פרצוף בלתי נשכח: ברי פפר - נו, ההוא מהזה

ברי פפר נולד בבריטיש קולומביה שבקנדה בשנת 1970 ומגיל 5-10 גר עם משפחתו באניה שבנו במו ידיהם. עקב חסך מוחלט באמצעי בידור חיצוניים על סיפון ביתם, נאלצו הפפרים לשעשע עצמם בחידונים ומשחקים משפחתיים. כשהיה ברי בן עשר חזרו הפפרים לקנדה ובנו את ביתם בחווה ליד וונקובר, שם השתקעו והתבוללו בתוך קהילה גדולה של היפים, רובם אמנים, משוררים, מוזיקאים ואנשי רוח.

לימים נרשם ברי לקולג' ולמד שיווק ועיצוב גרפי, אולם היתה זו הצטרפותו ל"סטודיו למשחק" הקנדי, שגרמה לו לשקול שוב את מסלול חייו העתידי. תפקידו הראשון של פפר היה בסדרה "מדיסון" בשנת 1993 (סוג של גרסה קנדית לבברלי הילס 90210) ולאחר מספר תפקידים בסדר גודל דומה, החל לתפקד גם בשוק האמריקאי כאשר המיני-סדרה "הטיטניק" (בכיכובו של ג'ורג' סי. סקוט ז"ל) היא זו שהתחילה לסלול לו את הדרך למיינסטרים האמריקאי המוכר.

חמש שנים מאוחר יותר סטיבן שפילברג ליהק חבורת שחקני משנה לסרט המלחמה שלו "להציל את טוראי ראיין" והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. פפר לא שיחק אולי ביותר מדי סרטים, אך תווי פניו הייחודיים (מעין גרסה נאה יותר של ווילם דפו) נחקקים בזכרון חיש-מהר.

אפשר למצוא אותו בסרטים כמו "גיבורי הדגל", "We All Fall Down", "חיילים היינו", מאפיה, דור ההמשך", "שלוש ההלוויות של מלכיאס אסטרדה" ובתנ"ך של הסיינטולוגים "הקרב על כדור הארץ" עם ג'ון טרוולטה, שנחשב לאחד הסרטים הגרועים שנעשו עד היום. למעשה כאשר הבין פפר כי זכה בפרס ה"ראזי" המפוקפק בקטגוריית "השחקן הגרוע ביותר" על תפקידו בסרט, הוא הביע צער גדול על כך שלא עודכן בנושא לפני הטקס, מאחר והיה שמח לנכוח ולקחת בעצמו את הפרס.

אחד הדברים המקוריים ב"אויב המדינה" הוא בחירת החברה הממשלתית המושחתת; אני חייב להודות שקשה עד בלתי אפשרי לחשוב על אף סרט אחר בו ה-NSA, הסוכנות האמריקאית לביטחון לאומי, מכהנת בתפקיד הנבל הראשי; הדמויות הפועלות, להלן הרעים, מחולקות בצורה פונקציונלית לחלוטין, שלא משאירה טיפת מקום לעומק או אופי. ביניהן תוכלו למצוא את ריינולדס (ג'ון ווייט) הרע הראשי הלחוץ, קרוג (ג'ייק ביוסי) בתפקיד המרביצן המבודח שכה אופייני לו וסת' גרין וג'ק בלאק בואך שנת 1998 - ההאקרים הכי טובים שאפשר לקנות בלא-יותר-מדי כסף. פפר משחק כאן את פראט, הפסיכופט השקט, שמגיע לביתו של רוברט דין (וויל סמית') ואומר בנונשלנטיות "אחר הצהריים נעימים גב' דין, אני בלש ממשטרת כך וכך ובאתי לשתול לך מכשירי ציטוט בבית בטוענה זו או אחרת". כאמור לפפר יש את הפרצוף למשימה ופראט, למרות שהוא כתוב בצורה קצת מרושלת, משוחק טוב.

יש משהו קצת דיסני-אי בטוב וברוע המוחלט של הדמויות ב"גרין מייל"; לא ברמה כזו שתפריע לסרט, אבל כן כזו שתגרום לאווירה הכללית להיות יותר אגדתית. פול אדג'קומב (טום הנקס) הוא הסוהר הראשי (הטוב הראשי, כלומר דמות טום הנקסית קלאסית), יד ימינו הוא ברוטוס הוואל (דיוויד מורס) הקשוח בעל לב הזהב ויד ימינו שלו הוא דין סטנטון (פפר), שהוא פחות או יותר אותה דמות, אך מאחר והוא מתלמד הוא רגיש יותר ועל כן גם בוכה יותר. דין סטנטון, כמו שני חבריו לעבודה, הוא אמנם דמות צפויה אך, כזו שכתובה היטב ומקבלת הרבה טקסט. למרות הכל, יהיו אילו ווילד ביל (סאם רוקוול), הרוצח הפסיכופט ואדוארד דה-לה קרואה (מייקל ג'יטר) האנדרוגני, שללא ספק יגנבו לכולם את ההצגה.

גם בסרטו של ספייק לי (הנדר "לעולם לא אביים לבנים" כבר הופר ב"קיץ של סאם") הדמויות הראשיות מונטי בורגן (אדוארד נורטון) וחברו ג'ייקוב אלינסקי (פיליפ סימור הופמן) הן לא קפיצה ענקית מהטייפ-קאסט הצפוי של השחקנים שמשחקים אותן;
מונטי, למרות היותו עבריין, הוא מוסרי, רציני ומפוכח (כמו דרק מ"אמריקה-איקס" רק בלי הקטע של הנאציזם), ואילו חברו ג'ייקוב הוא רגשן-ביישן, שמקרין חולשה פיזית (כמו פיל פרמה מ"מגנוליה" רק בלי הקטע של המטפל).

דווקא כאן בארי פפר (שלא השתתף במספיק סרטים בשביל להיות טייפ-קאסט של כלום) בתפקיד פרנק הברוקר, הוא זה שמוסיף מלוא החופן אמינות לדמותו של החבר הטוב, שלא תמיד כיף להיות איתו. הוא אוהב את מונטי ועצוב על כך שחברו עומד להיכנס לכלא, אך בו בזמן הוא ריאליסט מספיק בכדי להודות שכנראה כבר לא יהיו חברים לכיצא משם; הוא מתייחס בצורה גועלית ומתנשאת לג'ייקוב, אך כשזה חוטף אגרוף ממונטי, פרנק חש מיד לעזרתו. בסוף, הוא אפילו מאוד מפרגן למונטי על חברתו נצ'ורל (רוסריו דוסון), למרות שדי ברור שאם הייתה לו הזדמנות, וודאי היה עושה אותה.

שני דברים צריכים להאמר לזכות "להציל את טוראי ראיין", סרטו המייגע למדי של סטיבן שפילברג. הראשון הוא שתי סצנות המלחמה הארוכות הגרפיות והחדשניות (עד היום, אגב) – בסופו ובעיקר בתחילתו של הסרט - שגרמו לשני הפרחחים שישבו לידי בקולנוע עם העט האלקטרוני והדיבור הנגוע להשתתק ולבהות במסך בהלם כבר מהירייה הראשונה. הדבר השני, שנמצא ביחס הפוך לטום הנקס ומאט דיימון שמסריחים מפטריוטיזם רגשני, הוא ריבוי התפקידים המשניים המעולים. בין אם זה סטנלי מליש (אדם גולדברג), החייל היהודי עם הטינה, טים אפהם (ג'רמי דיוויס) המתורגמן הרגיש, אירווין וויד (ג'יובאני ריביסי) החובש הפרופורציונלי או טוראי דניאל ג'קסון (פפר), מהצלפים האמינים שנכתבו ושוחקו בסרטי המלחמה לדורותיהם. ג'קסון היא ללא ספק הדמות שבנתה לבארי פפר את הקריירה ובצדק - והוא וחבריו הלא נורא ידועים דאז (מנהג די קבוע של ספילברג) הופכים את החוויה לשווה הרבה יותר.