פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      יחף

      ג'קו אייזנברג היה צריך להיות כוכב הרוק הגדול של דור הSMSים. במקום, שרון אריאלי סופר את הימים עד הקרחת שלו

      חוברת אלבום הבכורה של ג'קו אייזנברג מעוטרות במעין כתמי רורשך בוריאציות שונות ומתעתעות. בין אם זו מחווה לפתיח של "בטיפול" ובין אם סתם עדות לספה האהובה על אייזנברג - זהו הדבר הכי מקורי ומעניין שקורה בין 12 השירים שבאלבום. למעשה, הניסיון לפענח אותם מתגלה כהעברת זמן מועילה במיוחד בין מחוות הפלנל של אייזנברג, ריקות מתוכן כמו המוצר המעובד שאייזנברג תוכנן להיות מראש.

      פיסקה חריפה מדי לטעמכם? נסו אתם למשוך את תזת הרוקר המתפרץ לאורך חצי שנה, שני טקסטים ועשרות שעות שכנוע ש"אני לא פלקט" האמיתי הוא בעצם אייזנברג. הרצון העז והכנה לראות את האיש המושפל הזה מועך לבבות לא העלים את חולשותיו כבר בשלב הסינגלים, אלא שניטע הספק שמא מדובר ביוצא מן הכלל, שאינו מעיד על הכלל. אז לא רק ש"שר שר" ו"גרמת לי ללכת" העידו על הכלל, אלא שאפשר לקחת את כלל הביקורות עליהם, לחבר, להכפיל ב-12, ורק להצטער על הזיעה המתמטית. גם הטקסטים הכנים של אייזנברג, תמיד שומרים על זרימה טבעית, פריסטייל שהגיע מעולם ההיפ-הופ, לא מצילים אותו מההתחפרות במיטה החמה של המוזיקה שאהבת בגיל 16, כששמיכה שורפת של קלישאות מוזיקליות (ריפים יד שלישית, תופים שמתפרצים לדלתות פתוחות) עוטפות אותו עד מעל הראש.

      אייזנברג כה משוכנע בשילוב הרוק-Fאנק, בדיסטורשנים העבשים וגרוב הזקן, שסביר להניח שאם אנתוני קידיס היה נוחת בארץ, הוא היה מקבל אותו עם להקת מחול ומכתבים באנגלית מרוחים על כותרת העיתון הגדול במדינה. כך ב"נשארתי נורמלי", צורח", "אושר","שר שר" כמובן, ועוד. אייזנברג מנסה ליצור תדמית של "אני משוגע תחזיקו אותי", אבל גם לואי להב יודע שאפילו מגידי גוב אפשר להוציא יותר. "מי אמר לך שאתה הולך בדרך הנכונה?", הוא שואל בשיר "תזרוק את הכל". במובן מסוים, אני מרשה לעצמי להיכלל בסעיף הזה, מאחורי מוריו ורבניו של אייזנברג - מטמירה ירדני ועד כוכב הפלייליסט של המדור, לואי להב - שהפכו את הפרא האייזנברגי לסוס פוני לגיל הרך.

      נוחר על החולות

      ייתכן ועל אף היותו הנפגע העיקרי במסע הצלב הצדקני שנוהל על גבו, שמישהו היה חייב לגרום לו לא רק לכתוב "זרוק את הכל", אלא גם באמת לעשות את זה, במקום לעודד אותו להילחם בטחנות הרוח של אגף משאבי האנוש בצה"ל. כשזה מגיע לשורה התחתונה, אלבום בכורה שאמור לייצג חזון אמנותי, ניצוצות הכתיבה הבריאים של אייזנברג וההגשה מלאת הגרון שלו, לא מצילים אותו מטרחנות הצד המשעמם של הניינטיז. בניגוד לשי גבסו למשל, שתוך שני אלבומים הוכיח שהוא בדרך להיות כוח משמעותי בפופ הישראלי, בעל כישרון ואג'נדה, אייזנברג מצליח לייצר אלבום שבמקרה הטוב יהיה אפיזודה, ובמקרה הרע להיט אספנים בחנויות יד שנייה. לכן, וזה צריך להתבצע כבר מחר, אייזנברג חייב להפוך סטרילי כמעט כמו ההפקה המוזיקלית באלבום שלו, להיפטר מהסביבה הקיימת ולהתבודד עד שיאמץ כיוון אחר. בתווך, הוא חייב להוריד מוזיקה חדשה או שהד ארצי יממנו לו מה שנשאר להם מהקטלוג הלועזי. כך, זה לא באמת יכול להימשך.

      בנוסף לפרמטרים הקלאסיים שמאפיינים אלבום טוב/לא טוב, כישלונו האמנותי של אייזנברג חריף בגלל ריחה של ההחמצה. המיינסטרים הישראלי קיבל הזדמנות נדירה להצדיק את קיומו. הוא זכה באמן שאני מאמין בכל ליבי שנלחם על כל אות שכתב בדמו כמו חייל בגולני, שבוודאי יודע לעמוד במה ושחושב שגיטרה עדיפה על כינור. בנוסף, הוא ניחן בסיפור חיים כה שונה ומקורי ביחס לבורגנות הישראלית, ועוד העיז שלא התבייש לצעוק את זה. את כל אלו, הוא תיבל ביריקה על הקרחת של רמי קליינשטיין.

      לג'קו אייזנברג הייתה הזדמנות להיות וריאציה ישראלית ואיכותית על מה שאקסל רוז ייצג עבור דור. לקחת את מה שטום פטרובר השיג בעשר אצבעות ועוד ללא עזרת קול נשי. ג'קו אייזנברג היה צריך להיות כוכב הרוק הישראלי הגדול של דור הSMSים הדורש משמעות. אך במקום, הוא בעצם חזר (או הוחזר, שאלה להיסטוריונים, אם יזכרו בכלל) לנקודת ההתחלה: תהליך העיקור והסירוס שעבר ג'קו אייזנברג בדרך לאלבום הבכורה שלו, הביא אותו בעצם לעמדה המצופה ממי ששרד את התפאורה הוורודה של כוכב נולד, רק בדמות בובה אחרת. כמו שאבריל לאבין היא בעצם בריטני ספירס לילדות שרוצות "רוק", כך גם ג'קו אייזנברג הוא בעצם נינט טייב ערב "ים של דמעות" והראל מויאל לחובבי הדיסטורשן. הכינו את טבלאות ההימורים: המרוץ אחר גזיזת המחלפות שלו אל מול המצלמות כבר החל.

      ג'קו אייזנברג, "ג'קו אייזנברג", הד ארצי