פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      סי היימן

      אחרי שכבר איבד כל תקווה, אלון עוזיאל גילה מחדש את דארן היימן – רומנטיקן על עקבים גבוהים עם אלבום חדש ופשוט מעולה

      "היא מלמדת איתי בתיכון / היא מלמדת אמנות ועיצוב / הילדים חושבים שהיא מגניבה / היא מצלמת תמונת פולארויד כל יום / זה עוזר לנו לזכור / עדיף שכך / יש לה חבר / לי יש אישה / היא לא אוהבת את שלה / אבל אני אוהב את שלי" - ככה פותח דארן היימן את האלבום החדש שלו. מספר שהוא מורה, נשוי ועדין חתיכת רומנטיקן נאמן – וברגע אחד מחזיר אותי אחורה, משכיח את כל הריליסים הלא ממש מעניינים שהוציא בשנים האחרונות, וגורם לי לחזור ולשמוע בריפיט את הקול הכל הכך מוכר שלו.

      קודם כל נעשה קצת סדר. היימן היה הסולן של הלקה הבריטית הפנר, שהביאו לנו, בין השנים 1998 ל-2001, ארבעה אלבומי אולפן, כמה אוספים ולא מעט בי-סיידים. מעטים האנשים שנתקלו בשלושת האלבומים הראשונים ולא התאהבו – מדובר ביצירות נדירות של פולק-פופ כן. סוג של רוקנ'רול בריטי רך ולא מתיפייף, עם הטקסטים הכי אמיתיים ומרגשים, שאיכשהו עושים את הלא יאמן ומצליחים לא להיות דביקים. תהרגו אותי אם אני מבין איך היימן עושה את זה, אבל הוא הצליח לבודד את הציניות מהסרקזם, ולשפוך על הדף ציניות טהורה, ללא כל מרירות וללא יותר מדי הומור. שאר חברי הפנר, מצידם, עזרו עם לחני פופ מושלמים. לא מאמינים? תבדקו את “The Fidelity Wars”, מ-1999.

      מותה של המדיה

      הבעיה האמיתית עם הפנר, היא שהיו להם עיניים גדולות מדי. שאיפות, חזיונות, אתם יודעים, דברים כאלו שמבקרי מוזיקה אוהבים. שיעמם להם להישאר באותו המקום, וב-2001, כשהאלקטרוניקה היתה השחור החדש, גם להיימן והפנר נמאס מהגיטרות. אז הם תפסו סינתיסייזרים, פתחו את המחשב והוציאו את “Dead Media”.

      “Dead Media” היה אלבום די רע, לפחות לדעתי (אותה חלקתי במקרה הספציפי עם רבים וטובים). אפילו הקול המדהים של היימן והכתיבה השנונה לא הצילה את המצב. לצערי, במקום לעשות את הדבר הנכון ולחזור לעצמם, הפנר פשוט התפרקו. היימן, מצדו, המשיך להרכב The French, פרויקט שהחזיק במשך אלבום אחד - אלקטרוני גם הוא - שהחותם היחיד שהשאיר לעולם הוא שיר על בחורה ששוטפת מעליה את העצבות בעזרת האזנה אינטימית לוו טנג קלאן.

      אחרי The French, היימן הפסיק את שיתופי הפעולה והתחיל לעבוד לגמרי בעצמו. הוא הוציא שלל 7 אינצ'ים, ואלבום אחד ב-2006, תחת השם “Table for One”. אלבום שאת כולו הוא הקליט לבד בבית, באווירה של אלקטרוניקת חדר שינה. והכל, נו, איך לומר בעדינות, משעמם. זה השלב בו איבדתי תקווה והפסקתי לעקוב אחריו, אבל לפני כמה ימים, לא ברור לי למה, גיגלתי את השם שלו.

      המודרניות המשנית

      מסתבר שממש לאחרונה, לפני כחודש וחצי, בשקט בשקט ובלי שום יחסי ציבור, יצא לו האלבום החדש שהזכרתי למעלה. היימן כבר לא מתעקש להיות לבד, הוא חבר ללהקה חדשה שעונה לשם The Secondary Modern ומכילה נגנים מטינדרסטיק, פארינה, Psapp ועוד. והאלבום החדש, שנקרא בפשטות “Darren Hayman And The Secondary Modern” הוא פשוט אלבום מעולה.


      היימן חזר לעשות רוקנ'רול. הוא חזר לשיר על עקבים גבוהים (אובססיה לא ברורה שלו), הוא חזר להקפיץ, ובעצם, בלי שהוא מודה בכך, הוא חזר לעשות הפנר. הטקסטים מזכירים את אלו שכתב ל-“We Love The City” המצוין – הם אולי קצת פחות נוקבים, אבל כנראה שככה זה אחרי שאתה מתחתן. יודעים מה, זאת סתם קטנוניות, כי אם אני ארד על הכתיבה פה, אני אצטרך לקטול כל סינגר/סונגרייטר אחר שיתנו לי לכתוב עליו בשנה הקרובה.

      השירים ממש סוחפים, כיפיים, קליטים, והכי חשוב - באמת מרגשים. שנים של קריירת סולו פשוט הוכיחו שהיימן הוא לא ממש מוזיקאי – הוא כן זמר מדהים, ואחד הכותבים הכי מוכשרים שבריטניה ראתה אי פעם, אבל הוא לא מישהו שאמור לשבת לבד בחדר עם לפטופ ולפמפם ריליסים. הוא צריך להקה, כזו שתנגן, תלחין מדי פעם, ועדיף שלא תתחכם יותר מדי – שתדע לשים את הקול והטקסטים שלו במרכז ולעטוף אותם בקצב המתאים. הפנר ידעו לעשות את זה וכך גם הלהקה הנוכחית, וזאת הסיבה שזה פשוט עובד. הבעיה היחידה עם חוסר ההרפתקנות המוזיקלית של היימן היא שלא שומעים עליה. אז הנה, עכשיו אתם יודעים. רוצו לספר לחברים שלכם.