שתיקת הכבשים

בימים האחרונים, אני רואה פרסומות ל'העדר' ברחבי תל אביב, ומזדעזע כשחושב שיש אנשים שילכו לראות אותו בלי לדעת על הסרט הזה שום דבר. ולא קל למצוא מידע על עליו ברחבי הרשת – כיוון שהוא עדיין לא הוקרן בארצות הברית כמעט ואין ביקורות עליו, הטריילר היחיד שתוכלו למצוא כיום ברשת הוא יפני, ותיאור העלילה לא ממש עושה צדק עם מה שעושים על המסך. אנשים, אם כך, עלולים ללכת בגלל התיאור הלוקה בחסר או בגלל הקאסט – ריצ'רד גיר, קלייר דיינס ואבריל לאבין (שמופיעה בסצינה וחצי, אבל עדיין מקבלת קרדיט מובלט בפוסטרים). אם תעשו זאת, גברותי ורבותי, זו תהיה טעות גדולה.

ארול באבג' (ריצרד גיר) הוא עובד ציבור, שתפקידו הוא מעקב אחר עברייני מין מורשעים שגרים בעיר בה הוא עובד. לא מדובר במעקב משטרתי מרתק, אלא בהכלאה בין עובד סוציאלי לבין קצין מבחן - תפקיד אפור ולא מאוד חיוני, כיוון שאינו כולל סמכויות כלשהן. אבל באבג', שעוסק בזה כבר הרבה שנים, וסוחב עמו מטען נפשי כבד ומכוער מאוד, לא מסתפק בזה ומנסה למנוע פשיעה, באמצעים כשרים פחות ופחות.

מספר שבועות לפני שגיבורנו יוצא לפנסיה קורים שני דברים שמפעילים, בעצם, את עלילת הסרט. הראשון הוא היעלמותה של נערה צעירה, אותה – באבג' משוכנע – חטף מישהו מהאנשים באזור המעקב שלו. המאורע השני הוא הגעתה של אליסון לאורי (קלייר דיינס) שמוצמדת לבאבג' בשביל ללמוד את התפקיד ולהחליפו כשיפרוש.

קל לקטול את הסרט, אותו ביים אנדרו לאו ('דרך ללא מוצא') על כך שחלקים שלמים ממנו מרגישים כמו משהו שהועתק מ'שבעה חטאים', החל מזוויות צילום ועד לאלמנטים בעלילה, אבל זאת לא הבעיה האמיתית של 'העדר'. אחרי הכל, סרטים שהושפעו מיצירות אחרות בז'אנר עדיין יכולים להיות מהנים ומרתקים. הבעיה בסרט הזה הרבה יותר בסיסית: הוא רע.

שוב, אני משתמש כאן במלה בעלת מספר משמעויות, ולא מדובר דווקא בזאת המתבקשת. ה"רוע" של הסרט הוא לא באיכותו, אלא בכל שאר הדברים. אם כבר, אז הצילום והבימוי שלו מאוד אפקטיביים ונעים על הגבול בין סרט מתח לסרט אימה. אבל הם משמשים בשביל לגרום לכם, הצופים, לסבול. לא פעם ולא פעמיים הסתובבתי לכיוונה של ידידתי, אותה גררתי איתי להקרנה (ענבל, אני ממש, ממש מצטער!) ואמרתי שמה שקורה על המסך מאוד מטריד. זה – אני מודה - היה נסיון די פתטי להומור, אותו הייתי חייב לעצמי בשביל להזכיר לעצמי שמדובר בסרט, ולא לספוג את מלוא הרוע שלו.

אם ראיתם את 'רקוויאם לחלום', אתם אולי חושבים שאתם מבינים על מה אני מדבר, אבל זה לא המצב. הסרט ההוא בא לזעזע אתכם בשביל העברת מסר לגיטימי, כיוון שהדמויות שלו הרסו חייהם במו ידיהם. הנושא ב'העדר' הוא פשיעה מינית אלימה, ומה שהיא עושה לאנשים תמימים שלא ממש אשמים במה שקורה להם. זה אומר שהמסר שלו הוא "סביבכם יש אנשים ממש חולניים, והם יעשו לכם דברים מזעזעים אם יתפסו אתכם. נ.ב. אין מה לעשות בקשר לזה. נ.נ.ב. אם אתם רוצים לשמור על אחרים מפני הפושעים הללו, החיים שלכם ייהרסו ואתם תהפכו לשברי כלי. נ.נ.נ.ב לילה טוב.". זה מסר מרושע, שלא תורם מאומה לצופה, אולי חוץ מתחושת התיעוב איתה הוא יוצא מבית הקולנוע בדרכו למקלחת ארוכה וכדור פרוזאק אחד או שניים.

באשר לשחקנים, אלה לרוב עושים עבודה טובה, וחבל. היה הרבה יותר קל לשרוד את 105 הדקות של 'העדר' אם לא הייתי מאמין למשחק של המשתתפים. אבל לא, קלייר דיינס משכנעת בתפקיד הבחורה הצעירה שמלאה בכוונות טובות ולא יודע לאן היא נכנסת, ומרבית שחקני המשנה עושים את תפקידם טוב מאוד. למזלי הרב, לא הצלחתי להתחבר כל כך לריצ'רד גיר בתפקיד הגיבור המאוד-פגום, וריי וייז הוא הבוס-הרע הסטריאוטיפי-מדי. מה עם אבריל לאבין? לא יודע, באמת. עדיין לא הצלחתי להבין מה היא עושה בסרט הזה, כשכל תפקידה מסתכם בסצינה אחת בה היא לא עושה כמעט כלום. אם המטרה היא להביא את מעריציה הצעירים לבתי הקולנוע בשביל לראות את הסרט הזה, מדובר במזימה שפלה ומגעילה לפגיעה נפשית בנוער.

אם עוד לא הבנתם - אל תלכו לראות את "העדר". גם אם מישהו אומר שזה "סרט חשוב על נושא חשוב", ויצר הפלצנות האינטלקטואלית שלכם מושך אתכם לבית הקולנוע, תשתיקו את היצר הזה. אתם לא רוצים, ולא צריכים את החוויה הזאת. היא לא תוסיף לכם כלום, מעבר לבחילה וזעזוע בעקבות המראות בהם תצפו על המסך.