איש הפח והארי

לא כדאי לזלזל ב"אהבת איש הפח" של בועז בנאי, אבל זה דווקא ארז לב-ארי שנשמע לשרון אריאלי כמו נצר לשושלת

שרון אריאלי

קצת קשה לעמוד בפני אדם שמודה בסוף חוברת האלבום לססק פברגאס (אמנם אוהד מנצ'סטר יונייטד אנוכי, אבל אני אחוז חלחלה מול השד המוכשר) ויותר מכך, לסולן בל וסבסטיאן, סטוארט מורדוך. זה לא רק התרגום החכם והמדויק של בנאי לאחת הפנינים של הלהקה הסקוטית ("אני לא אוהב אף אחד"), אלא האווירה ששולטת באלבום הבכורה המאוחר – בגיל 30 – שלו: בנאי משתדל שלא לצעוק מלוא גרון, הגיטרות שלו מסורסות ומשאלת הדמיון לבל וסבסטיאן נגוזה במבחן הצביטה המסובבת בלב; ובכל זאת, "אהבת איש הפח" הוא אלבום שמחליק מצוין לרגעים בהם הראש מבקש לחשוב בקצב אחר - לא להתעכב על כל לחן מורכב וגם לא לטבוע בשטחיות.

"אהבת איש הפח" עומד על נקודת איזון נדירה בעיבודים שלו, כזו שמעוררת וויכוחים מיובשים על ההבדלים בין "מוזיקה אלטרנטיבית" ל"מיינסטרים". בנאי, במקרה הזה, הוא מקרה מובהק של "אני מהאו"ם" (כלומר מעברי תופים רק באישור מועצת הביטחון), ובחיי, שביחס למה שקורה במוזיקה הישראלית, זה לא משהו לזלזל בו. גם בכתיבתו, בנאי מלכתחילה לא מחפש את המקום המסובך של משמעות הקיום, אך גם לא מצייר תמונת מציאות מזויפת; הוא משתדל לפשט כל סיטואציה מסובכת לשורה תחתונה ברורה כמו "אני אוהב אותך גם כשאת מגמגמת" ("גם כשאת מגמגמת"), "אדם לא עשוי מצמר גפן/ כואב לו בלב הוא מדמם" ("פריז בחורף").

הוכחה נוספת לנייטרליות של בנאי כתוצר של הרוק הישראלי העכשווי, היא העיסוק שלו באני ואני ואני. זו לא עובדה באמת מפתיעה, שכן נראה שבאופן שבו הוא כותב, לבקש ממנו הערכת מצב מדינית יהיה חכם כמו לבקש משרי אריסון ניתוח מעמיק של החיים בצל שכר המינימום. כל האמור לא הופך את בנאי לכותב לא אינטליגנט, ההפך הוא הנכון, ומכאן גם התחושה שכרגע בנאי הוא כותב חסר, שנאחז בתמות ילדותיות ("אני לא הילד הכי פיקח..אני אפילו לא יודע להכין חביתה"). זה חביב ונחמד, ובוודאי נעשה בצורה נעימה ונבונה, אך גם מרגיש שמשהו חסר כאן. באופן סימבולי להפליא, גם מורדוך עבר תהליך דומה ביצירתו, עד האיזון המושלם של "The Life Pursuit".

עמידתו של בנאי בשיווי משקל של מתעמלת אמנותית שחולמת על גלידה, הופכת את "אהבת איש הפח" לקריאת כיוון מרתקת של אמן. האם הוא ילך בעקבות מורדוך שחידד וחידד את כתיבת הפופ שלו עד שהפך לאמן חשוב ומשפיע? האם ישחרר את הלבנים שאוטמות לו את הלב מלהיפתח עד הסוף? האם איש הפח יוכל לאהוב באמת, כלומר לשרוף את הפחד להגיע ליותר מ"רגע של כנות"? טיבו של אלבום בכורה מוצלח, הוא ביכולתו לנפק יותר שאלות מתשובות. בפרמטר הנ"ל, ולא רק שם, האלבום של בועז בנאי הוא אחת היצירות המעניינות שניפק הפופ הישראלי.

בועז בנאי, "אהבת איש הפח"
(NMC)

ארי המזוהם

הדבר המתבקש ביותר לכתוב על ארז לב ארי, הוא היותו שייך אמנותית למשפחת בנאי, הרבה יותר מהמבוקר לעיל. הנה, לב ארי מסלסל כאהוד, משבץ טקסטים תפילתיים כמאיר ומשחק באלקטרוניקה רדיוהדית לייט משל היה אביתר בנאי ב"שיר טיול". בוודאי גם היה מתבקש לקשר את לב ארי לגל האוחזים בפיוט ובתפילה, חובבי העברית המליצית והפסוקים הסמי-אירוטיים. המציאות, כמו שלב ארי מאבחן בכישרון, מורכבת בהרבה: "מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר", הוא פתוח את האלבום, "אני צודק אבל נשארתי לבד". ארבעה קירות שמרגישים כמו ארבעים סוגרים עליך עם הצדק שלך, ולב ארי לא מציע שביל בריחה, אבל לפחות הוא לא משקר; לא התרגלתם לכך שמי שמשתמש בפסוקים משקר לכם? הפתיחה המצוינת הזו מסמלת את ההפתעה שארז לב ארי בישל למאזינים האנינים של המוזיקה הישראלית.

יש משהו נזקק בקול של לב ארי, אבל לא מתחנן, והקול הזה שואב ושואב, וקשה לעמוד בפניו: זה אותו קול עמוק ומצודד שהכניס את ברי סחרוף ואסף ארליך ישר לתוך הלב. הוא עוטף את השירים בחשמל של גיטרות ומילים, וכמו בועז בנאי, מתייצב בדיוק באמצע, אלא שזהו האמצע שלו: בין קודש לחול, בין התכנותים לסיטאר, לב ארי(לשעבר "שניקו תתחיל לדבר", ומזכיר מאד את סולנה שהשתתף באלבום, פטריק סבג) מנסה להגיד משהו, ואסור להתעלם מזה. הלוואי והיה יותר מגוון, כך שאחד עשר השירים שבו היו מפסיקים להעיק לפני שהאלבום מסתיים; הלוואי והיה משתחרר יותר מהשפעות משפחת בנאי, שבכל פעם שהוא מתעלה מעליהן, הן מנחיתות אותו לשטח בו הם פשוט יותר טובים, כאילו היו כוח המשיכה. ובכל זאת, לב ארי מתאגרף עם עצמו כשהוא שר "אבוד בחלל"(טוב בהרבה מ"סטיב מילר בנד"), ומשאיר הרבה ציפיות להמשך הקריירה שלו.

ארז לב ארי, "שמחת הפרטים הקטנים"
(NMC)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

    התרעות פיקוד העורף

      walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully