פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כיפור בהמשכים

      רק אתמול גיא שמי ראה את "כפרה" והוא כבר אחד הסרטים האהובים עליו אי-פעם. כן, הוא עד כדי כך טוב

      סרטו החדש של ג'ו רייט ("גאווה ודעה קדומה"), על פי ספרו של איאן מקיואן, נפתח בעצלתיים עם אחוזה בריטית מנומנמת המכינה את עצמה לקבלת אורחים משפחתיים ביום חם מאוד, אי שם בשנות השלושים. הפתיחה הזו יכולה אולי לרמות ולרמוז לאחדים מאתנו על חתיכת סרט ארוך ומשעמם עם בריטים מנופחים שמספרים בדיחות יבשות, אבל מהשנייה ש"כפרה" מתחיל, הוא לא מפסיק להתפתח.

      בריוני טליס, נערה צעירה ועצבנית כבת שלוש-עשרה, בת המעמד הגבוה, סיימה זה עתה לכתוב את המחזה הראשון פרי-עטה והיא פוסעת בעצבנות במסדרונות האחוזה, טרודה בענייני ליהוק והפקה. מבעד לחלון, מבחינה בריוני כי ססיליה (קיירה ניטלי) אחותה הגדולה והמוערצת, ורובי טרנר (ג'יימס מק'קאבוי) בנה של המשרתת, שגדל (וחונך) כבן משפחה, מנהלים ביניהם דו-שיח חשוד, שנגמר בקפיצתה של ססיליה אל תוך המזרקה.

      אותה סצנה מופיעה מספר דקות מאוחר יותר שוב, הפעם מזווית קרובה. דברים שלא נראו משם נראים מכאן. על פני השטח, בסך הכל התקבל הסבר הגיוני לשאלה "מדוע קפצה ססיליה למזרקה?", הסבר שאינו תואם את דמיוני הפורה של בריוני, אך הודות להקבלה הכרונולוגית הקטנה שמתרחשת מיד בתחילת הסרט, מתקבלת ההרגשה – המוצדקת - שבסרט הזה כדאי לשים לב בקפידה לכל התרחשות; לשים לב ולהבין שקיים פער תמידי בין זווית הראייה הסובייקטיבית להתרחשות האמיתית; בין רצף השנים חסר התועלת הזה שנקרא "החיים", לבין איך שהם נחווים באמנות, או ליתר דיוק, כאמנות.

      ז'אנג יימו מתכחש, מרטין סקורסזי מכין עוגות

      "כפרה" הוא אחד הסרטים המושקעים שראיתי ביימי חיי. לאו דווקא בגלל כמות הכסף שהושקעה בו – "טיטאניק" כבר הוכיח לנו שתקציב גדול הוא לא נחלתם הבלבדית של סרטי פעולה ומדע בדיוני – אלא בעיקר בזכות שימת לב לפרטים, הקפדה וכוונה בכל פריים ופריים; השחזור התקופתי המפורט והמדויק בסימביוזה עדינה עם הצילום, העריכה ופס-הקול (זוכה גלובוס הזהב, ובצדק – הדרך בה משתלבים תקתוקי מכונת הכתיבה בעלילה היא לא פחות ממבריקה) מתכנסים כולם לכדי סיפור אישי וקטן, שמומחז באופן שהולך וגדל, בתוך סרט איטי שמתקדם במהירות מטורפת. לפחות פעם בחמש דקות נראה שוט סטטי או כמעט סטטי, שהיה גורם לז'אנג יימו להתכחש ל"גיבור"; באחת הסצינות היפות מתקבל שוט אחד מתמשך, עם כמה וכמה חטיבות של חיילים אנגלים, שגורם להצגת הגאנגסטרים המצוינת ב"החבר'ה הטובים" להראות כמו חתיכת עוגה. העניין הוא שכל אלו מתנהלים בצניעות כמעט בלתי אפשרית - הגימור והמקצועיות נמצאים שם וברמה הגבוהה ביותר, אבל אין כאן שופוני אפילו לשנייה אחת, ולא חשוב כמה אנשים נמצאים על המסך ביחד, או כמה גבוה עולה המצלמה.

      במקרה הזה העשייה, מושלמת ככל שתהיה, היא רק אמצעי למטרה מדהימה הרבה יותר, וזה הסיפור עצמו. על פניו מדובר בדרמה בריטית תקופתית, אך למעשה "כפרה" הוא סרט נטול ז'אנר (אין בו גם שילוב ז'אנרים). יש בו מלחמה, אהבה, מתח, אקשן, סיפור בתוך סיפור, דרמה, רומנטיקה וטרגדיה, אבל בשל הדרך בה הוא מסופר, הוא לא אף אחד מהם, אלא משהו חדש לחלוטין. זו כנראה הדרך הטבעית ביותר לספר סיפור שכזה, שלאו דווקא מסופר מההתחלה ועד הסוף בסדר כרונולוגי. כל מה שהרגיש מקורי ובועט מבחינת חלוקה ב"ספרות זולה", "21 גרם" או "אהבה מחוץ לחוק", משתלב כחלק אינטגרלי ובלתי נמנע ב"כפרה", שהוא כל כולו מקורי ובועט, בכסות תמימה של דרמה בריטית תקופתית. סרט טוב הוא סרט שקשה להגיד בדיוק מדוע הוא כזה, ו"כפרה" הוא סרט טוב קלאסי; הסרט שעולה לכם בראש כשמישהו אומר "סרט טוב"; סרט כמו שסרט צריך להיות ואולי אפילו קצת יותר. קצת קשה לי לכתוב עליו באופן עובדתי או אובייקטיבי. זה עתה ראיתי אותו ונראה לי כאילו הוא תמיד היה אחד מהסרטים האהובים עלי. הדבר היחיד שאני יכול להגיד בשלב זה בכדי לתמצת, הוא ש"כפרה" זה סרט מדהים שאי אפשר לתאר.