פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      פרק ראשון: נוף אישה גבוהה

      נקודת האור היחידה בחייה של אווה היא שכנה מבוגרת. אלא שזו מתה - ואווה מוצאת עצמה חשודה. מתוך "נוף אישה גבוהה" של רחל גיל

      פרולוג

      אור מלא כבר עמד בחוץ כשמיסטר ברנס פתח את המאפייה שלו בקצה המזרחי של רחוב מיין בטורנברוק. יום שבת בשבוע הראשון של ספטמבר 1993. השמש, שרק לפני שעה קלה התחילה להעפיל למעלה, כבר התנערה ממחלצות הבוקר הוורודות שלה וסימנה בשמים עיגול גדול, מבהיק וחסר גבולות. הסערה של אתמול שככה ושמים גדולים הכחילו למעלה, אבל הוא לא התמהמה. מיד אחרי ששחרר את המנעול ונכנס פנימה הוא שלח מבט אחרון במהומה שבחוץ ומיהר לסגור את הדלת. זה לא היה ההוריקן הראשון שלו, זו לא היתה הפעם הראשונה שתכלת גדולה מיתממת לה יום אחרי שרוחות חזקות מאיימות לעקור כל מה שבדרכן. ובכל זאת הוא לא יכול היה להימנע מן המחשבה, שיש משהו מכזב בשמש הזאת שזורחת כאילו כלום לא קרה.

      ריח קל של ריקבון, כמו ריח של עלים רטובים, עמד בפנים. בדרך כלל בשעה הזאת המקום כבר נמלא בקליינטים הקבועים של הבוקר, אבל היום, זולת הילד של הוילסונים שחילק את העיתונים, לא היה איש בחוץ.

      השמשה שחצצה בין מיסטר ברנס ובין הרחוב היתה מוכתמת בטיפות שהתייבשו, אבל הוא יכול היה לראות בבירור איך הילד מוליך את האופניים בזהירות בין הענפים המפוזרים על הכביש, אוחז אותם גם בכידון וגם במושב, מנסה לנווט את דרכו כדי שלא להיפצע. בלב כל המהומה זה לא היה פשוט כל-כך. האופניים העלו בדעתו של מיסטר ברנס סוס גדול ועקשן שמסרב לזוז. דקות ארוכות עברו עד שעלה בידי הילד להעלות אותם בשלום על המדרכה ולהציב אותם במקום בטוח. רק אז הוא הוריד את המעצור בבעיטה קלה, הסיר את תיק הבד הירוק עם העיתונים מן הכיסא האחורי, נכנס פנימה והושיט למיסטר ברנס את העיתון.

      באותו רגע בדיוק השמש התחילה עולה, וקרן אור ארוכה חדרה פנימה אל החנות וסימאה מעט את עיניו של מיסטר ברנס. האיש, שלרגע הבחין בילד במטושטש, לקח את העיתון והניח אותו על השולחן. מבלי להודות לו מיהר אל החלונות כדי להוריד את תריסי הרפפות ולכוון אותם, שאפשר יהיה לראות משהו. רק כשהחדר החשיך מעט הוא חזר וראה את השריטה הארוכה על זרוע הילד.
      "מה זה?" שאל אותו. "כלום," הילד ענה, ולרגע תפס את הזרוע השרוטה בידו הבריאה וסובב את ראשו לעברה, מתאמץ לראות, כאילו זה עתה הבחין לראשונה בחתך. אחר-כך הרפה, ניער את ידו, סידר את החולצה שזזה ממקומה, מיהר אל הדלת ופתח אותה. בעודו מצביע על העלים שנערמו בחוץ ועל הענפים השבורים, ספק אמר ספק שאל, "חתיכת סערה, לא ככה?"

      אף-על-פי שטורנברוק נמצאת בפלורידה, מדינה נגועה בסערות, הטורנדו האחרון שעבר בתוכה היה שמונה-עשרה שנים קודם לכן, באלף תשע-מאות שבעים ושש. לפי עדויות התושבים, בתוך שלוש דקות מרגע שהטורנדו המפורסם נכנס לעיירה ועד שיצא ממנה, נהרסו חמישה בתים בשכונה החדשה שנבנתה שלוש שנים קודם לכן ממזרח לבית הספר. השכונה הוקמה על יער שמקצת עציו נעקרו, למורת רוחם של התושבים במקום. שלא כמו הטורנדו, שאיננו ניתן לצפייה, לגבי ההוריקן האחרון ניתן היה לחזות גם את התוואי וגם את העוצמה. כבר יום קודם הודיעו בטלוויזיה, שמרכז הסערה יעבור בטמפה. טורנברוק מרוחקת מטמפה מרחק של שעתיים וחצי נסיעה לפחות.

      הסערה עברה אמנם רק בשולי העיירה, אבל גם כך הצליחה לחולל מהפיכה של ממש.

      רחוב מיין הרחב שחילק את טורנברוק לשניים, היה מכוסה כולו בענפים שבורים, עלים, אצטרובלים, מודעות פרסומת שהודיעו על פסטיבל הסתיו המתקרב, משענת של ספסל שנעקרה ממקומה, לוח מודעות קטן שהבטיח הנחה של שלושים אחוז על כל דברי החורף, ושלוש אריזות קרטון שנעצרו בפתח הניקוז של הכביש כמו סכר ארעי. האלון שמעל חנות העתיקות 'ישן וחדש' הושיט שתי זרועות שבורות קדימה לעבר הגג. ענפים היו תלויים שם על בלימה, כאילו כל רגע הם עומדים להינתק ממקומם. סככת הדלועים מדרום לפסי הרכבת הישנים היתה מוטלת לידם מעוכה, וגזע עץ אורן יבש שהיה מונח באלכסון ליד הפסים, נראה כמו סימן וי של מורה קפדן. בקצהו של רחוב מיין, קצת אחרי העיקול החד של הכביש הראשי, נעקר עמוד חשמל גדול ממקומו. חוטי החשמל היו מונחים על הכביש כמו להקת נחשים שנפחה את נשמתה.

      כל הלילה מיסטר ברנס עקב אחרי העצים הגבוהים שנעו מצד לצד כמו מניפות ענק, מברך בלבו על ההחלטה לקנות גנרטור. רק שנתיים קודם לכן העניין נראה כמו הוצאה פרועה. כשהוא יצא לעבודה, בבית שלו עדיין לא היה חשמל. אבל כשהבחין בבניין המשטרה בצד הדרומי של רחוב מיין, וראה את אלומת האור החיוורת שיצאה מן הקומה העליונה, ידע שהתמזל מזלו.

      "אבא יודע שיצאת החוצה?" שאל את הילד והלך להביא יוד. הוא לא הכיר את הוילסונים באופן אישי, אבל במקום כמו טורנברוק, בייחוד אם אתה בעל בית הקפה היחיד בעיר, פוגשים את כולם, מה גם שבכריסטמס האחרון הוא נתן לילד טיפ? של ארבעים דולר, והאבא ניגש אליו להודות לו ולברר אם לא חלה איזו טעות.

      בעוד מיסטר ברנס מחטא את היד הפצועה, הילד לא הפסיק להתפעל ממה שראה בדרך. "שני עצים נפלו על גג בית הספר," אמר, מסמן באצבעותיו כמו פעוט, לא מפסיק להשתעשע במחשבה, שאולי ביום שני לא יהיה עליהם לחזור ללמוד. שאר הדברים שנשברו או נעקרו ממקומם לא העסיקו אותו במיוחד. על החצר של גברת קנינגהם, עם הענף הגדול שחסם את השביל ועם דלת הכניסה התלויה כעת על ציר אחד באלכסון, סיפר רק כלאחר יד.

      מאוחר יותר מיסטר ברנס אמר לשוטרים, שגם הוא לא חשב שקרה שם משהו. "לילד יש דמיון גראפי במיוחד," הוסיף, ורק לשם ביטחון בגלל הדלת המעוקמת והפתוחה, שלדברי הילד נראתה כמו דחליל שבור, החליט בכל זאת לצלצל למשטרה.

      בגלל הישיבה הקבועה של שבת בבוקר, קצין המשטרה קיבל את ההודעה באיחור של חצי שעה. גם הוא לא חשב, בהתחשב בלילה הקודם, שיש פה משהו יוצא דופן, ובכל זאת, בסיבוב היומי של תשע וחצי בבוקר החליט לשלוח לשם מישהו כדי לבדוק.

      הכביש שלפני הבית של גברת קנינגהם היה מכוסה כולו בענפים שבורים, וענף גדול חסם את שביל הכניסה. מייק בריידי, השוטר שנשלח לשם, החנה את מכונית המשטרה ליד הכניסה של הבית השכן, מול מבנה קטן שנראה לו כמו חנייה ישנה ששיפצו אותה, או מין חממה משונה. עוד קודם שניגש אל הבית הוא הזיז את הענף השבור שהיה מונח על שביל הכניסה, והניח אותו בשוליה של ערוגה ארוכה, כמתכונן לנסיגה מהירה. "אף פעם אי-אפשר לדעת," הוא אמר אחר-כך. שלוש פעמים צלצל בפעמון קודם שהחזיר למקומה את הדלת שהיתה תלויה שם על בלימה, ושב ופתח אותה ונכנס. בהתחלה הוא לא הבחין בדבר. התריסים היו מוגפים והווילונות הכהים הסתירו את מעט האור שחדר פנימה. נדמה היה לו שהוא שומע קול רפה של אנחה, אבל הוא לא היה בטוח. דקות ארוכות עברו עד שעלה בידו למצוא את מתג החשמל. רק כשהדליק את האור סוף-סוף הבחין בגברת קנינגהם שוכבת על הספה, בשמלה פרחונית ובכובע קש רחב שוליים שזז ממקומו וכיסה כמעט את כל פניה. למרגלותיה היה מונח סל גדול ולידו מזוודה ישנה. יד אחת של גברת קנינגהם היתה מוטלת למטה ובידה השנייה היא החזיקה ארנק אדום קטן, מצמידה אותו ללב. הוא ניסה להוציא את הארנק מידה כדי לעזור לה לקום, ולא הצליח. כשנגע בתיק הבד הקטן נשמע רשרוש, לא של מטבעות, אלא של משהו אחר שהוא לא הצליח לעמוד על טיבו. ברגע הראשון הוא חשב שמישהו כבר ניסה להוציא מידה את הארנק ולכן היא מתעקשת ולא מרפה, אבל אחר-כך הוא לא היה בטוח. לא היה בחדר שום סימן של אי-סדר או של מהפיכה. אמנם החדר היה עמוס ברהיטים ונראה יותר כמו חנות עתיקות, אבל כל דבר היה מונח במקומו. במחשבה שנייה, המזוודה הישנה לא נראתה לו כל-כך יוצאת דופן בהתחשב ברהיטים, שגם הם נראו כשייכים לזמן אחר. הוא ניסה לדובב אותה והיא לא ענתה. לרגע היסס אם לקרוא לאמבולנס, אבל משהו בכבדות הנשימה שלה הדריך את מנוחתו. כעבור עשרים דקות האמבולנס הגיע. כל אותו הזמן ישב לידה, מנסה לדבר אליה ולא נענה. גם כששני הבחורים הצעירים עם החלוקים הלבנים השכיבו אותה על האלונקה היא לא שיתפה פעולה. את ארנק הבד האדום הוסיפה והחזיקה צמוד ללב. רק כשהיתה על האלונקה המתגלגלת והוא היה בטוח ששום סכנה מיידית לא נשקפת לה, הוא התפנה להסתכל מסביב והבחין בתמונה שלה שהיתה תלויה בין שני החלונות בצד המזרחי של החדר: גברת קנינגהם יושבת על הכורסה באותה שמלה פרחונית שהיא לבשה בבוקר ועם אותו כובע גדול, רק בלי הארנק ובלי המזוודה. למרגלותיה תיק הקש, והיא מסתכלת קדימה, מרצינה פנים כמו בדיוקנאות של אנשי אצולה שרואים במוזיאון.

      בדוח שלו היה כתוב, שהואיל והוא פנה אליה בדברים והיא לא ענתה, והואיל והיא נשמה בכבדות, הוא החליט להזעיק אמבולנס. הוא לא ציין דבר, לא על שיחה שהיתה לו איתה ולא על שום דברים שנאמרו. אבל יומיים אחרי שגברת קנינגהם נפטרה וכל החקירה התחילה, ב'אובזרבר' של יום ראשון היה כתוב, שבעוד היא חולפת עם האלונקה על פני הגדר שהפרידה בינה לבין הבית השכן, היא הרימה את ראשה פתאום, הצביעה על הבית הסמוך ואמרה, "אווה שלי."

      בכתבה שהופיעה ב'טורנברוק הרלד' ביום שני, כבר היתה תמונה של אותה אווה. בחורה גבוהה בסרבל ג'ינס מוכתם ובחולצת טריקו אפורה, על רקע תחנת המשטרה, שגם בצילום בעיתון ניתן היה להבחין בצבעים העזים שלה. קומה ראשונה מלבנים אדומות עם תריסי עץ ירוקים שנפתחים החוצה. קומה שנייה מעץ, צ?דה הימני בצהוב מדברי לוהט וצ?דה השמאלי בכחול, ומעל לכל אלה גג משופע עם רעפים אדומים במיוחד, מחודד כמו צריח של כנסייה, מתאים יותר לאקלים צפוני מאשר לאקלים של פלורידה.

      כיוון שהבחורה הצלה על עיניה, לא ניתן היה להבחין בתווי פניה במדויק, אבל אפשר היה לראות בבירור שהיא גבוהה במיוחד. התלתלים הגזורים בניצב לצוואר רק הדגישו את אורכו. מתחת לתמונה היה כתוב, "אווה נוסבאום, ציירת, הגיעה לאמריקה מישראל, נשואה לפיזיקאי יונתן נוסבאום, מתגוררת בטורנברוק, בשכנות לגברת קנינגהם, מאז ספטמבר שנה שעברה". העיתונאי שאל את קצין המשטרה שמצא את גברת קנינגהם, אם הוא ראה משהו יוצא דופן כשהחליט לגשת לבית הסמוך. לדברי הקצין הוא לא ניגש אל הבית הסמוך, הוא ניגש אל המבנה שבחצר משום שהמכונית שלו חנתה שם, ונכנס פנימה משום שגברת קנינגהם עצמה הצביעה לעבר המקום ומלמלה משהו, והיה נדמה לו שהוא שומע רעשים לא ברורים משם. הוא לא חשב באותו רגע שהמבנה משמש כסטודיו, הוא לא הכיר את הבחורה שפתחה לו את הדלת. כשהכתב הוסיף ושאל אם המבטא הזר שלה העלה את חשדותיו כשהם החליטו כעבור עשרה ימים, אחרי שגברת קנינגהם נפטרה, לזמן את הבחורה לחקירה, הוא התעקש שזה לא היה המבטא הזר. זו היתה גברת קנינגהם, שהיתה תלויה על דפים בסטודיו הקטן בחצר, מפורקת לחתיכות, שום איבר לא מחובר לרעהו, רגליים, קרסוליים, צוואר, קווצה של שיער וחתיכה של יד, שהתנדנדה מלמעלה כמו נתח בשר אצל הקצב.

      1

      אם מישהו היה שואל אותי היום מתי הכול התחיל, ספק אם היה עולה בידי להצביע על מועד מדויק. "אם לא תלמדי, תגמרי לבסוף כמנקת רחובות," אמא שלי היתה אומרת. אני לא זוכרת בת כמה הייתי כששמעתי אותה בפעם הראשונה, מנסה לבסס איזה קשר בין המעשים שלי לבין מה שיקרה אחר-כך. אבל אני זוכרת את ההרגשה, איך ביטלתי את דבריה, איך הסטתי אותם מלפני כמו שמסיטים קווצת שיער סוררת, לא חושבת לרגע על האפשרות, שמשהו בסדר הצפוי של הדברים ישתבש. כבר עברו למעלה מחמש שנים מאז שהכול קרה ובכל זאת, אני זוכרת בבירור את יום השישי ההוא, תחילת אפריל. ריח קל של טרפנטין עמד בבית. תמיד הקפדתי לסגור את כל שפופרות הצבע ואת הצנצנות ולנקות את כל המכחולים, ולסלק את הניירות שבהם ניקיתי את הפלטות להדפס, ובכל זאת, ריח קל, לא מורגש כמעט, עמד באוויר. יום שישי היה היום היחיד שבו הקדמתי לקום לפני יו?ני. בשש בבוקר, כשהבעל שלי עדיין נישא על כנפי איזה חלום והחשיכה רק התחילה להחוויר, החלקתי מן המיטה החוצה. בחדר עמדה קרירות נעימה. פס צר של תכלת ירקרקה נשקף מבין שני הבתים הגבוהים, שממול לחלון חדר השינה שלנו. בית עם נוף לים התיכון, היה כתוב במודעה בעיתון. כשהגענו אל המקום הנוף הימי התגלה כחריץ כחלחל בלבד, ובכל זאת קנינו את הבית. ארבעה חודשים הסתובבנו בתל-אביב, מנסים למצוא משהו במחיר סביר, עד שראינו את המודעה הזאת. כשהגפתי את התריסים כדי שהאור לא יעיר את יוני, חשבתי איך מלכתחילה חיבבתי את הפס הזה, שיותר משהעיד על הים, העיד על התאווה לים. אחרי לילה ארוך בין הסדינים, המכנסיים הקצרים של יוני, שהיו רחבים עלי מעט, והגופייה שלו, נראו כאילו ביליתי בהם לפחות שנה. גם התלתלים שלי תפסו חירות, או כך לפחות היה נדמה לי מול הראי הקטן שבחדר האמבטיה. יוני טען תמיד, שאפשר לזהות אישה לפי הדרך שבה היא מעווה את פניה מול הראי. "מדויק כמו טביעת אצבעות," הוא אמר לפני שבועיים, בעודו אוחז בראי ומנסה לשוב ולהצמיד אותו לקיר. רק אז הוא נזכר להגביה אותו בעשרה סנטימטרים, כדי שלא אצטרך להתכופף. אנשים ממוצעי קומה לא מעריכים מספיק את הפריבילגיה של הזקיפות.

      יום שישי היה היום שלנו. יוני לא הלך לאוניברסיטה. אני לא הלכתי לסדנה, אם כי בגלל ההתלהבות מן המשרה החדשה קפצתי מדי פעם לבדוק, שגם בהיעדרי הכול בסדר. עד שהציעו לי לנהל את סדנת ההדפס של אגודת הציירים וללמד שני קורסים במדרשה לאמנות שלוש שנים אחרי שסיימתי את בצלאל, לא האמנתי שזה אפשרי בכלל, לא בשלב מוקדם כל-כך של מה שיוני קרא לו, בחיוך קל, כדי שלא לעורר את חמתי, "הקריירה האמנותית של אווה". לא שאיש מאיתנו הקל ראש בבחירה המקצועית שלי, אבל יותר מדי היה תלוי על כף המאזניים מכדי שנרשה לעצמנו כובד ראש מיותר.

      בין חדר השינה שלנו ובין המטבח הקטן הפרידו חדר האורחים ומסדרון ארוך. בקצהו האחד של המסדרון היתה דלת הכניסה, ומשני צדדיו שני הפתחים, זה של חדר האורחים וזה של המטבח. כשנכנסתי למטבח חשבתי, שהגיע הזמן לצבוע את ארונות העץ הישנים. "האגו הוא היוצר האמיתי של ההיסטוריה", היה כתוב באותיות גדולות מעל משקוף דלת המטבח שלנו. את השלט הזה, שבגלגול הקודם היה תלוי בכניסה לדירה הסטודנטיאלית שלי בירושלים, כתבה מיקה, השותפה שלי לדירה. אני לא יודעת מה בדיוק ניסיתי לשחזר כשלקחתי אותו עם סיום הלימודים ושמתי אותו במקום הזה, כך שאוכל לראות אותו כבר כשאני שותה את הקפה הראשון של הבוקר. את שולחן העץ הישן שעמד לאורך הקיר במטבח הקטן, ואת הארון שעמד בחדר השינה, לקחנו מן הדירה הישנה של הורי, אחרי שסידרתי אותה והיה עלי להחליט על מה אני שומרת וממה להיפטר. כשהייתי קטנה לא אהבתי את הרהיטים עם העיצוב הנקי והקווים הישרים. עם השנים, אחרי שהם הלכו לעולמם, למדתי להעריך את הפשטות הנזירית שהיתה בבית שלהם. בתוך הכיור הקטן היו מונחות שתי צלחות ושתי כוסות יין מזכוכית חברון. בגלל הצבע האדמדם של הזכוכית הכוסות נראו מלאות עד שפתן. על הכיריים עמד קומקום הנירוסטה של הורי, ומעל החלון, בתוך לוחות מזכוכית, היו תלויות זו לצד זו שתי התמונות שלהם, אבא שלי לבוש בחליפה ועניבה מרצין קדימה, אמא שלי מנסה חיוך שלא עולה יפה. מבעד לפתח שהוביל אל הסלון ראיתי את שלושת ההדפסים שתליתי יום קודם לייבוש. שני ראשים של גברים זה לצד זה. לשניהם מצח גבוה, כמו בעיצומו של תהליך התקרחות. הגבר השמאלי מרכיב משקפיים. עיניו של הגבר הימני קשורות במה שנראה כמו מטפחת מגולגלת. אף-על-פי שכל שערותיו של יוני היו עדיין על ראשו הוא היה בטוח, שהגבר עם העיניים הקשורות מזכיר אותו. יומיים היו ההדפסים תלויים בסדנה, ובכל זאת, קודם שאמספר אותם ואניח בין דפי נייר המשי במגירות, רציתי להיות בטוחה שלא נשארה בהם שום טיפת לחות. על הרצפה, בין שני אריחי הטרה קוטה הכתומים, פרפר לילה גדול עפעף בכנפיים מנומרות, הרעיד שני משושים בניסיון אחרון של חיים, ונדם. נדרשו לי שתי כוסות של קפה ובהייה ארוכה בעיתון של אתמול כדי להבחין בו. לא הייתי זוכרת את היצור הקטן שנלחם על חייו כשהיום האיר, לולא בדיוק באותו הרגע יוני נכנס למטבח, הזיז את ספרי הבישול שהיו מונחים על השרפרף הקטן, התיישב, מתח מעט את צווארון הטי שירט שלו כאילו משהו מפריע לו לנשום ואמר, "הציעו לי לנסוע לארצות הברית לשנה."

      הפרפר, שרגע קודם לכן עוד ניסה להתמתח, כמו התכווץ. "תראה איך הוא דוהה," אמרתי ליוני וקמתי והנחתי את הגווייה הקטנה על כף ידי כמו על אלונקה, וניגשתי אל הפח הקטן שעמד בפינה והחלקתי אותו פנימה. לא הישרתי אליו מבט, אבל גם מזווית העין לא יכולתי שלא להבחין בעיניים שלו, שליוו את האצבעות הארוכות שלי באותה התפעלות שקטה, שלא פגה גם אחרי כל השנים שלנו ביחד. אני לא יודעת מה הפתיע אותי יותר, ההצעה עצמה, או הידיעה שהוא המתין לילה שלם עד שהקיא אותה החוצה.

      רק חודשיים קודם לכן, אחרי תקופה ארוכה של המתנה ואי-וודאות, חצי שנה אחרי שהתחלתי ללמד במדרשה, קיבלתי גם את העבודה בסדנת ההדפס של אגודת הציירים. חודשים ארוכים עבדתי שם מבלי לקבל שכר, עד שהציעו לי את משרת ניהול הסדנה. "לא תמיד מציעים לך לשלם בעבור מה שהיית עושה בלאו הכי," אמרתי לכל מי שהיה מוכן להקשיב. מרבית האנשים שלמדו איתי בבצלאל עדיין עבדו בכל מיני עבודות מזדמנות כדי להוסיף ולצייר. אמנם הקורסים שהעברתי במדרשה היו בשתי טכניקות של הדפס שכמעט פסו מן העולם, ובכל זאת, עדיין התעוררתי בוקר-בוקר אל התדהמה. איך מכולם זה קרה דווקא לי. יוני היה בטוח שאין פה שום עניין של כוכבים ומזלות. שלושה אנשים מלבדי, שני ציירים ידועים ומישהו אלמוני כמוני, התחרו איתי על העבודה בסדנה. אני עדיין לא העזתי לאמץ את הביטחון הזה. יומיים אחרי שהודיעו לי שקיבלתי את המשרה הלכנו לחגוג במסעדה קטנה על שפת הים. הבעל שלי, שבדרך כלל נהג חסכנות יתרה במילים, אמר, שהשמחה זולגת ממני כמו מדלי שעולה על גדותיו. הדימוי שלו מצא חן בעיני. חוט, מטאטא, ג'ירפה. איש עוד לא קרא לי דלי.

      "איך יכולת לשתוק לילה שלם?" דקה ארוכה הפרפר כבר נח בפח הקבורה שלו, ועדיין הרגשתי את מגע הכנפיים שלו במרכז כף ידי. לא הבנתי איך לא שמעתי אותו נכנס למטבח. "שום דבר עדיין לא בטוח." הוא שילב את אצבעות ידיו אלה באלה, מניח אותן לפניו, מרכין את ראשו כמו נאשם שזה עתה שמע את גזר דינו. "עד שלא אראה את המכתב מפלורידה עם כל הטפסים, שום דבר עדיין לא בטוח." לרגע המראה שלו, יושב שם כפוף מעט, בוחן את אצבעותיו כאילו משם תיפתח לו איזו ישועה, העלה בי רוך, אבל הקול המתון שלו גמר לי את הסימפטיה. "פלורידה?" שאלתי אותו. זו הייתי אני שתמיד תכננה תוכניות לעתיד. יוני האמין שעליו רק למלא את החלק שלו בחוזה הקיומי, ללמוד, לעבוד, השאר בלאו הכי יקרה מאליו. כבר עברה שנה מאז שסיים את הדוקטוראט בפיזיקה והוא עדיין הוא לא מצא עבודה, שגם תתאים לכישורים שלו וגם תשאיר פתח לקריירה באקדמיה. את כל זמנו הוא בילה באוניברסיטה בתל-אביב, אבל התשלום היה עבור חצי משרה, וגם החצי הזה היה מוטל בספק. כבר מיום שהוא סיים את התואר הוא התחיל לשלוח את המכתבים הארוכים עם קורות החיים שלו. בהתחלה עוד קראתי את התשובות המנומסות וחשבתי על ניו-יורק. עם הזמן הרעיון שלו לנסוע לארץ אחרת הלך והתרחק כמו איזו הבטחה שאינה עתידה להתממש לעולם.

      השמש, שעד אותו רגע היתה רק כתם חיוור, כבר התרוממה מספיק בשביל לשטוף את המטבח שלנו באור ולהתנפץ על המשקפיים עם העדשות העגולות, שנראו מעט קטנות לעיניים הכחולות שלו ושיוו לו מראה גנדרני במקצת. רציתי לומר משהו נחרץ, אבל שום דבר מתאים לא עלה על דעתי. "מה קורה בסדנה?" הוא שאל פתאום, מצמצם מעט את העיניים שלו כמישהו שמתקשה לראות. "מה צריך לקרות?" עניתי לו. נדרשה לי דקה ארוכה כדי להבין מה הוא שואל. המצב הכלכלי של הסדנה היה רעוע, אבל לא האמנתי, שהוא ישתמש בו. כבר כשקיבלתי את העבודה ידעתי שהתקציב של המקום בסכנה, אבל בלהט ההתלהבות הייתי בטוחה שיעלה בידי גם לעבוד וגם לדאוג לתרומות ולגייס את הכסף הדרוש. בחודש האחרון התחלנו לגבות כסף עבור חומרים והעלינו את דמי השימוש, ובכל זאת לא הצלחנו לשלם את כל התשלומים, ופעמיים ניתקו לנו את החשמל. כל אלה לא מנעו ממני להרגיש, שאין לי שום כוונות לעזוב הכול, אפילו אם יהיה עליו לנסוע. עבודה בסדנת ההדפס, עם כסף או בלעדיו, מלבד הזמינות של הסדנה עצמה, פירושה מקום משלי לעבוד בו, תערוכה פעם בשנה, סיכוי שמבקרים ידועים יבואו ויכתבו, מגע עם מי שעשויים להיות המוציאים לאור של מה שאני עושה. "אולי שניים מכל המחזור הזה יהיו אמנים של ממש, אולי אחד." המורים שלנו בבצלאל דיברו על כישרון, אני חשבתי על היכולת לדבוק במטרה. ההצעה מאמריקה הגיעה במועד לא מתאים. זה לא היה הזמן להשאיר הכול מאחורי. יוני, שרגע קודם ישב כפוף מעט, הזדקף עכשיו, התרומם מן הכיסא, העיף אלי את העיניים שלו, ניגש אל המקרר והוציא תפוז גדול. הקליפה של התפוז היתה מכורכמת ודקה, והזכירה לי לחיים של אישה זקנה. רגע ארוך הוא ניסה לקלוף את התפוז, אחר-כך ויתר, חתך אותו לפלחים והושיט לי סירה אדמונית קטנה. השמש בחלון שלנו השתהתה מעט קודם שהתחילה להעפיל למעלה. האור היה חלבי ורך. מן המטבח שלנו לא ראו את הים, אבל היתה הידיעה. יוני היטיב את המשקפיים על האף שלו כאילו משהו מפריע לו לראות. מבעד לעדשות העיניים שלו גדלו פתאום. "אווה," הוא הפציר בי ונאנח. האווה שלו נשמע ארוך במקצת, כאילו הוא מברר אם אני בבית ולא סתם נוקב בשמי. בדרך כלל אהבתי את האווה הזאת, שהיתה נתלית לה באוויר דקה ארוכה אחרי שנאמרה. אבל באותו הרגע לא יכולתי לשאת את הרוך שגלש אלי פתאום כמו ענן להר, מותיר אותי חלשה. "למה אתה מסתכל עלי ככה?" שאלתי אותו כשראיתי את המבט שלו, מנסה לאמוד את היכולת שלי לעמוד בחדשה הזאת שהוא הכריז עליה, יום שלם אחרי שהיא נודעה לו עצמו.

      חגיגת הריחות במטבח הקטן היתה עכשיו שלמה. ריח החולצה של הבעל שלי, ריח קל של טרפנטין וריח עז של קפה טרי. הקיץ רק התחיל, באוויר עמדה חמימות נעימה. עד היום אני זוכרת את הרגע הזה. אחרי שהכול קרה וכל מה שנראה מובן מאליו התערער, החל מן החיים שלנו ביחד וכלה בחיים המקצועיים שלנו, חשבתי עליו הרבה. איך ישבנו שם חפים מידיעה, כמו מלחים יום לפני הסערה. איך למרות הנסיעה של יוני שעמדה בפתח, ישבתי שם והרגשתי אדונית לגורלי. היו רק הנסיבות והיתה רק ההחלטה שיהיה עלי להחליט, לנסוע, או לא לנסוע. העולם מסביב, הכוחות הפיזיקליים שמניעים אותו, הטבע האנושי, כל השחקנים שעתידים היו להיכנס במערכה השנייה ולקבוע את גורלי, לא הראו את פניהם עדיין. היה רק יוני, הייתי אני.