פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הלהיט מתוך "גריז": באסה או קלאסה

      פינה של רגעים בפופ - קלאסיקה על-זמנית, או באסה מיותרת מפח הזבל? והפעם: "גריז" של פרנקי ואלי

      רק אתמול יצא לי להיות בהופעה של אסף אמדורסקי. עד סוף ההופעה, כשהוא התיישב לבד ליד הפסנתר, שר את "ביחד" וגרם ללבבות של כולם להיצבט באותו רגע בדיוק, לא הצלחתי להבין מה האיש המוכשר הזה עושה כשופט ב"גריז", תכנית שמצליחה לעשות את הבלתי יאמן ולגרום ל"אני אוהב את ניו-יורק" להיראות כמו הפקה של HBO.

      השאלה האמיתית היא מדוע אחרי כל השנים הללו, ל"גריז" יש עדיין איזשהו סקס אפיל, שמצדיק עוד חידוש בימתי שלו - כאילו שצביקה הדר בשבעה תפקידים שונים ואקי אבני לא הספיקו - לא כל שכן תכנית טלוויזיה שבה "שיגעון גריז" יחזור. מדובר במחזמר מטופש, עם כוכב שהפך מסמל מין לסיינטולוג רופס ובדיחה מהלכת (לא אקי, טרבולטה) וכוכבת ששיחקה נערת תיכון כשהתקרבה כבר לגיל הבלות (למעשה אוליביה ניוטון ג'ון, בתפקיד סנדי, היתה עם רגל אחת בקבר ופיליפיני שדוחף אותה לכל מקום ויצרה את התקדים עבור אנדריאה זקרמן וסטיב סנדרס מבברלי, שהרחיבו את טרנד השחקנים שכבר צריך להחליף להם חיתולי מבוגרים ועדיין מלוהקים להיות תלמידי קולג'). גם השירים ב"גריז", שכבשו - כמו שאומרת חני נחמיאס - את הלבבות של כולנו, הם לא איזו מציאה גדולה, ובייחוד אלו שהפכו לקאלט אצל בחורות צווחניות במסיבות סיום תיכוניות, מועדוני קיבוצים וחתונות - "Grease Lightning","You're the One that I Want" ו-"Summer Loving" (מה גם שאלו שירים שאמורים לשיר החבר'ה הקשוחים. אתם מכירים מישהו באמת קשוח שהיה שר את השירים הרכרוכיים הללו ומלווה אותם בריקודים של קוקסינל על פופרז? בהזדמנות הזו אני גם מפציר בכם לראות את הגרסה החדשה ל"היירספריי" של ג'ון ווטרס, פרודיה עם טרבולטה בתפקיד שהולם אותו יותר מכל, אשה שמנה).

      כל הפסטיבל הזה הוא, אם כן, תמוה למדי, לפחות עד שנזכרים בשיר הנושא הפגזי של "גריז" בביצוע פרנקי ואלי. אם מתעלמים לרגע מהעובדה שהשיר הזה מנפץ את שאריות האותנטיות מהסרט - שיר דיסקו באמצע שנות החמישים, מה שגם עזר להמשיך ולמתג את טרבולטה כאיש הדיסקו, למרות שאין בינו ובין הסרט טיפת קשר - זו נקודת אור שאי אפשר לזלזל בה. מבחינתי, אפשר היה לעצור את כל ההפקה המחוריינת הזו כבר אחרי שלב הכותרות, כשפרנקי ואלי מפסיק לשיר, לא בגלל הייתור של הסרט, אלא בעיקר מכיוון שכל המסר שהוא מנסה להעביר - כמה זה כיף להיות צעיר ומאוהב - מקופל בשיר עצמו, מבלי שנצטרך לראות את טרבולטה והקשישה הסיעודית שלידו רוקדים עם מעילי עור ושיער משומן לאחור.

      "גריז" הוא קלף מנצח כבר מהשניה הראשונה עם כלי הנשיפה שרועמים בפתיחה והבאס הFאנקי שמצטרף אליהם. הוא ממשיך עם יחס נכון בעוצמת הרגש בין הבתים לפזמון (הלא פחות מגאוני) והסי-פארט, שכהרגלם של סי-פארטים מהחלל, טורף את כל הקלפים. על כל אלו מנצחת תצוגת תכלית ווקאלית של פרנקי ואלי (הוא גם זה ששר את "Can't Take My Eyes of You" ), זמר שהנשמה שלו רק מחכה להתפרץ. זה המקום לספר שבקיץ שעבר להיט של ואלי ולהקת ה-Four Seasons שלו בשם "Beggin" שיגע את אירופה והזכיר איזה זמר גדול הוא היה. הוא אולי נראה כמו גמד קקמייקה עם דמיון לעוזר הערס של כרמיין מ"הסופרנוז", אבל כשהוא פותח את הפה הלב הגדול שלו יוצא החוצה.

      "גריז" היה כזו פצצת דיסקו בלתי ניתנת להכחשה, עד שאפילו הקומדורז של ליונל ריצ'י - להקת דיסקו Fאנק של מלכים מסוף הסבנטיז - לפני שליונל ריצ'י היה אבא של ניקול ושר בלדות משמנת חמוצה עם קליפים מטופשים על עיוורות מפסלות - הזמינו ממנו ביצוע משותף. האקט הזה גם מבהיר שואלי נתפס כזמר נשמה שיכול לשיר עם השחורים, מה שגם מאוד מתאים לטקסט הנאיבי ומלא התקווה של השיר.

      אם נחזור שוב לעניין הדיסקו, וקצת קשה לזנוח אותו בהקשר הזה, נסו להחליף את המלה "גריז" במלה "דיסקו" ותגלו שזוהי בעצם הבשורה האמיתית של השיר; "גריז" הוא שיר הלל לרחבת הריקודים והיכולת שלה - כקרקע הטרוגנית והדוניסטית - לשנות את פני החברה, לרסק את הגזענות, הצרות, האשליות והבלבול שעוטפים את החיים שלנו. גריז, כלומר דיסקו, הוא מה שיכול לגרום לנו להאמין במי שאנחנו - שחורים, בני מיעוטים, הומוסקסואלים וסתם אנשים שאוהבים לעשות שמח. יש לו גרוב, יש לו משמעות והוא מבהיר בדיוק איך אנחנו מרגישים. אמן.

      פרנקי ואלי, "גריז" - קלאסה