שווים

מאז יצא לאור "צופן דה-וינצ'י" והפך, מסיבות שנשגבות מבינתי, ללהיט היסטרי, נתקלתי כבר בכמה וכמה חיקויים חיוורים שלו, הנטפלים כולם לסלבריטאים מתים. "יום השוויון" אינו שונה מהם. הקורבן הפעם הוא אייזיק ניוטון, מבשרה של הפיזיקה המודרנית, ובזמנו הפנוי – קנאי דתי, מיסטיקן ואפילו, יש הרומזים, אומו. מייקל וייט, שזהו מותחנו הראשון, רוצה שנאמין כי סר ניוטון היה מעורב במזימה רצחנית שכללה טקסטים אלכימיים, חפצי כישוף מסתוריים, אגודות סודיות ועוד כהנה וכהנה. אני, צריך להגיד, לא הצלחתי להאמין למילה אחת שלו.

ראשית כל, קשה לי להתייחס ברצינות לספר שמחקה באופן חסר בושה ספר אחר, ועוד אחד גרוע כמו "צופן דה-וינצ'י". "יום השוויון" הוא לא יותר מניסיון גס וציני להרוויח עוד כמה גרושים על חשבון הקוראים קהי החושים. הוא פשוט לוקח את שלד העלילה של הצופן, כולל זוג החוקרים הסקסיים, הסלב המת שהיה מעורב בקונספירציה, החידות הדביליות וההסברים הוויקיפדיים, ומעתיק אותם מפריז לאוקספורד. איך אומרים אצלנו בשכונה: לא נעים מת מזמן.

רגע, ייטען הקורא שלא עשו אותו אתמול, האין טיפוסים פלצניים כמוך טוענים שכל טקסט הוא חיקוי של טקסט אחר ושמקוריות היא עניין יחסי? נכון. אבל רוב הסופרים, גם אלו שכותבים לקוראים הפתאים ביותר, טורחים להסוות את מקורות השראתם, ולו על מנת ליצור מראית עין של מקוריות. ווייט, לעומתם, לא מצטט או מרפרר או מהדהד: הוא עושה גזור-הדבק. קחו לדוגמא את הפסקה הזו, שמציגה לנו דמות חדשה:

"טום...היה חבר נבחרת הראגבי של מכללת אוריאל, סטודנט לרפואה, גובהו מטר תשעים ומשקלו יותר מתשעים קילוגרם, בלי אף גרם אחד של שומן. לסת מרובעת, עיניים כחולות גדולות ושיער חום גלי מסופר היטב העניקו לו מראה מקסים."

כל משפט בקטע הזה כבר מופיע, כפי שהוא, באלפי ספרים אחרים. בהמשך יתברר שטום לא רק נגזר מקטלוג של טומי הילפיגר, הוא גם מבין גדול באסטרולוגיה. ותארו לעצמכם – ברגע שהוא נכנס לתמונה, גיבורינו צריכים לפתור חידה אסטרולוגית. מזל, הא? והספר כולו רצוף בפתרונות דאוס-אקס-מכינה שכאלה: הבלשים נתקלים בבעיה, ומיד צצה דמות חדשה שמספקת להם, בדידקטיות מטמטמת חושים, את המידע הנחוץ לפתרונה. לפעמים ווייט מוותר על תיווכה של דמות, ופשוט נותן לגיבורים לחפש את התשובה בגוגל. או אז מתברר ש"צופן דה וינצ'י" ודומיו הם מותחנים לדור מנועי החיפוש. הרי מותחנים בנויים על הסתרה והיעדר של מידע. הבלש הקלאסי, כמו הידען הקלאסי, צריך היה להתאמץ, להפעיל את הראש, לנבור בארכיונים ולחבר את פיסות הפאזל אחת-אחת על מנת למצוא פיתרון לחידה. הבלש של גוגל, מאידך, פשוט מקיש את מילות החיפוש הנכונות. "יום השוויון" כמעט ואינו מתעכב על תהליך השגת הידע, ובעצם מוותר על מקור העונג העיקרי של הספרות הבלשית: השאלה החשובה באמת, אחרי הכול, היא לא "מי עשה את זה?" אלא "איך גילית את זה?".

לסיום, קוראים יקרים, אני רוצה לשתף אתכם בחשש גדול המכרסם בי מאז שקראתי את "יום השוויון". מייקל וייט מזנה את דמותו המרתקת של ניוטון רק כדי לעשות עוד כמה ג'ובות. אם כך - מי מבטיח לנו שלא ייקום איזה גוי וישתמש שימוש פסול שכזה בדמותם של ענקי-רוח יהודיים? אי לכך ובהתאם לזאת לקחתי על עצמי את המשימה הלאומית של כתיבת מותחן על הגאון היהודי הגדול מכולם; אני קורא לו "הקוביות של אלוהים".

קלטו את זה: רז שנער (בוגר השייטת, תואר ראשון מהמרכז הבינתחומי) הוא איש מוסד צעיר המוצב בשוויץ. במהלך משימה שגרתית הוא חושף מזימה של תא טרור איסלמו-נאצי בראשותו של פרופ' מוחמד פון שטורמפלאץ לקריעת חור תולעת אל העבר. מסתבר שמיודעינו אלברט איינשטיין, כשעוד היה פקיד אלמוני במשרד הפטנטים המקומי, קידד בינות הפטנטים נוסחה המגשרת בין תורת היחסות הפרטית לעיקרי הקבלה, ומאפשרת מסע בזמן! רז שנער מגלה כי האיסלמו-נאצים מתכננים לחזור אל תקופת הריונה של הגר ולגרום לאברהם לזרוק למדבר דווקא את שרה אימנו, וכך לשנות לעד את פני ההיסטוריה. רק אדם אחד מאמין לרז: ג'סיקה כהן, פיזיקאית אמריקנית מצודדת (דוקטורט מפרינסטון, גומרת רק עם נימולים) החוקרת את חייו של איינשטיין. האם יצליחו רז וג'סיקה לעצור את מזימתו המרושעת של הפרופ' פון שטורמפלאץ? האם תתרחש סצנת סקס לוהטת אך קמצנית בתיאורים בסביבות עמוד 200? האם מישהו יפטיר את המשפט "באהבה, הכול יחסי"? כל התשובות במותחן המבריק של השנה; כנסו, יהיה מרתק שחבל על הזמן.