בנובמבר האחרון נאלץ מארק צוקרברג, המליונר רך הפלומה, להתנצל בפני משתמשי פייסבוק על שימוש "לא זהיר" בישום beacon. ההתנצלות הגיעה אחרי עצומה עליה חתמו 70 אלף משתמשי פייסבוק (מספר נאה, אך כמעט זניח בהתחשב בכך שברשת חברים 59 מליון איש ושמדי שבוע מצטרפים אליה עוד 2 מליון), שחשבו שפייסבוק הגזימו בחדירה לפרטיות המשתמשים ברשת.
עיקרה של היוזמה, שכונתה על ידי פייסבוק SOCIAL ADS "מודעות חברתיות", היה זה: במקום להשתמש בידוענים לפרסום, הציעה פייסבוק למפרסמים להשתמש בחברים ברשת כגיבורי מודעות פרסומת. כל זאת בלי ידיעתם ותוך שימוש במידע שהם מסרו למעגל החברים שלהם. אם נועם, למשל, כתב ליהודה שהוא אוהב את פרינס האחרון, פייסבוק התכוונו לקחת תמונה של נועם ולשלוח למשתמשים שונים מודעת פרסומת בה הוא ממליץ רכישת האלבום של פרינס. לא רק שנועם לא ירוויח כמו נינט, למעשה הוא לא ירוויח כלל, וגם לא ידע על כל הקמפיין. מכפת לו? הוא הרי אוהב את פרינס, הוא בעצמו כתב על זה ליהודה. "פייסבוק", הגיבו המתנגדים בעדינות, "לא הבינה שיש הבדל בין להמליץ על משהו לבין לככב במודעה שלו". מסכנה פייסבוק, לא הבינה. בכל מקרה, כאמור, העסק בוטל והחברים נרגעו, בינתיים. אבל פייסבוק לא.
"ה- FBI וה CIA הם לקוחות של צוקרברג, עם 150 אלף משתמשים ישראלים יש להניח שגם השב"כ יתעניין" (המגיב רי"ש גליי, סוף 2007)
תיאוריות קונספירציה עדין נתפסות אצלי כביטוי לקצר חשמלי קטן במוח, בעיה כימית-מנטלית פתירה. אני לא פרנואידית ולא חרדה ל- web privacy שלי. לכולנו, או לפחות לברי המזל בינינו, יש חיי מין וכרטיס אשראי ואיני רואה סיבה לחשוב שמישהו ירצה להתעניין במיוחד באלו שלי. חשובה לי הנקודה האישית הזו, לא מטעמי ניו-ג'ורנליזם עבש או בלוגריזם חדיש, אלא כדי לשים את הנאמר פה מחוץ לדיון קונספירטיבי כלשהו.
לאחרונה מתרבים הפרסומים הזועקים כי פייסבוק אינה רשת חברתית, כי אם מערכת אדירה לאיסוף נתונים. נכון שכל מיזם פופולארי מקים עליו מתנגדים, אבל במקרה זה אין צורך בנביאי זעם קונספירטיביים שיכריזו על כך בטוקבקים, כי מארק צוקרברג אמר את זה בעצמו. כנסים למפרסמים, הפכו, בחינה האורווליאני של המציאות, למקום היחיד בו נאמרת האמת. באחד מאותם כנסים, הכריז צוקרברג על היותה של פייסבוק "מאגר הנתונים הגדול בעולם", ואף הציע דרכי פילוח נוחות למפרסמים, שיתבססו על המידע הנאסף. אנחנו, הוא אומר, נאתר עבורכם את קהל היעד.
האמת היא שלרבים מאיתנו לא אכפת להיות "קהל יעד" במקום "קהל". אנחנו מרגישים בנוח עם ההגדרות "משתמש" ו"צרכן", שהולכים טוב עם "זוגיות" ו"חלל". קשה לנו יותר ויותר לזהות שאריות-אני שאינן מוגדרות על ידי העדפות תרבותיות, והאמת היא שכשאותן שאריות מבליחות, הן בעיקר מטרד שמונע מאיתנו לתפקד כראוי. עם זאת, ולו רק כדי לתסף את שיחות הסלון, כדאי לדעת מהם תנאי החברות בפייסבוק.
על אף שאמא אמרה לנו אף פעם לא לחתום בלי לקרוא, כמות הפעמים שאנחנו מסמנים וי בבוקס של "I agree" בלי לקרוא את תנאי השימוש היא ככמות הפעמים שאנחנו אומרים "בסדר" כשאותה אמא שואלת אותנו "מה נשמע". החוק אולי נועד להגן על פרטים, אבל מסמכים חוקיים הם כמעט בלתי אפשריים לקריאה על ידי אותם פרטים ממש, ובטח לא כשאלו כבר ממש רוצה לשים תמונה ולהעלות את האפליקציה החדשה שלהם. לנוחותכם, תרגמתי כאן חלקים נבחרים מההסכם של פייסבוק עם החברים שלה:
"פייסבוק עשויה להשתמש במידע שבפרופיל שלך מבלי לזהותך באופן אישי ולהעבירו לצד שלישי. אנו עושים זאת למטרות כמו הערכת כמות האנשים ברשת שאוהבים להקה או סרט, ויצירת פרסום וקידום אישיוני יותר. בפייסבוק, אנחנו מאמינים שזה משרת אותך.
אתה יכול לדעת יותר על העולם שסביבך, וכשיש פרסומות סביר להניח שתמצא אותן מענינות יותר עבורך. לדוגמא, אם הכנסת סרט מועדף לפרופיל שלך, אנחנו עשויים להגיש לך פרסומת שמדגישה הקרנה של סרט דומה באזור מגוריך. אבל איננו אומרים לחברת הסרטים מי אתה"
(ברור. אם פייסבוק היו אומרים לחברת הסרטים מי אתה, הם היו עוברים על חוק הגנת הפרטיות, וחשוב מזה, מפסידים כסף. כך הם היחידים שיודעים מי עשוי לצרוך מה, והם אלו שעושים פה את הקופה.)
"פייסבוק עשויה לאסוף עליך נתונים ממקורות אחרים, כגון עיתונים, בלוגים, הודעות IM ומשתמשים אחרים של פייסבוק, זאת כדי לספק לך מידע שימושי יותר וחוויה אישיונית* יותר"
(במקור: personalized experience. למעשה אין תרגום בעברית לpersonalize, שכן "מאויש" כבר מאויש, וכן "פרטני" ו"מואנש". "פרטי" ו"אישי" לא יצלחו. גם פרסונלי אינו נכון. לעת עתה אתרגם זאת כ"אישיוני" או "פרטטני")
"אנחנו עשויים להשתמש במידע עליך שאנחנו אוספים ממקורות אחרים, כולל אבל לא מוגבל ל-עיתונים, מאגרי אינטרנט כגון בלוגים, שירותי IM, מפתחי פלטפורמות פייסבוק ומשתמשים אחרים ברשת, כדי לתסף את הפרופיל שלך"
(כמובן שאין כל קשר בין רמת הפרטיות שהמשתמש בוחר לפרופיל שלו לבין רמת חשיפת הנתונים למערכת עצמה. וגם אין כל קשר בין פונקית ה"הסרה" REMOVE, או כל רענון פרטים אחר, לגבי הזכרון של המערכת, שאינה מוחקת דבר)
כשאיצקר, איסר ועוד רבים אחרים שלחו לי הזמנה להצטרף לפייסבוק, הם הכניסו אותי בעל כורחי למאגר הנתונים. להלן תרגום המידע בנושא: "פייסבוק מאפסנת מידע זה (כתובת האימייל ועוד נתונים על החבר המוזמן. ש.ק.) לצורך שליחת הזמנה חד פעמית, לצורך הרשמה של החבר במידה וקיבל את הזמנתכם, וכדי לאתר נתונים על הצלחת התוכנית באופן עקרוני. אם החבר מעונין שנסיר את שמו ממאגר הנתונים שלו עליו ליצור קשר עמנו ולבקש זאת."
אפשר להמשיך ולתרגם את ההסכם כולו, אבל העיקרון מובן ויש להניח שהסכמים של רשתות אחרות אינם שונים בהרבה. במוסף ה"גרדיאן" מהשבוע עלתה הצעת הפעלה משעשעת לקוראים: לקרוא את ההסכם ובכל פעם שמופיעה בו המילה "פייסבוק", להחליף אותה ב"אח הגדול". מצחיק, נכון?