בא סופר בריטי צעיר בשם אלן דה בוטון והחליט לעשות לפרוסט מתיחת פנים שיווקית. הנחת היסוד שלו היא שמרוב שכולם אומרים כמה פרוסט מדהים וכמה "בעקבות הזמן האבוד" הוא יצירת מופת, אנשים מפחדים לקרוא אותו. דה בוטון לקח על עצמו משימה כבדה - לקרב את פרוסט אל העם, לעקוף את חומת המילים האימתנית, לשבור את התדמית המתנשאת שלו ולהראות שהוא בעצם מאוד מצחיק. דה בוטון מסביר בקיצור למה פרוסט נזקק לכל כך הרבה מילים, ואיך אפשר להשתמש בו כמדריך לחיים כיום.
מי שעוד לא קרא את הדבר האמיתי, יכול להתייחס אל הספר כמתאבן למנה העיקרית. מי שכבר התחיל לקרוא את "בעקבות", יקבל מנת ביניים מרעננת, סורבה אשכוליות בנענע. נדירים הם האנשים שעבורם הספר הוא קינוח, ולאלה בטח אין זמן לקרוא את וואלה באינטרנט, הם עוד תקועים עם הכרך החמישי. על כל פנים, אם יש כאן מישהו שקרא את כל כתבי פרוסט בשפה זרה כלשהי, יופע מיד ויקבל ממני במתנה את הספר של אלן דה בוטון.
"איך פרוסט יכול לשנות את חייך" (הוצאת ידיעות אחרונות) הוא רב מכר קומפקטי בסגנון ספרי ה"עשה זאת בעצמך". נשמע קצת כמו תקצירי הספרים לבחינת הבגרות, אבל אל חשש. המדריך לא מתיימר להיות תחליף רדוד למקור. הוא כמו פטריית יער קטנה שגדלה לצד העץ הגדול, ניזונה ממנו, מקשטת אותו, אבל לא מזיקה לו. זה ספר משעשע שמצליח להיות משהו בזכות עצמו: תמהיל קליל של קצת חוכמת חיים, קצת מסקנות אישיות, קצת ציטוטים והרבה רכילות מהביוגרפיה של פרוסט.
אפשר ליהנות מ"בעקבות הזמן האבוד" גם בלי לדעת שפרוסט בזבז הרבה זמן על שטויות. מצד שני, לא מזיק לדעת שפרוסט חי כל חייו בחדר אטום לרעש ואוויר, שהוא לא יצא מהמיטה כל שעות היום והלילה (פרט לביקורים חשאיים בחדרי הצצה של בתי זונות וגיחות לנשפים של החברה הגבוהה), שהוא היה סנוב חנפן וצבוע, שהוא היה מאוהב באמו, שהוא היה יהודי, שהוא נמשך לגברים, שהוא נרתע ממגע פיזי ומחיידקים ושהוא היה מאונן כפייתי. הטריויה לא יכולה לעשות מ"בעקבות הזמן האבוד" ספר יותר נפלא ממה שהוא, אבל היא יוצרת קרבה אינטימית לגאון המרוחק, מורידה אותו לממדי בן אנוש. הנה מסקנה מהספר: אילו פרוסט היה חי כאן היום, הוא בטח היה חבר נורא טוב של אורי שטרק, ידיד קרוב של שמעון וסוניה פרס, בן בית אצל הרקנאטים ואייטם קבוע ב"שליחות קטלנית".
בסך הכל "איך פרוסט יכול לשנות את חייך" היה יכול להיות ספר מושלם, אלמלא שגיאה מביכה, שנפלה כנראה בתרגום: כתוב שם שפרוסט היה מאוהב ב"בת כיתתו היפה, דניאל הלוי", אבל אויה! דניאל הלוי לא היה בת, אלא עלם חמודות, בן זכר. זאת היתה הטרגדיה של פרוסט, שחשק תמיד במה שלא יכול היה להשיג. הוא ניסה לשדל את דניאל במכתבים, אבל דניאל הסטרייט רק צחק עליו. פרוסט המתוסכל נאלץ להסתפק בהרבה מילים לתיאור כמיהתו העזה, ושכלל את זה לדרגת מקצוע. מה שהתחיל במכתבי אהבה בתיכון, התפתח מאוחר יותר לספר הכי מדויק על כמיהה וגעגועים.
(במחשבה שנייה, הטעות הזאת בטח היתה משעשעת את פרוסט, שאהב כידוע גברים. הוא כתב על אהבה ומשיכה לנשים בצורה כל כך משכנעת, שעד היום מתבלבלים. ההסוואה הצליחה מעל למשוער - קוויריות במיטבה).
* לסיום, הודעה משמחת למכורים הכבדים שמעדיפים את הדבר האמיתי: בימים אלה סיימה הלית ישורון את תרגום החלק השני של הכרך השני, שנקרא "בצל עלמות מלבלבות". תרגומיה הקודמים היו נפלאים, ונשאר רק לקוות שהיא תמשיך לעבוד במרץ על הכרכים הנוספים. מתוך שבעת הכרכים שמרכיבים את הסאגה, תורגם עד כה רק כרך וחצי (3 ספרים) ו"אלברטין איננה", שעומד גם בזכות עצמו.
"בצל עלמות מלבלבות" חלק ב' עתיד לצאת בינואר בהוצאת הקיבוץ המאוחד, וזאת בהחלט סיבה טובה לחיות עד החורף.
לא קראתי, אבל ראיתי את הסרט
3.10.2001 / 10:16