דרך ארץ: כל ההסברים

אולפן פתיחה - הדמות של יונית לוי תמיד נראתה לי מיותרת. עובדה - הסיבה היחידה להימצאותה שם, היא הזוגיות שלה עם עידו רוזנבלום, ותפקודה כטלפנית של "מונית הכסף" (ולא, למשל, הראיון החנפני שערכה עם הנשיא בוש בשבוע שעבר). מאור כהן דווקא מוצלח למדי עם המבטא הטקסני של ג'ורג' W, אבל מעבר לעובדה שמדובר בדביל מוחלט - נושא שכבר נשחק לעייפה - והשימוש המשעשע בפליימוביל כולל דיבוב, הוא לא תרם יותר מדי. חבל שהוא התחיל לשיר את "Gonna Make You Sweat" של סי אנד סי מיוזיק פקטורי, ושמעון פרס של אלי פיניש התחיל לרקוד וכל הקהל באולפן מחא כפיים. זה בדיוק מסוג הרגעים המביכים שבשבוע שעבר הצליחו להימלט מהם, וייטב אם ידבקו בהימנעות הזו.

און פרלין, הדמות החדשה היחידה שהופיעה גם השבוע, מסתמן כבוננזה רציני - הוא כבר הצליח להטביע חותם סלנגי ("מתווקווק" והגג המתחלף של "הטקסים - חו"ל, השיפוץ - שיק, זה שלא החלפת ריפודים אחרי קצב- לא"), ומצליח בכל כניסה להרים את רף הצחוקים. החיבור של יובל סמו אליה מזכיר את הימים היפים שלו ב"הרצועה", ופחות את העונה הראשונה והבינונית שלו ב"ארץ".

הירידות על ציפי לבני ושאיפות ראשות הממשלה הכמוסות שלה במקום לגמרי ("נושאי הליבה? לי בא להיות ראש ממשלה"), אבל דווקא שובו של אבו טיר - אחת הדמויות האהובות עלי - מאכזב למדי, בין אם בגלל אפשרות שהדמות מיצתה את עצמה, או בגלל הקונטקסט שבו היא הופיעה (מלבד ירידות על קיציס לא היה לה שום שימוש, בוודאי שלא סאטירי). דורה היא עוד חוליה בשרשרת ציפי שביט-יובל המבולבל, ועל אף שהיא לא מביאה איתה איזו בשורה (אולי אני צריך ללמוד איתה אנגלית), הפשטות שבה היא מסמנת את הפתרון לסכסוך - פינוי התנחלויות + חלוקת ירושלים = הסכם הקבע - היא האמירה הכי חזקה בכל התכנית.

מבזק - קצת חרה לי בשבוע שעבר שלא התייחסתי מספיק לאיל קיציס, אבל בדיוק בתוכניות כמו אתמול ברור עד כמה היציבות שלו חיונית ל"ארץ נהדרת". התזמון שלו, שמחזיק את כל העסק הזה בחיים גם כשנדמה שהכל מתפורר, הוא לא מובן מאליו. כשהוא פונה בעצבים לפרס ובוש, כקול השפוי היחיד שנותר בקרקס ואומר להם "בואו נחכה עם עץ השוקולד" או "מר פרס אתה לא מר מפה", הוא קורע לא פחות מכל דמות. לכן, גם המבזק, הן מבחינת הכתיבה והן מבחינת ההגשה, על-אף שאינו לוקח יותר מדי פוקוס, ממשיך להיות מהרגעים החשובים בכל תכנית.

החדשות בהרחבה - צדק הטוקבקיסט מהשבוע שעבר שציין את קווין נילון והחדשות בהרחבה שלו. נילון היה אחד ממגישי המבזקים הכי מושחזים ב"סאטרדיי נייט לייב" (היום הוא רואה חשבון סטלן ב"העשב של השכן") והקונספט הזה בהחלט שייך לו. עדיין, האינטרפרטציה המקומית מוצלחת מאוד.
גם הפינה "עוד בחדשות", שהוציאה קטעי וידאו מקונטקסט היתה טובה מאוד.

מכבי תל אביב - מי שלא מבין בפוליטיקה של הספורט יכול היה לחשוב שכאשר שמעון מזרחי (חיקוי מצוין של מריאנו) מחליף את השופט במשפטו של וויל ביינום ברפי גינת מדובר בהומורסקה, אבל המציאות היא לא פחות מרה. סאטירה לא תמיד חייבת להימדד בקריטריונים מדיניים. גם לומר שמכבי תל אביב היא מעל לחוק והורסת את הכדורסל הישראלי, זו אמירה חזקה והכרחית (וגם הסלוגן "בקרוב היא תדרוס את כולנו" מצוין).

סרקוזי במצרים - למרות שהיה ברור שמתישהו יהפוך נשיא צרפת לפלאטו שרון, סטריאוטיפ השרמנטיות שלו עבד גם עלי.

שכר דירה - מסוג המערכונים האלה שמתחילים טוב - עלמה זק ומריאנו מצוינים, טל פרידמן שוב עם פיאה - ובשלב מסוים נתקעים. אפילו דמות רואה החשבון הקומבינטור שהפכה לשופט וינוגרד וחזרה בדמות בעל הבית אפי ("מידבר"), לא הרימה אותו.

היסחפות - מצד אחד איציק זוהר מכין מרשת הדייגים חולצה וחוטיני; מצד שני הדמות של שוש עטרי נשחקת. בינתיים זה לא ממש מתרומם כאיזה עוגן לעונה כולה.

רוחמה אברהם וחגיגות ה-60 - הפינה הזו מחופפת לגמרי וזה בדיוק מה שאני אוהב בה. רוחמה אברהם היא לימור משוכללת, והחיבור בין גאנז אנד רוזס ליהורם גאון היה לטעמי חזק מאוד. גם כשהוא קרא לסלאש לוכסן, אבל בעיקר כשהוא צרח "רוח שטות" ו"אנדרלמוסיה" ושובר גיטרת לס-פול. אגב, זה רק אני או שיש משהו אירוני בעובדה שמאור כהן גילם את סלאש?

ישראל המיטב - הרעיון שבכור הגרעיני בדימונה לא מייצרים פצצות אלא קרוקס הוא מבריק, אבל הביצוע שלו לא היה מספיק מצחיק. ב"אין גבול לאהבה" המשקל של הדמויות והמשחק בין הקריינות להתרחשות היה הרבה יותר חזק. הטייק אוף הזה על יומני כרמל הוא גם לא ממש חדשני ובינתיים גם לא משהו שמצדיק להישאר בשבילו אחרי הפרסומות.