוק מה שמשמר את התקיעות הבלתי נסבלת שבה שרויה המדינה שלנו במהלך שבע השנים האחרונות; שבע שנות כהונתו שלו. הקונספציה לפיה נשיא בעל אג'נדה ימנית טוב לישראל נשברה פעם אחר פעם, עם כל קסאם שנורה על שדרות, אוטובוס שהתפוצץ בירושלים או ילדה שנהרגה בזמן עוד סיכול ממוקד של צה"ל (אבל לא מפריע לנו להיכנס לחרדה בעקבות המחשבות על נשיא/ה מן המחנה הדמוקרטי).

הכניעה הטוטאלית של ישראל לפטרון האמריקני והמחשבה לפיה פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ישראלי-לבנוני וישראלי-סורי, חייב להיות מתואם עם האמריקאים ומוסכם עליהם (מיותר לציין שהוא לא מוסכם כל עוד הוא אינו משרת אינטרס אמריקני), מדגישה עד כמה עמוק הוא הקרע בין שתי המדינות שקיימות בישראל – מדינת ההנהגה והמדינה שאוכלת את החרא על שגיאותיה של אותה הנהגה (אצל הפלשתינים המצב, כאמור, לא שונה בגדול). העיקר שיש הצהרה משותפת ובופה. בארגנטינה, בת ברית אמריקאית המקיימת איתה יחסים דיפלומטיים מלאים, קיבלו האזרחים את בוש עם דגלים אדומים ולפידים; הם זיהו את מר W כמי שהמדיניות שלו משליכה ישירות על חייהם והביעו תרעומת נוכח הממלכתיות שממשלתם הקנתה לביקורו. בישראל, בה אותה השפעה הופכת הרסנית פי כמה, האזרחים נותרו אדישים לכבוד המלכים חסר התקדים שניתן לאחד המנהיגים המסוכנים שידעה ארצות הברית והעולם כולו. מי שהידידות שלו – תולדה של הלובי היהודי והכספים שהוא מזרים לשלטון - היא כוזבת; מעניקה אשליה של ביטחון ואח גדול שאפשר לסמוך עליו, אבל למעשה חונקת ומונעת מאתנו עצמאות אמיתית.

האכזבה כאן היא כלל אינה מממשלת ישראל, שלאורך השנים נהנתה לשתות מהעטין האמריקאי ולתת לו להכתיב לה ההתנהלות, כשהיא מזהה אותו כידיד האמת היחידי שלה. האכזבה אם כן, היא מאתנו – תושבי שדרות, סטודנטים (זה לא שהיו לכם לימודים), חיילים משוחררים, מילואימניקים וכל מי שנשבר לו מהתקיעות, שהיו צריכים להבעיר את נתב"ג עם נחיתתו על אייר פורס 1 ולהראות שיש לנו, האזרחים, רצונות שונים מאלו שמשרתים את האינטרסים של ההנהגה האמריקנית, שגם ציבור נתיניה כבר מאס בה. אין עוד מקום אחר בעולם בו ביקור של בוש עובר בכזה שקט מופתי. דווקא אנחנו היינו צריכים לתת לו הצגה שהוא לא ישכח לעולם. הצגה שכלל אינה מיועדת עבורו, אלא עבור מי שממשיך ללכת אחריו כמו עיוור.