מין בנאלי

אז מה נסגר עם אשכול נבו? גם בסיבוב הזה, המבקרים והאקדמיה מפנים לו כתף קרה, אבל הציבור הרחב ממשיך לאמץ אותו אליו בחום. קצת אחרי שטיפס עם ספרו האחרון, "משאלה אחת ימינה", לראש רשימת רבי המכר, הגיע הזמן לבחון מחדש את הדיבור המוצלח והקרוב שיש לנבו עם הקורא העברי.

העניין העיקרי עם נבו, זה שהוא מואשם בבנאליות. התגובה של אנשים אליו מזכירה קצת את האופן שבו חשים אנשים כלפי המוזיקה של שלמה ארצי, או אם להזדקק לדוגמא אקטואלית יותר – כלפי ההופעות העיתונאיות והטלוויזיוניות של יאיר לפיד. בדומה לשניהם – כל אחד בתחומו – לנבו פשוט יש את זה, אם בזה הכוונה היא ליכולת לכתוב סיפור קריא ורהוט, שמצליח להשתמש בעולם האסוציאציות הקולקטיבי של כלל ישראל. ויש לו גם קו אופי נוסף חשוב אחר שמשותף עם השניים ההם – מגע של מצליחן. נבו מצליח ליצור איזה רושם שגם אם היה פונה לתחום אחר ולא לספרות דווקא, היה קישוריו החברתיים היו עוזרים לו להצליח גם שם. הנקודה הזו מעוררת, נדמה לי, לא מעט אנטגוניזם – יש משהו אצילי בספרות, שהפך אותה לנחלתם של הלוזרים, הבלתי מתאימים וחסרי הסיכוי.

ועכשיו, לבחינה קצת יותר עניינית. הספר "משאלה אחת ימינה" עוסק בחברות בין ארבעה נערים, שהופכים לגברים. המבנה שלו מצוין, ונסמך על רשימת משאלות שכל אחד מבין ארבעת המשתתפים מאחל לעצמו. הרומן עוקב אחרי הדמויות לאורך השנים (או שמא – לאורך המונדיאלים, כי הם בכל זאת גברים וזה), ובודק מה כל אחד מהם השיג במרדפו אחר אותן משאלות (רמז – ממש כמו בחיים האמיתיים, כל אחד מקבל דווקא את מה שהאחר היה רוצה).

נבו משתמש בצורה ראויה להערכה במבנה שהוא עצמו קבע. בתבונה ובגמישות הוא מנווט את העלילה בין זמנים ואירועים, ומצליח לשרטט מאפיינים ברורים (ולפרקים אף מרגשים) של דיבור, התנהגות ומראה לכל אחד מארבעת הדמויות וסביבתן. אבל – וזה אבל גדול - באופן מצער ודי שערורייתי, מסביב למבנה זה נבו מעמיד סיפור מסגרת אומלל וקלוש שמתרץ ללא צורך (וללא הרף) את סיבת קיומו של הספר. ארבע פעמים מופיעה המסגרת החיצונית של הסיפור, שניזונה ממתח לא ממש רלוונטי בין הדובר בסיפור, לבין העובדה שהטקסט הוא בעצם גרסה שנערכה על ידי חברו הטוב – אם כי הבוגדני והנבגד – של אותו מספר.

תפקידו של עורך אמיתי במקרה זה היה לשכנע את נבו שאין כל צורך בעטיפה הנוספת והמתחכמת לספר. הסיפור שלו עובד היטב גם ללא אותה תחבולה ספרותית, שהיחיד שמאמין לה הוא כנראה הכותב עצמו. מעבר לכך, ערטול הספר מהמסגרת המצערת הזו גם היה מאלץ את הסופר להכריע לגבי הסוף. המתח של הסיפור כולו נובע משאלה אחת: מה קורה לחבורה של חברי ילדות, בחברה שאיבדה את ערך הרעות והסולידריות. או בקיצור – עד לאן מגיעה זרועה הארוכה של ההפרטה, והאם היא פוגעת גם באנשים. האווירה לאורך רוב הספר גורסת כי אכן כך – האכזריות של המשק והחברה כאן הן כאלה שיטחנו כל מערכת יחסים המושתת על אמון וכבוד הדדי עד דק. ממש דק. אבל, ההתחמקות של הסוף והיציאה למסגרת הנוספת מאפשרת למחבר להעמיד קרום מבודד של מצב לימבו, שהוא אינו לכאן וגם אינו לשם. חבל.

מרתק במיוחד להשוות את ספרו של נבו לספרו האחרון של אגור שיף, "מה שרציתם". כבר מן הכותרת אפשר לחשוד שמדובר אולי בתשליל הסימטרי של "משאלה אחת ימינה". ספרו של שיף הוא הסיוט המר והמטריד של משאלותיו של נבו. בשניהם ניכר כי האלימות ברחוב הישראלי היא תוצר ישיר של האלימות של ישראל ברחובות עזה והגדה המערבית. אצל שיף, כיאה לסיוט, הכל נלקח צעד אחד קדימה והרמיזות של נבו על התרופפות המרקם החברתי הן אקסיומות ששיף כבר חוגג עליהן: מובן שאצלו, בין חברים וותיקים שורר בעיקר תיעוב, ובין המינים עומדת רק תשוקה בשרית. אצל נבו העדין, לעומת זאת, יש אולי בעיות בכל מה שקשור ליחסים בין המינים, אבל לא עד כדי הרמת ידיים מוחלטת.

ישראל של נבו היא חולה, שסיכויי ההחלמה שלו הם 50:50. ובכל זאת, הפתרון מצוי בידיו של נבו – הוא רק ממאן להתעמת איתו. יש רגע בספר שבו פריד, הדמות הראשית, אומר לחברו הטוב צ'רצ'יל שבכל הכרעה מהסוגים האלו, תמיד יש צד אחד שהוא לפחות 51. חבל שנבו לא הסתכן וקבע לאיזה צד באמת נוטה ההכרעה במקרה הזה. וזה בדיוק האזור שבו הסופר, גם זה שמבקש קריאות רחבה, חייב להרים את הכפפה ולהגיד בכל זאת מי הוא, איפה הוא עומד ובמה הוא מאמין. אולי זה יעלה לו במכירות בטווח הקרוב, אבל זה לבטח ייטיב עם הספר. רק הזמן בעצמו יכריע בסוף מי אמר אמת ומי לא. בזמן אמת.