בסיסטית מחפשת להקה

אחרי שהיה לכם שבוע שלם להתעמק ב"The Housemartins Condensed" – החלק הראשון באוסף של ההאוסמרטינס/הביוטיפול סאות', “Soup” – נמשיך עם החלק השני, "The Cream of The Beautiful South". לאחר חמש שנות פעילות ושני אלבומים, ההאוסמרטינס (ראו מדור של שבוע שעבר) התפרקו ומנהיג הלהקה, פול היטון, שהיה כבר בן 27, הקים ביחד עם מתופף הלהקה, דייב המינגוויי, ופועל הבמה שלהם, שון וולץ', את הביוטיפול סאות'. המינגוויי הפך לסולן השני של הלהקה, לצד היטון, ה-roadie נהיה באסיסט ואליהם הצטרפו עוד מתופף וגיטריסט, כשהאחרון, דייב רות'ריי, הפך לשותף החדש של היטון לכתיבת השירים.

כמו ההאוסמרטינס, גם הביוטיפול סאות' היו להקה בריטית באופן קיצוני – כלומר להקה שהאפיל שלה די מוגבל לאנגלים ואנגלופילים - אבל הם היו להקה הרבה יותר מלוטשת ומופקת, ולכן גם הרבה יותר מיינסטרימית, מקודמתה. עד להתפרקותם, בשנה שעברה, הם מכרו 15 מיליון תקליטים ברחבי העולם, גם אם לפעמים זה דרש כמה פשרות, כמו למשל החלפת התמונות של האישה המכניסה קנה של אקדח לתוך פיה והגבר המעשן לתמונות של דובי וארנבון על חלק מעטיפות אלבום הבכורה, או החלפת המילים הגסות בגירסת הרדיו של "Don't Marry Her", בה הוחלפה הבקשה “Fuck me” ל-”Have me” וה”Sweaty Bollocks” – הביצים המזיעות – הפכו ל"סנדרה בולוק".

בבסיס הביוטיפול סאות' תמיד עמדה דואליות. מצד אחד הם עשו פופ קליל וקליט, עם הפקה ידידותית ונגיעה חמה של סול וג'אז, מצד שני פול היטון הוא סוציאליסט אלכוהוליסט מריר וציניקן שכותב טקסטים כעוסים ושנונים על מערכות יחסים כושלות, על הצביעות של הממסד הדתי והפוליטי ועל הבאסה הכללית של הקיום. הביוטיפול סאות' תמיד פנו לקהל מבוגר יחסית, אבל בניגוד לרוב הפופ המיועד למבוגרים, או הדברים היושבים על מדף הבלהות הנקרא "אדולט קונטמפוררי", זה לא רק בגלל שהמוזיקה שלהם נעימה, מלודית, בלתי מאתגרת, לא בועטת, לא מסוכנת לבריאות וכנראה לא תגרום לאף אחד התקף לב (אלא אם כן הוא יקשיב למילים), אלא גם כי המילים של היטון דיברו בעיקר לאנשים אחרי גיל מסוים, כאלה שהתנפצו להם כבר כמה חלומות ואשליות בדרך. הביוטיפול סאות' אמנם עשו פופ למבוגרים - או מבוגרים ברוחם – אבל לא לכאלה שהחיים כיבו את מוחם והקפיאו את לבם. אלה מקשיבים לדיידו.

החלק של הביוטיפול סאות' באוסף מתחיל בשלושת הסינגלים מתוך “Welcome to the Beautiful South", אלבום הבכורה שלהם, ”: "Song for Whoever" הקלאסי; בלדת הפסנתר הרומנטית "I'll Sail This Ship Alone"; ו-"You Keep It All In", בו פיתחה הלהקה את טכניקת שילוב הקולות הגבריים והנשיים שלה, כשכאן מככבת הזמרת הראשונה שלהם – בריאנה קוריגן הג'ינג'ית – לצד קולותיהם של היטון והמינגוויי.

מיד אחר כך מגיע “A Little Time” – הסינגל הראשון מתוך האלבום השני, “Choke” – שהוא דואט של המינגוויי עם קוריגן, שמפגינה שילוב כובש של שירת קאנטרי עם טמפרמנט אירי ותלתלי אייטיז מנצחים. השיר מספר על המקרה הקלאסי בו גבר רוצה הפסקה מאישתו והיא נותנת לו אותה ללא רצון, אך ברגע שהוא רוצה לחזור, היא כבר לא מעוניינת.“A Little Time” היה הצלחה אדירה בתחילת הניינטיז, והקליפ שלו – בו השניים מכוסים בקמח ונוצות אחרי מריבה בה הרסו את כל הבית – אפילו זכה בתואר הקליפ הטוב ביותר בטקס פרסי הבריטס של 91'. זה שזה היה להיט גדול ידעתי גם קודם, אבל תודו שמפתיע לגלות שזה השיר היחיד של הביוטיפול סאות' שהגיע למקום הראשון במצעד הבריטי. מסתבר ש-”Perfect 10” הגיע רק למקום השני ו"רוטרדם" לחמישי, ואולי הסיבה שהביוטיפול סאות' שלטו במצעדי האלבומים יותר מאשר במצעדי הסינגלים קשורה גם היא לעובדה שילדים קונים סינגלים ואילו מבוגרים קונים אלבומים.

אם בריאנה קוריגן הייתה הקול הנשי של הביוטיפול סאות' המוקדמים, ג'קי אבוט היא הזמיר של התקופה בה הם נהיו להקה קאנונית. אומרים שהסינגל “36D”, מהאלבום השלישי, "0898 Beautiful South", היווה קטליזטור לעזיבתה של קוריגן, כי היא לא הסכימה עם הטקסט היורד על דוגמניות עירום שמוכרות את גופן, במקום להאשים בכך את התקשורת (מאוחר יותר הודו הגברים בלהקה שבאמת יש להאשים בכך את התקשורת ולא את הבחורות עצמן). קוריגן פרשה עם עליונות מוסרית, אך קריירת הסולו שהיא התכוונה לבסס עם עזיבתה את הלהקה מעולם לא התרוממה.

אחרי עזיבתה של קוריגן מגיע "Good As Gold (Stupid As Mud)", הסינגל הראשון של הלהקה עם ג'קי אבוט, שבקולה התאהב היטון כשהוא שמע אותה שרה קריוקי במסיבה. אבוט הייתה עם הביוטיפול סאות' בתקופה הכי מצליחה שלהם. היא השתתפה בין היתר באלבומים “Blue is the Colour” ו”Quench”, שהגיעו למקום הראשון במצעד האלבומים, ושרה בלהיטיהם הגדולים "רוטרדם"", Perfect 10" ו"Don't Marry Her" (שכולם הגיעו לטופ-10 אבל אף אחד מהם לא העפיל לפיסגה), עד שעזבה ב-2001.

"Good As Gold", כמו גם הקאבר ל"Everybody's Talkin'" – שיר הנושא מ"קאובוי של חצות" שכתב פרד ניל והתפרסם בביצוע של הארי נילסון-שמילסון - ושיר האהבה המדהים, "Prettiest Eyes", בו סופר היטון את הקמטים על עיניה היפות של אהובתו לעת זקנה ונזכר בחייהם המשותפים, הם שלושת הסינגלים מהאלבום "מיאו" מ-94', ושלושתם כלולים באוסף. האמת היא שמעולם לא השתגעתי על הביוטיפול סאות', מלבד התקליט האחד הזה, שדווקא היה אחד האלבומים הכי פחות מצליחים שלהם. "מיאו" הוא ללא ספק התקליט הכי עצוב שלהם, הוא האלבום שלהם שאני הכי אוהבת, והוא מכיל את השיר הכי יפה שלהם, “Worthless Lie”, שלא היה סינגל ולא נמצא באוסף.

על אף שהביוטיפול סאות' פעלו עד סוף 2006 והוציאו בעשור הנוכחי לא פחות מחמישה דיסקים – אחד מהם אוסף ואחד אלבום קאברים – האוסף מתעלם מזה לחלוטין ומכיל שיר אחד בלבד מהעשור הנוכחי. "Just A Few Things That I Ain't", מהאלבום “Gaze” מ-2003, הוא גם השיר היחיד באוסף עם הזמרת השלישית והאחרונה שלהם, אליסון ווילר.

יהיו הסיבות אשר יהיו, עורכי האוסף החליטו לסגור את הבסטה בסוף הניינטיז, בתקופת “Quench”, ולדלג על כמה אלבומים מהסוף. לא שאני מבכה את היעדרותם של חומרים מהשנים האחרונות – באמת לא היו שם הרבה שירים מי יודע מה - אבל מצד שני ההצדקה הממשית היחידה להוצאת האוסף הזה היא הכללה של שירים חדשים, כי אוספים של תקופות מוקדמות יותר יצאו לביוטיפול סאות' כבר שלושה: “Carry On Up the Charts”, ”Solid Bronze” ו”Gold”. מה שכן, אם הדיסק הזה יהיה אחראי לכך שכל מיני חובבי ביוטיפול סאות' קז'ואלים ואנשים שיקבלו אותו במתנה לאיזה חג (באנגליה הוא כמובן יצא לקראת הכריסמס) ייחשפו דרכו להאוסמרטינס, כבר היה שווה.

ההאוסמרטינס והביוטיפול סאות', “Soup” (מרקורי)