עומדת על טילה

קצת אחרי שנספרו 19 גופות בעזה אחרי עוד שלל פעולות מגוונות של צה"ל, פתח אמש יעקב אחימאיר את מהדורת מבט כשהוא מפנה שאלה לאמיר בר שלום: "יום קרב בעזה. האם ישראל תגיב על הירי המסיבי עליה?". "לפחות כרגע", השיב לו בר שלום, "לפי מה שאנחנו מבינים, התגובה הישראלית די מדודה".

עוד לא הספיק להמריא מכאן אייר פורס 1 והנשיא האמריקאי שבתוכו, אחרי סיבוב מוצלח ומלא חיוכים, לחיצות ידיים, הבטחות ותקוות סרק, ומאזן האימה של מטחי קסאם שממשיכים להטיל שררה בשדרות ונהרות הדם שממשיכים לזרום בעזה יצא ממצב הקידה הנשיאותית, וחזר במלוא אונו, ללא השהיות מיותרות. נוכחותו של ג'ורג' W בוש היתה כנוכחותו של קיר רביעי שניצב בפני תיאטרון המוות המזרח תיכוני, ומחייבת אותו להתנהגות כפויה, שאינה תואמת את התנהלותו הטבעית. התנהלות שבה המצפון והמוסר כבר אינם משחקים תפקיד (הם שברו את הרגל בחזרה הגנרלית, והבמאי החליט שנוכחותם רק העיבה על העלילה וייטב למחזה להמשיך בלעדיהם).

השקט היחסי ושינוי הנימה שליוו את נוכחותו של בוש היו זרים לקוד ההתנהגותי שסיגלנו לעצמנו. הם הוכיחו שהמוסר – דווקא כאשר 15 מ-19 ההרוגים הם מחבלים והרג האזרחים עומד על 4, בכדורסל אלו הם הרי אחוזי קליעה נפלאים - הוא כבר לא ערך מוחלט, אלא יחסי – ביחס לדעת הקהילה הבינלאומית, דו"ח וינוגרד, ירון זליכה או בלוטת הערמונית. במקומו נמצא כיום ריק, שכמו ה"לא-כלום" ב"הסיפור שאינו נגמר", מחלחל עמוק לתוך האדישות ומכלה אותנו מבפנים. מכלה לא רק ברמה הסמולנית-בצלמית-הומאנית, או בהשלכות הכיבוש על החברה – זה הרי כבר כל כך מעייף – אלא בעיקר משום שהוא ממשיך לאפשר לצבא להחזיק במדינה כבת ערובה לשאיפותיו במקום שיהיה כלי שרת בידיה, ולסכן את בטחון ועתיד אזרחיה. רק שלשום כתב עקיבא אלדר ב"הארץ" על הסכנה הטמונה למתונים הפלסטינים, אלו שישראל סימנה כלגיטימיים ורק עמם היא מוכנה לשאת ולתת (גם אם הם לא נציגיו הבלעדיים של עמם) לו תפעל בעזה, אבל זו כנראה הסיבה שבגללה החליטו לבטל את עמודי הדעות בעיתון.

עזבו שנייה את הטוקבקים של "ומה עדיף טילים על שדרות? שרק אצלנו יהיו קורבנות?". הם מתישים וחסרי תכלית לא פחות מטיעוני הכיבוש. הנקודה פה היא אחרת: ככל שנמשכות הפעולות בעזה ונמשך ירי הקסאמים, מתבהר חוסר הקשר בין השניים, כמו גם הפונקציה האמיתית של שדרות במשוואה רבת הנעלמים והקסם הזו; שדרות, בדומה להתנתקות, היא לא יותר מאמתלה נוחה להמשך ההליכה בתלם הנוכחי והכל-כך נוח; נוח כמו נעליים קלות. שדרות היא הפרס הגדול, הכספת, המטמון האבוד – עיר ללא כל כוח פוליטי או חברתי, שיכולה מצד הממשלה והצבא להמשיך ולספוג שגרת טרור, כדי שאנחנו נוכל להמשיך ולפעול. הרי מהמקום הדפוק הזה, שבו אין קריה עסקית מפותחת, עתיד כלכלי מבטיח או קהילה שמשפיעה כהוא זה על המשק הישראלי, לא תצא שום מהפכה או בשורה שתפיל את בעלי השררה והממון, אבל על הגב החבול והמופצץ שלו אפשר להמשיך לירות ולסכל במיקוד.

קשה להאשים את תושבי העיר שמבקשים להעצים את התגובה של צה"ל, שכן הייאוש שהפך לנחלתם היחידה גורם להם להאמין כי הפתרון למצבם, או לפחות מתן תחושת צדק ואיזון, טמונים בדם פלסטיני. כמו שזה נראה כרגע, לאיש ממקבלי ההחלטות אין עניין בהפסקת ירי הקסאם, שכן אז יעלם הצידוק ה- נכון – מוסרי, להמשך התקיפות, ההתנקשויות וההתחמקות מהדיונים הבאמת עקרוניים. והרי לא היינו רוצים שדבר כזה יקרה.