אין לי מושג באיזה תוסף מזון משתמש גורי אלפי, אבל אם הוא יכול להשאיר את השם שלו בטוקבק (וגם את השם של הרופא במידה וצריך מרשם), זה יהיה מצוין. לא רק שהבן אדם לא נח לשנייה, גם נדמה שהוא מבסוט תמידית; סדרות, פרסומות, הנחיית טקסים, תוכניות תעודה, הופעות אורח בפאנלים - רק תגידו מה - גורי שם, נותן עבודה ודופק את החיוך המוכר והאהוב. אלא שאם לשפוט לפי שני הפרקים הראשונים של הבייבי החדש שלו "לצחוק או למות", סדרה תיעודית חדשה בכיכובו, אולי הגיע הזמן שהוא יתחיל לסנן קצת הצעות עבודה, ויהיה מסור ומחויב יותר לפרויקטים שבאמת מעניינים אותו. נראה שדווקא לכאן הגיע גורי, אחד מיוצרי הסדרה, חסר אוויר ואנרגיה.
"לצחוק או למות" מפוצצת מכוונות ורעיונות טובים - ההשקעה ניכרת בכל פריים, היא מבוימת כהלכה, לא מקמצנת בצילומי חוץ ומערכונים והצליחה לגייס את גלריית הקומיקאים הכי מרשימה שנראתה על מסך אחד - אבל למרבה הצער מתפזרת ונופלת כמעט בכל אספקט, ובעיקר לא ממש מצחיקה. קודם כל, ולפחות על פי שני הפרקים ששודרו עד עכשיו, טרם התברר מדוע הקונספט בו גורי תלוי בין החיים למוות חיוני לתוכנית, מה גם שהטוטאליות שלו נשברת בכל פעם שהוא מגיע לאינטראקציה עם העולם האמיתי. בין מעבדת הצחוק הלכאורה אקדמית (עם בדיחות סחי-בלטה של פטישים בראש), המפגש עם בכירי הקומיקאים מסביב לשולחן עם כוסות יין, מערכונים (מוצלחים למדי), ניסיונות עזרה לצעיר בעל כישורים חברתיים לקויים וביקור על הסטים של "סאטרדיי נייט לייב" ו"לייט נייט" עם קונאן אובריאן, קשה להבין מה בדיוק מנסים יוצרי התכנית להעביר.
גם ברמת העומק "לצחוק או למות" מאכזבת - אם מישהו כאן החליט, ובצדק, להעניק להומור ולצחוק את הכבוד הראוי ולהדגיש עד כמה הם חיוניים לתפקוד שלנו - מעין "החומרים שמהם עשוי הצחוק" - מן הראוי שהנושא ייקח את עצמו ברצינות של סדרות בעלות קונספט דומה, דוגמת "החומרים מהם עשויה האהבה" של ארי פולמן. היעדר העומק בלט במיוחד בראיון שערך גורי עם אנדי סאמברג, הכוכב החדש של "ס.נ.ל", בו, מכל השאלות שאפשר לשאול חבר קאסט בתכנית ההומור החשובה בעולם מזה למעלה מ-30 שנה, הוא בחר בשאלה המביכה "אז זה בשידור חי, הא?".
באופן לא מפתיע, הרגעים המוצלחים יותר ב"לצחוק או למות" מגיעים בחסות שי אביבי, שמצית את המסך בכל הופעת אורח (מנחה הערב הספרותי המתנשא היה פשוט מבריק), ומעלה את השאלה מדוע הוא לא בעל המושכות כאן. גם דב נבון הוא נקודת אור מעודדת, בייחוד אחרי ששתי העונות של "ארץ נהדרת" גרמו לנו לחשוב שמדובר במי שמצליח לייצר קריירה מאדי הדלק של "החמישייה" ו"הבורגנים". בתפקיד המיזנטרופ שרק רוצה לחרבן לעכבר המעבדה את הדייט, הוא לוחש לו באוזנייה משפטים כמו "אני רוצה לחזור לגור עם ההורים שלי", ומצליח לעשות את מה שלא עשה כבר הרבה מאוד זמן: לגרום לנו לצחוק בקול רם.
* לצחוק או למות, שבת, 21:45, ערוץ
יחסים בכפייה
עוד מישהו שקשה לפספס על המסך - ולא משנה לאן אתה מזפזפ - הוא ליאור אשכנזי, שמשחק באיזה 11 סדרות במקביל (וזה עוד בלי לספור בכלל קולנוע ותיאטרון). לא שאני מזלזל בצורך שלו להתפרנס, אבל בכל זאת, קצת פאסון וסינון לא יזיק לו. "כפיות", המיזם האחרון בכיכובו - לצד נתי קלוגר, אניה בוקשטיין, עופר שכטר וקרן מור - היא עוד גרסה מתקדמת של "קצרים", שמתכווננת על בדיחות זוגיות, סקס ודייטים. מכיוון שמעולם לא נמניתי על חסידיה של "קצרים" הבינונית, גם הציפיות שלי מהסדרה החדשה היו אפסיות למדי, ולכן היא אפילו הצליחה להפתיע אותי לטובה. למרות שרוב המערכונים מזגזגים בין התנהגות סטריאוטיפית לוולגריות במסווה של נועזות (הגבר תמיד יהיה החרמן חסר המחויבות שלא רוצה ילדים ורק מחפש איך לבגוד ולזיין ולהפך), יש בכל תכנית שניים-שלושה מערכונים ששווים את הצפייה, ויש סיכוי שכמה מהדאחקות הקבועות - ויש כאן ניסיון חביב לייצר המשכיות (עופר שכטר בורח מבת הזוג שלו, עופר שכטר לא שם לב למה שיש לבת הזוג שלו לומר לו, אלא אם כן היא מתפשטת, ליאור אשכנזי שבוי כבר חמש שנים עם אותה בת זוג. הבנתם את הרעיון) - גם אם מגיעים מחסכנות ורצון לייצר קאלט בכוח עוד יתפסו.
* כפיות, שישי, 22:45, ערוץ 2