הזיוף של נינט וגאידמק חושף את הפנים האמיתיות שלהם

אני לא מבין את מי שאומר שאי אפשר ללמוד כלום מהטלוויזיה. קחו לדוגמא ערב שידורים ממוצע בערוץ 2 – שם בוודאי תיתקלו בפרסומת של נינט לפלאפון, ובאייטם חדשותי על בנייתה של המק'מפלגה הגאידמקית. משני המקרים הבודדים האלה, שאין ביניהם קשר מיידי, אפשר ללמוד המון על החברה הישראלית, נכון לינואר 2008.

נתחיל בגאידמק. מסע השופינג הפוליטי שלו היה אמור להפוך אותו לאיש הכי מוקצה במדינת ישראל. מאז פלאטו-שרון לא עבר כאן פוליטיקאי אופורטוניסט וציני כל-כך: סוחר נשק (לכאורה) שמי שקנה את ממנו נשקו (לכאורה) אחראי לרבבות נרצחים באנגולה, ועוד יש לו את החוצפה לקרוא למפלגה שלו "צדק חברתי". גאידמק הוא לא הישראלי הראשון שעשה כסף ממלחמות של אחרים, לא הראשון שקנה אנשי-ציבור, לא הראשון שהקים מפלגת-קש ובוודאי לא הראשון שנכנס לפוליטיקה כדי לתרגם את הונו הפיננסי להון פוליטי. אבל הרוב המוחץ של הפוליטיקאים הישראלים שקדמו לגאידמק עבדו בשני מישורים נפרדים-לכאורה: הראשון פומבי, שם הם התחזו למדינאים מכובדים, עם אג'נדה ביטחונית וחברתית. השני (והחשוב יותר) היה המישור הפרטי, בו הם חתרו באופן בלתי נלאה ועשו את העסקאות הקטנות והשפלות שלהם - מתחת לשולחן, מאחורי הקלעים ובמסדרונות האחוריים של בית המפלגה.

תשמחו לשמוע שהימים הללו נגמרו. אצל גאידמק אין מישור מדיני ומישור עסקני – יש רק מישור אחד, גאידמקי. כשהוא קונה פוליטיקאי, כולם יודעים שהוא קונה אותו. כשהוא תורם צדקה, כל הארץ שומעת על זה. כל הפוליטיקאים משתינים בבריכה הישראלית, אבל רק גאידמק עומד על המקפצה ומשתין על כולנו. ומה שמדהים בכל העניין הגאידמקי, הוא שאף אחד לא באמת יוצא נגדו. הייתם מצפים שתקום זעקה גדולה בקרב העם כאשר איזה אוליגרך החשוד בפלילים בא וקונה לו את המדינה. אבל העם, תנו לו כמה נקניקיות והוא מבסוט. נדמה אפילו שהוא מחבב את ארקדי על החוצפה היהודית הבריאה שלו. ההשתנה מהמקפצה, אם כן, היא לא רק פריבילגיה של גאידמק. נדמה שזו אסטרטגיית הבחירות שלו.

ועכשיו, נינט. הכל כבר נכתב על הקרחת של נינט; לפעמים קשה להאמין שעבר רק חודש מאז אותה סופרנובה תרבותית בלתי-נשכחת. ובכל זאת, הייתי רוצה להוסיף את תרומתי הצנועה לפולמוס חיוני זה. ההבדל בין הפרסומת של נינט ובין פרסומות-סלב רגילות, נניח זו של יאיר לפיד, הוא שבדרך-כלל רגע ההזניה של הטאלנט, הרגע שבו הוא מוותר על היושרה האמנותית שלו בעבור חופן דולרים, נסתר מעינינו. על המסך מופיעה רק מעין פנטזיה, המציגה את החום המשפחתי בין הפרזנטור לפירמה. אצל נינט, לעומת זאת, אקט ההזניה הופך לפרסומת עצמה. הרי מה אנחנו רואים על המסך? את נינט גוזרת את מחלפותיה בעבור טלוויזית LCD . למעשה, הפרסומת היא רק שחזור נאמן של העסקה בין פלאפון לנינט. אל תתנו לתירוץ התסריטאי של "התערבות" לבלבל אתכם. הן בחייה הפרטיים והן על המסך, נינט סחרה ביומרה שלה להיות אמנית "רצינית" – יומרה המגולמת היטב על ידי מחלפות שיערה – תמורת פיצוי חומרי הולם.

מה שמשותף לנינט וארקדי - כלומר, מלבד העובדה שאותה חברה בחרה את שניהם להיות הפרזנטורים שלה - הוא החשיפה הגמורה של חייהם, כולל הרגעים הקטנים והמכוערים, והביטול של ההפרדה בין מה שפרטי למה שציבורי. לכאורה, אפשר לומר משהו בזכות הכנות הזו. הרי, בינינו, כל האמנים הם זונות-תקשורות וכל הפוליטיקאים מושחתים. האם יכול להיות שלנינט וארקדי פשוט נמאס להעמיד פנים כל הזמן? הסיפור המשעשע הבא רומז אחרת. גיבורו הוא, לא במקרה, עוד פוליטיקאי מושחת, שיום אחד ההמון המתוסכל צבא על משרדיו ותבע את ראשו. ברגע האחרון חמק הפוליטיקאי דרך האספסוף, כשהוא חובש מסכה של עצמו. הפוליטיקאי ניצל משום שצריו הניחו שמי שחובש מסיכה של אדם מסוים הוא בהכרח לא אותו אדם. על ההגיון הזה בנויה האידיאולוגיה הנינטית. הפרסונה התקשורתית הנוצצת והריקנית שלה לא פועלת לרעתה; להפך, היא בדיוק הפסאדה שמשכנעת אותנו שחייב להיות משהו מאחורי המסכה הקלושה הזו. וזה עובד, משום שאנחנו חושבים עדיין במושגים אנכרוניסטיים של הבדלה בין האדם הפרטי לבין האדם הציבורי. ההבדל הזו הוא פיקציה מוחלטת. נינט וגאידמק, כמו המפטי דמפטי, אומרים בדיוק את מה שהם מתכוונים להגיד, ועושים בדיוק את מה שהם מתכננים לעשות. וזה בדיוק מה שמבלבל אותנו.

קווי הדמיון המדאיגים הללו בין נינט וארקדי צריכים להבהיר לנו שאי אפשר לדבר עוד על "אמנים" ועל "פוליטיקאים", אלא רק על סלבס-מוזיקה וסלבס-מפלגות; הפירמות שונות אמנם, אבל המיתוג זהה. הפולמוס על היותה של נינט סובייקט או אובייקט הוא אולי עסק מרגש, אבל בעיקר – הוא מסיח את דעתנו בזמן שגאידמק מרכיב את המפלגה שלו כמו שטמירה ירדני מרכיבה קאסט לעונה חדשה של "כוכב נולד". ואני אומר לכם, קבל עם ועדה, שמי שלא רצה לקבל אותו בתור רמטכ"ל עוד יקבל אותו בתור ראש ממשלה.