לקרוא לאלבומה החדש של ריטה, "רמזים", הולם כמו לקרוא למלחמה בעיראק "הסתבכות": הדבר האחרון שיש בו זה "רמזים" (שהוא בעצמו שיר ציני העוסק באנשים שנוהגים לקבל תובנות מעלים), אלא אם ההצתה שלכם כל כך מאוחרת, עד שהיא נכבית. באיסוף החומרים לשירים ובכתיבתה האישית (ריטה חתומה על שני טקסטים) על כאבי הפרידה והבדידות, בחרה ריטה לא להשאיר שריד של רגש או מניירה על פרידה מחוץ לתחום. מבלי לצלול לעומקם של השירים, זהו צעד מצוין שמחזיר את האמון בריטה כאמן שמחויב קודם כל לתחושות שלו, ואכן, ריטה של "רמזים" אותנטית כמו שלא נשמעה שנים ארוכות: היא שרה בכאב אצור ובטון נמוך, שביחס לתחילת הקריירה שלה הוא כמעט אילם. הטקסטים הבודדים ותחושת הייאוש בקולה של ריטה מביאים אותה, קשה להאמין ולראשונה בקריירה שלה, לעמדת האנדרדוג. זוהי כמובן חשיבה מופרכת, שכן בסכומים ובאנרגיה שהושקעו ב"רמזים" ניתן לממן הסכמי שכר במשק עם עודף לשביתת המצילים. אך "רמזים" מוכיח עד כמה נכונה יכולה להיות ההחלטה לדבוק באמת שלך.
שלא יובן לא נכון: ריטה, בהפקתו המדוברת של עברי לידר, לא יצרה גרסה חדשה של "חתונה לבנה" של שלום חנוך. אומץ, כמו כל דבר בעצם, הוא מונח דינמי. גם כאן. ריטה מאלפת את הנמר שרבץ לה בגרון והפך אותה לאייקון סוחף, ומוכרת אותו תמורת קרבה וחום אינטימיים. היא הולכת עד הסוף עם קלישאות החורף שלידר מעניק לה, המתבטאים בפריטות אקוסטיות בולטות, בולטות מדי אפילו, עיבודי מיתר סבירים והיעדרם המוחלט של אנרגיה מהירה (מלבד "למד אותי לרקוד"). מבחינתה, זהו שינוי כיוון דרמטי, שראוי להעריך אותו. אך בקונטקסט המנסה להבין האם מדובר באלבום טוב, "רמזים" מגיע בקושי לתחום האפור: הוא טוב בהרבה מהפיאסקואים האמנותיים בהם היטיבה להקיף את עצמה בעשר השנים האחרונות ("פתח חלון", "חמצן" והמופע של אופירה אסייאג, "One"), אך זוהי לא משימה קשה במיוחד.
הוריקן ריטה
"רמזים" מציג ריטה חשופה באופן הרצוי, אך נעדרת עומק טקסטואלי; הוא מביא גישה בריאה ורעננה להיצע המוזיקלי שלה, אך נראה שעברי לידר לא העלה אותה הביתה לשמוע תקליטים, או לפחות לא את כולם. כך ב"היינו גדולים" הפותח, שבו ריטה מאיימת להתפרק מהפאסון, אך נשארת על הרגליים, בעיקר בזכות העיבוד שלא מכריח אותה להוכיח ש"הלב נחבט והגוף העייף שידענו ביחד אינם נשברים". והוא הדין גם ב"סוף העונה" שכתב עילי בוטנר, שסובל גם מטקסט ולחן נרפים ויבשים, שנדמה ונכתבו במבצע סוף העונה של התוכנית המצליחה "רן דנקר ועילי בוטנר". לידר מדייק ב"אחרי שאהב", ומציל את כבוד הקצב ב"למד אותי לרקוד" המהיר יחסית, אך הבשורה היחסית באלבום היא התיאום הקוסמי בין הטקסטים העצובים ללחנים של רמי קליינשטיין, שזה זמן רב לא תרם לריטה מוזיקלית כמו שתרם לה באלבום הנוכחי ("אחרי שאהב", למשל). מתבקש כאן משפט ציני ומרושע על המרחק הפיזי הנדרש להיעדר קיטש, ברשותכם אוותר עליו.
האזנה לאלבום שלדעתי השפיע על לידר בבחירת הצליל הנוכחי של ריטה מדגישה את הפער הגדול בין אמן בלחץ מסחרי לאמן בעל שם המחפש לבטא את הכאב; ב-2003 הוציאה אנני לנוקס את אלבומה "Bare", שבחוברת האלבום שלו הצהירה על חייה הקשים כמניע לתוצאה שהמונח עירום ועריה הוא יום שישי במאה שערים לידו. האלבום הגיע אחרי הפסקה ארוכה של לנוקס בקריירת הסולו שלה והאיחוד המתוקשר של היורית'מיקס, והמניות של לנוקס בגפה ירדו. זה לא הפריעה לה לייצר אלבום של נוק-אאוטים מלא בשירים שלמים ועגולים, שחלקם אולי ארכו 7 ו-8 דקות, אבל המסר חדר עד לעצם האחרונה בגופים האדישים שהאזינו לו. הערך המוסף של לנוקס היה שילוב נכון של שירים קצביים, אפילו משעשעים, לצד צעקת ה"הו אלוהים" שחותמת אותו. ריטה אולי ממציאה את עצמה מחדש, אבל לידר מוותר עליה כליל, וחבל. מילא, היה מעתיר עליה את הדרמה המוזיקלית של קרן אן כתחליף, אך בסופו של דבר ריטה נותרת מאולחשת בכאבה הפרטי. הוא לבדו אינו מספיק לסחוב את האקוסטיקה המסורסת של "הפעם" או "שקל שבעים" המסיים. מה שבטוח, רווחי האלבום יעלו בהרבה על הסכום של השיר הנ"ל.
ולמרות בינוניותו, "רמזים" הוא בשורה חיובית למוזיקה הישראלית: הוא מדגיש את הצורך האקוטי בשינוי כלשהו אצל אמנים גדולים. לא סתם הדגישה ריטה בתודתה ללידר באלבום "לא הבחנתי לרגע שהאלבום הזה לא בנשמתך כמו בנשמתי": באמת ובתמים ריטה פחדה לפתוח את תודעתה המוזיקלית הסגורה בפני אמן שרק מסתפר קצוץ. משעשתה זאת ולא נכשלה לגמרי, פתחה לעוד עשרות אמנים את הדרך להנמכת להבות האגו. ובאשר לה עצמה - כנראה ש"רמזים" מכוון לכך שאלבומה החדש של ריטה מעלה אותה סוף סוף על דרך כלשהי, אולי אפילו הנכונה.
ריטה, "רמזים" (הד ארצי)