פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      קראו את הפרק הראשון של "סוף עונת הלימונים" מאת שולמית לפיד

      מישהו ירה בפטרון של ליזי בדיחי. לא אישה כמוה תיתן לו לחמוק בקלות. מתוך "סוף עונת הלימונים" של שולמית לפיד

      צייד בתחתונים

      צער, חרטה וכאב מילאו את לבה של ליזי. מעולם לא אמרה לדהאן תודה, לא אמרה לו שהיא מעריכה את מה שעשה למענה. הגיעה אליו בחורה בת עשרים שזה עתה השתחררה מהצבא והתחילה ללמוד באוניברסיטה וביקשה עבודה, והוא קיבל אותה ושכנע גם את מערכת "הזמן" בתל אביב שיש להם בדיוק, אבל בדיוק, מה שהם מחפשים, מתעלם מכפות הרגליים הגדולות, מהמבט המנומנם, מעגילי הפלסטיק הזולים, מהקול העצל, רואה בה את מה שאחרים לא ראו, את הטנק הזה המתקדם לאט, נעול על המטרה, מתעלם ממהמורות, ממארבים, אדיש לעלבונות ולהתנשאות. היה זה דהאן שנלחם בעבורה על משכורת הוגנת, על קידום, על מכונית חדשה. היה זה דהאן שהתייצב מול העורך, גדליה אריאלי, כשזה רצה לזרוק אותה לכלבים ולשלוח לבאר שבע כתב ראוי יותר מליזי בדיחי, "כתבתנו בדרום"; ליזי בדיחי נחשבה בעיניו לבדיחה גרועה המוציאה שם רע ל"הזמן"'.

      הם הקימו את העיתון ביחד לפני למעלה מעשר שנים, דהאן ממונה על המודעות, היא על הכתיבה והעריכה, ופרוספר פרפר על הדפוס, ובמשך השנים שחלפו למדו השלושה להכיר זה את זה כפי שאנשים מכירים כשהם נמצאים זה במחיצתו של זה ימים ושנים, בטוב וברע, בגאות ובשפל, בהצלחה ובכישלון. הוא לא היה טלית שכולה תכלת, מוריס דהאן. אבל גם ליזי לא.

      חצאית קצרה, קרסוליים רחבים, שיער ארוך, שיער קצוץ, חזה זקוף או נפול - והצייד שבמוריס היה מתעורר, כפי שהתעורר כשריח של עסקה טובה היה עולה באפו.

      העסקים הטובים בנו לו את הווילה הזאת בנחל עשן, שבה ישב עכשיו על כורסה לבנה שנתזי דם מרבבים אותה. הוא הספיק לפשוט את המכנסיים והחולצה, ואלה היו מוטלים על הרצפה בעוד בעליהם יושב בתחתוני בוקסר בדוגמת פרפרים כחולים ואדומים וגופייה לבנה, ושני חורים תקועים בו, האחד בחזהו והשני בראשו. הרוצח חיכה כנראה שיתפשט, ר?צח בלבד לא סיפק אותו, הוא היה מוכרח גם להשפיל את הקורבן שלו. עשרות פעמים, אם לא מאות, שמעה ליזי קרובים או חברים של נרצחים האומרים "אבל רק אתמול דיברתי אתו", ועכשיו עמד המשפט על קצה לשונה והיא הזכירה לעצמה את מה שאמרה תמיד בינה לבינה: 'האם המנוח היה צריך להכריז על יום דומייה לפני מותו?'

      "ליזי, את יכולה לבוא?" אמרה לה בטלפון לפני שעה דורית, בתו של דהאן. והיא שאלה: "מה קרה?", בטוחה שדורית, צלמת "הזמן", הסתבכה עם אחד החברים המוזרים שהיו לה בשנה האחרונה.

      "אבא," אמרה דורית. "אבא... מת."

      "הלב?"
      "ירו בו."
      "אני באה," אמרה ליזי, צבת של קור מתהדקת סביב גופה. "צלצלתם למשטרה?"
      "הם כאן. בנצי ואילן ועוד שוטרים."

      דורית לא היתה מטלפנת אליה אם בנצי היה אוסר זאת. פקד בנציון כורש ופקד אילן (סרג'יו) בכות היו הגיסים של ליזי, הבעלים של אחיותיה, ויחסיה א?תם נעשו טעונים מאז החלה לעבוד בעיתון. מהמעמד הנחות של האחות הקטנה חסרת הייחוד נהפכה לספחת ששום איומים אינם מרתיעים אותה, למארה המאיימת לשבש כל חקירה משטרתית מסודרת. גרירתן של סוליותיה הגדולות של ליזי נהפכה למוזיקת רקע בכל זירת פשע והשפיעה על בנצי כחריקותיו של מזלג על זכוכית. כאסיר מעונה לא היסס לנפח את ריאותיו ולהשתמש בדציבלים המפורסמים של קולו כשהיה מבחין בה צצה פתאום באמצע הלילה באיזה חור שכוח אל, היא והפלסטיקים הזולים הרועדים על תנוכי אוזניה, השפתיים המרוחות באיזה נוזל כלים שהיא כינתה ליפסטיק, והנייד הקשור בסרט אדום ומתנדנד כדוגית בים על שדיה הגדולים, הפחוסים.

      בנצי חושב כנראה שתועיל לחקירה אם הסכים לבואה. הרי אין ספק שמדובר בפשע. דהאן היה גבר בריא בן ארבעים וחמש שמנה בין חבריו וחברותיו את כל באר שבע, אבל כו-לה, כולל בדואים, רוסים ואתיופים. סריקה של מודעיו תימשך עשור. כן, ליזי תועיל, חשב בוודאי בנצי, וכרגע היא שנאה אותו ואת כל השוטרים בחדר. הם יבדקו את כלי הנשק, את שעת הרצח, את טביעות האצבעות, את האליבי של כל מי שהיה אתו בשעות האחרונות שלפני מותו, מכונה חורקת, נטולת רגש, שלא תעצור כדי לזכור את דהאן החי, התוסס, האיש שאהב כל כך את החיים והחיים, בחשבון אחרון וקר של חלקיק שנייה, לא אהבו אותו.

      היי הוגנת, התרתה בעצמה. לא בנצי ולא אילן ולא שאר השוטרים אשמים במותו של דהאן. את השנאה עלייך לתעל אל הרוצח שכדור אחד לא הספיק לו, שניים היה חייב לירות כדי להיות בטוח שהמוות של דהאן יהיה סופי וודאי. שמרי על גחלת השנאה הזאת שלא תכבה, ליזי, אמרה לעצמה, והבטיחה במעין שבועה פרטית לפרפרים הכחולים-אדומים שעל תחתוניו של דהאן כי לא תנוח ולא תשקוט עד שתגלה את זהותו של הרוצח, ואם יהיה צורך אף תהרוג אותו בעצמה בלי לחכות לכתב אישום, לסנגורים שיספרו על ילדותו העשוקה, לקצין המבחן שיעיד על התנהגותו המופתית של החוזר בתשובה, ולעסקת הטיעון הבלתי נמנעת בין הפרקליטות לסנגורים.

      הווילה של דהאן בנחל עשן היתה העתק חסר בושה של ביתה של השופטת ברגר בעומר, כולל תכולת הספרייה. את שניהם תכננה ארכיטקטית ישראלית שהתגוררה בפירנצה. במקום ריחות החיטוי והזיעה שהדיפה הווילה הקודמת של דהאן במשעול קיפוד, שבה שלטו ברמה פיתוחי בארוק מוזהבים מכוסים ביריעות ניילון, הדיפה הווילה החדשה ניחוח עדין של הון ישן וייחוס משפחתי מתועד. ממדיהם של הבית והגן רמזו באופן שאינו משתמע לשתי פנים על כיסיו העמוקים של בעל הבית. ליזי היתה כאן ארבע פעמים בעבר. פעם בחנוכת הבית ושלוש פעמים במסיבות סילווסטר "המסורתיות" של משפחת דהאן, שאליהן הוזמנו שמנה וסולתה של באר שבע ועליהן דווח וצולם, בצניעות שאינה מאפיינת את בעל הבית, בכל מקומון עירוני ואזורי מלבד ב"הזמן דרום", הממלכה של דהאן. הצניעות החדשה הלמה יפה את הבית החדש, אך לא היה לה דבר וחצי דבר עם התנהלותו של דהאן מחוץ לבית ובשאר ימות השנה. הוא המשיך להיות גבר רעב כפי שהיה לפני עשר שנים, כשהצליח להשיג את תפקיד מנהל מדור המודעות של "הזמן דרום", אינו בוחל בקיצורי דרך שמשמעותם איום, תחינה, שוחד כספי או רווח מיני. ליזי עקבה אחריו כאחרי תופעת טבע מבהילה כשתבע להכניס מודעת עמוד של שירותי מין בשכנות לכתבה על שני הנערים הרוסים שנרצחו בכניסה למועדון "פו?קסטרו?ט", ואת המודעה על הראסטות ליד הכתבה על מצוינות התלמידים במיתר, בטענה שהכתבות והמודעות שתיהן כאחת נועדו לאותו קהל יעד. לפרוספר פרפר ולה עצמה לא היה כל סיכוי לנצח בוויכוח אתו.

      הפתולוג המשטרתי הזדקף עכשיו מעל לכורסה שבה ישבה תופעת הטבע, וליזי שעדיין עמדה על סף הבית הביטה כמהופנטת על כף ידו של דהאן שהחזיקה נעל התעמלות לבנה ועל הגרב המקופל בקפדנות שעל כף רגלו. היה משהו מכמיר לב בחוסר הישע הזה של מי שחזר ממשחק בקאנטרי קלאב והיה עסוק בפעולה פשוטה וצנועה כל כך של חליצת נעליים ובעצם הרגע הזה נעשה בו מעשה הרה גורל כמו רצח.

      "תתחילו," הורה בנצי לצלם המשטרה ולבחורים של טביעות האצבעות, מתעלם מגיסתו העומדת בפתח וחוששת להיכנס. היא תהתה אם דלת הכניסה היתה פתוחה בגלל השוטרים, או שהרוצח השאיר אותה פתוחה. דהאן, עם הנעל בידו, לא נראה כמי שהופתע למראה התוקף.

      "הם שם, ליזי," אמר לה אילן, מרמז לעבר דלת פתוחה מאחורי המסדרון.
      בחדר הספרייה ישבו אודט אשתו של דהאן ודורית בתה, מביטות בעיוורון על מסך הטלוויזיה הכבוי שהיה ממוקם מול הספה. "אוי, ליזי," גנחה דורית, ניסתה לקום, כשלה והתיישבה. ליזי, שהיתה נוכחת בעשרות מצבים דומים, היתה עכשיו חסרת אונים ומילים, והתיישבה על הפוף (בז' נזלת היה הצבע ששלט בחדר) מול שתי הנשים, מסתירה בכתפיים רחבות וגב רחב לא פחות את הדלת לסלון. פטפוט סתמי, פעולה פיזית של שפתיים שאין להן קשר עם המוח, טפטף מפיה, מבקש לטשטש את האסון וליצור מסך בינו לבין הפעלתנות של השוטרים בסלון.

      "מתי זה קרה, דורית?" שאלה ליזי, בורחת אל ה"זה" מפני המילה המפורשת.
      "אני לא יודעת," אמרה דורית, "אמא חזרה מהברידג' ומצאה את אבא... ביום שלישי וחמישי הוא משחק כדורסל בקאנטרי וחוזר בתשע בערך... הם שאלו אותי, כבר אמרתי..."
      "בנצי?"
      "לא, הנחמד יותר."
      "אילן."
      "כן."
      "באיזה ימים הברידג'?"

      "גם כן שלישי וחמישי... אבא לא אוהב לחזור לבית ריק, אז אמא הולכת לברידג' בימים של הקאנטרי קלאב והם חוזרים פחות או יותר באותו זמן הביתה... היום אמא חזרה הביתה אחרי אבא ומצאה אותו..."

      "מי טלפן למשטרה?"
      "אני. אמא טלפנה אלי, בקושי הבנתי מה היא אומרת, היא לא ממש אמרה מה קרה, ואני טלפנתי עוד מהדירה שלי... פחדתי לבוא וששתינו נהיה לבד עם ה... הגענו ביחד, אני והמשטרה..."

      "אמרתי למוריס שהוא יכניס את הארוחה למיקרו, אבל הוא אמר שהוא יחכה לי עד שאני אחזור מהברידג'," אמרה אודט, פוקחת עיניים חומות גדולות, בהבעה שיש בה גם עלבון וגם הפתעה. כאילו דהאן אכזב אותה בכך שלא חיכה לה.
      "עם מי את משחקת, אודט?"

      "יש לנו שם ארבע ועוד שניים ברזרווה, שאם מישהו חולה או הולך לקונצרט..." היא השתנקה פתאום והחלה לכחכח, וליזי קפצה ואמרה, "אני אביא לך כוס מים," אך לדורית היה עכשיו עניין לעסוק בו, שולי, טיפשי, אבל הסחת דעת מבורכת, והיא אמרה "אני אביא" ויצאה מהחדר.

      אודט התחילה לבכות וחזרה על המילים "הילדה המסכנה, הילדה המסכנה...", וליזי חשבה שדווקא מוריס דהאן הוא המסכן, הפגר הזה בסלון שידע להיות חלאה אמיתית אבל כשהיה צריך הוא היה החבר הכי טוב שהיה לה. היא נתקפה פתאום בחמת זעם, פרץ רגשות שכמעט הטביע אותה מכיוון שהיה זר לה והיא לא ידעה איך מתמודדים אתו. הפתולוג ינבור בקרבי הקורבן, הצלמים יצלמו את זירת הרצח, יאבקו כל סנטימטר בבית כדי לגלות טביעות אצבעות, הגיסים יחקרו עדים אינספור וילעסו את העדויות ביחד עם השווארמות בלאפות שהם טוחנים בקיוסק של לודה שליד התחנה, ומה כל זה יועיל עכשיו ולמי כל זה יועיל עכשיו, לאודט ולדורית בוודאי שלא. גם לה עצמה לא. פתאום חשבה על כך שבמוקדם או במאוחר יהיה על מישהו למלא את מקומו של דהאן בעיתון, ועצם הרעיון עורר בה חלחלה.
      דורית הושיטה כוס מים לאמה וקירבה אותה לפיה וזו לגמה ממנו, ידיה הרועדות מנסות לשווא להחזיק בכוס.

      "צריך להודיע לאריאל..." אמרה אודט, והבכי שלה הפך עכשיו ליבבה, "ולאח של מוריס... אני לא יכולה... אני לא יכולה..."

      אריאל היה נסיך הכתר, הבכור שלמד מ?נהל עסקים בניו יורק, הבן שדהאן היה מזכיר את שמו וארשת רכה של פליאה היתה מתגנבת לפניו, איך זכה לבן כזה, עדין ומוכשר וטוב לב, בכל זאת עשה כנראה משהו נכון בחייו אם יש לו בן כזה. יחסיו עם דורית היו שונים. צועקים זה על זה, צוחקים זה על זה. היו ביניהם קרבה וחיכוך של בעלי מזג דומה ויחסי תן וקח סחטניים של שניים שהרשו לעצמם להתלכלך כשהיו מחוץ לטריטוריה האלגנטית והסטרילית של הבית.

      "ליזי תודיע להם," אמרה דורית לאמה, מוציאה את ליזי אל מחוץ למעגל הכאב והא?בל בטון שלא א?פשר לליזי להתווכח או למחות. בטח שליזי תודיע להם. ליזי רגילה לעשות את העבודה השחורה.

      "עם מי מוריס שיחק כדורסל?" שאלה ליזי. לזו שהוטל עליה לטלפן ולהודיע על מות האבא והאח יהיו גם זכויות, החליטה.

      "היו לו החברים שלו בקאנטרי," אמרה דורית, "כבר חמש שנים הם משחקים ביחד כל שלישי וחמישי, אני לא זוכרת עכשיו, ליזי, את תישני אתנו כאן היום בלילה, בבקשה, ליזי..." פתאום היה לה קול של ילדה בת עשר המבקשת עזרה מהדודה הגדולה.

      "הם רשומים בפאלם שלו," אמרה אודט, "החברים מהכדורסל. אם מישהו חולה או עסוק הם מודיעים אחד לשני. ואז הם מזמינים למשחק מישהו מהקאנטרי קלאב. בפאוץ' הוא מחזיק את הפאלם." היא דיברה בזמן הווה בלי לקלוט שכבר אין לו עתיד. "גם הטלפונים של המשפחה רשומים בפאלם." אודט רכנה, המרפקים על הברכיים, פניה בכפות הידיים, ובכתה. עדיין היתה לבושה בחליפת הברידג' העשויה אריג רך, משיי, בצבע חול, ההולמת כל כך את הבית הגדול בעל הקווים הנקיים, הפשוטים, ונוגדת כל כך את האיש שפשט את האימונית שלו בסלון ונשאר בתחתונים וגופייה. רגילה שיעשו בשבילה דברים, אמרה ליזי לעצמה. מוסרת מידע כדי שאשתמש בו.

      "את רוצה שאטלפן למישהו מהמשפחה שלך, אודט?" שאלה ליזי.
      "אוי, לא, אוי, לא..." עכשיו כבר היתה נסערת, חונקת צעקה.

      ליזי לא ידעה אם יש לאודט משפחה בארץ. היא ידעה שדהאן פגש אותה כשהגיעה ארצה כמתנדבת בראשית שנות השמונים, ושנולדה בוויילס למשפחה עשירה שמוצאה באלג'יר ושעדיין, אחרי כל הזמן הזה, היא בורחת מפני העברית הקשה והאכזרית אל הצרפתית והאנגלית האימהיות שלה. היה לה שער אגוז ארוך ונוצץ ועיני אגוז גדולות ויפות ועור אגוז חלק וצדודית קלאסית המכונה "יוונית". דהאן הקפיד שלא להביא הביתה את "הלכלוך" שבו עסק בחוץ, שומר על אודט שלו מפני פגיעתם של המרפקנות והסכינאות והזוהמה, שהיו חייו שלו. עכשיו כבר לא יוכל להגן עליה, חשבה ליזי.

      היא קמה מהספה בספרייה, חצתה את המסדרון וירדה בשלוש המדרגות המובילות אל הסלון.

      "הבת רוצה שאני אישן כאן הלילה," אמרה לאילן.
      "לא בא בחשבון," ענה בנצי והפר את החרישיות ששמרו עליה עד כה. "אנחנו נביא שוטרת מהתחנה שתישאר אתם, אם הם מפחדות להישאר לבד. ובין כה תכף יגיע האמבולנס ונוציא מפה את הגופה."
      "דורית חברה שלי," אמרה ליזי.
      "את לא נשארת. אני מכיר אותך, ליזי. תתחילי לחטט פה ותחרבשי לנו ראיות."
      "חראם, בנצי."
      "סוף פסוק, ליזי."

      על אף הבעת העלבון על פניה לא הצטערה ליזי על שנאסר עליה להישאר כאן עם שתי הנשים האבלות. היה לה צער משלה שרצתה להתרפק עליו. והיה גם הפאלם שהוציאה בחשאי מהפאוץ'.